איסקנדרון היא עיר באפוקליפסה. הריסות בתים מעורבבות בשגרת יום-יום. כבישים גדושים במשאיות עמוסות, מחפרונים, באגרים, מנופים, מכוניות הצלה ומכוניות פרטיות. סירנות מחרישות אוזניים יומם וליל. מטוסים ומסוקי כיבוי מרעישים את השמיים. האוויר מלא עשן מהנמל הבוער, ומהמדורות שאזרחים מתחממים לצדן, שמתערבב באבק של בתים קורסים ועבודות עפר. רעש של עבודות בניין. פעם גרו פה בני אדם, היום גר פה השכול.

צעקות ברחובות. פנים של כאב. תיעוב. פחד. מתח. אף אחד לא ישן פה כבר כמה ימים. אומה בפוסט-טראומה. האדמה זזה. בניינים נפלו, שום דבר לא נותר במקומו. עם האדמה רעדה גם השפיות. כמו הבניינים שהתמוטטו, גם הנורמות החברתיות. החוקים הבלתי כתובים שאפשרו בעבר לתושבי העיר לחיות זה לצד זה בשלום – אינם עוד.

איסקנדרון. הריסות בתים מעורבבות בשגרת יום-יום (צילום: אוריאל לוי)

הכביש המהיר E91 יורד משערי קיליקיה למפרץ איסקנדרון. בדרך הזו צעד דרומה אלכסנדר הגדול עם צבאו לקראת קרב איסוס נגד הפרסים (333 לפנה"ס), ומשם צעד צפונה השליח פאולוס בדרכו לגלטיה. כעת הכביש הזה עמוס במשאיות. חלקן נושאות כלים כבדים, אחרות נושאות מזון, אוהלים, דלק ותרופות. פקק של משאיות. שיירה של 15 ניידות משטרה מפלסת את דרכה בתוך הפקק.

ההריסות באיסקנדרון חוסמות את הכבישים ויוצרות פקקים (צילום: אוריאל לוי)

כשהתקרבנו לאיסקנדרון, עיר נמל בדרום טורקיה, ראינו את עמוד העשן השחור. עשן מיתמר מהנמל, ונראה ממרחק של קילומטרים. בימי שגרה, אירוע שריפה שנמשך ארבעה ימים היה הופך לסיפור שכל המדינה מדברת עליו. הפעם, השריפה הזו היא רק חלק מהרקע, כמו ההרים המושלגים והשמיים הכחולים. הנמל בוער, אבל יש דברים דחופים בהרבה. אלפי אנשים, חיים או מתים, קבורים תחת תלי ההריסות.

עשן מיתמר מעל איסקנדרון. הנמל בוער, אבל יש דברים דחופים בהרבה (צילום: אוריאל לוי)

מרחוק נראתה איסקנדרון כעיר, אבל כשנכנסנו אליה, היא נראתה כמו אזור מלחמה: תערובת גסה של גושי בטון, אבק, ברזלים, מכוניות מחוצות, חלונות ראווה מנופצים וצינורות מפוצצים. אנשים מסתובבים עם עגלות סופר מלאות בציוד או קרשים, עומדים בתור לחלוקת מזון או מסתערים על משאית אספקה שפורקת, מתגודדים במה שנראה כמו תחילתה של תגרה, או מנסים להתחמם סביב חבית בוערת.

"אומרים זירת מלחמה, אסון טבע, אבל זה הרבה יותר גרוע מזה"

מאמצי החילוץ מתמקדים באחת מהשדרות המרכזיות של העיר, היכן שעמדו זה לצד זה עשרות רבי-קומות. שם פגשנו את ליסה אלפגול, אשת עסקים אמריקאית-טורקייה שעמדה מול הדחפורים, בידיים שלובות, והמתינה לראות אם יקיריה יחולצו. "אין לי מילים לתאר זאת", היא אומרת, "אומרים זירת מלחמה, אסון טבע, אבל בעיני זה הרבה יותר גרוע מזה. בוזזים חנויות, גונבים אחד מהשני, גם מול העיניים, בלי להסתיר, גונבים גם מתוך מכוניות. אין חשמל. הכספומטים לא עובדים. אווירה של כאוס".

ליסה אלפגול. "בוזזים חנויות, גונבים אחד מהשני, גם מול העיניים, בלי להסתיר, גונבים גם מתוך מכוניות" (צילום: אוריאל לוי)

אלפגול מתארת את מה שהיה פה לפני שרעידת האדמה הפכה אותו לתל הריסות: "היו פה שני בניינים גבוהים. בקומת הקרקע של אחד מהם היו שתי חנויות רהיטים, ובשני גלריית מכוניות, וחמש חנויות קטנות. מעליהן היו דירות מגורים, שתיים מהן של קרובי משפחה שלי".

האקראיות שולטת כאן. אין נוסחה מתמטית לחשב איזה בניין יקרוס ואיזה יישאר ללא פגע. לא ניתן לדעת אם בניין זה או אחר נסדק ברעידה הראשונה וקרס בשנייה, התמוטט מיד או שהוא סתם מבנה רעוע בלי קשר לרעידות האדמה.

הריסות חדר השינה של אחד אח של החתן של אלפגול. "אני לא חושבת שהוא שרד" (צילום: אוריאל לוי)

אלפגול מצביעה על מזרן זוגי עטוף בסדין סגול שמבצבץ בין החורבות. "זה חדר השינה של אח של החתן שלי. אני לא חושבת שהוא שרד. עשו פה בדיקות, ואמרו לנו שאף אחד לא שרד בבניין הזה. עכשיו מנסים לחלץ גופות. זה כל המשפחה שלו, ובדירה אחרת בן דוד שלו ומשפחתו".

הבית של אלפגול לא ניזוק ברעידת האדמה, אבל מאז הרעידה היא ובני משפחתה לא מעזים להיכנס אליו. "אנחנו ישנים באוטו כבר שלושה לילות. לא מתקלחים. אם אני רוצה להיכנס לבית כדי להוציא משהו, או ללכת לשירותים, אני מעמידה את הבן שלי על המשמר. הוא מסתכל על מנורת התקרה בסלון. אם היא מתחילה להתנדנד, הוא צועק ואנחנו נמלטים. הכול עושים שם בחטף, כי אף אחד לא מעז להיכנס למבנים".

המחלצים שומעים סימני חיים (צילום: אוריאל לוי)

המחלצים מבקשים מהנוכחים שקט כדי שיוכלו לתקשר עם הניצולים מתחת להריסות (צילום: אוריאל לוי)

אלפגול לובשת חליפת טרנינג שחוקה, ונועלת חיקוי צבעוני של קרוקס. "יש לי עסק גדול של גלידות. אני היבואנית של קורנטו בכל מחוז האטיי, לא חסר לי כלום. אבל אני מתלבשת ככה כדי לא למשוך תשומת לב. אני מעדיפה להיראות ענייה ולא לבלוט. הסרתי את כל התכשיטים".

היא מעסיקה מאות עובדים בעסקים שלה, ו-150 מהם ישנים כעת במשרדי החברה. היא מודאגת, כי המשטרה והצבא לא מצליחים להשתלט על המתרחש בעיר. "אני לא סופרמן. אני לא יכולה להילחם פה בכל העוולות. חסרים פה עוד שוטרים, עוד כוחות סיוע. אנחנו זקוקים לאנשים שיבואו לעיר לשקם אותה. כל מי שפה פגוע ולא מתפקד".

"תמיד רציתי תיק של לואי ויטון, אבל ראיתי אחד בהריסות וזה הוציא לי את החשק"

אווירת הכאוס שאלפגול מדברת עליה מורגשת היטב בעיר. התושבים לא סומכים יותר על אף אחד. הם שמעו את הבכירים בממשלה מדברים על סיוע, הם קראו ברשתות על תביעות ייצוגיות. בינתיים הם שותים מרק דלוח שבושל על ידי מתנדבים, ונמזג להם מסיר ענק לתוך כלים חד-פעמיים. "הביאו לפה מנופים וכלים כבדים כמה שעות לאחר האסון, תריסר עגורנים, אבל אז לא היה אף איש מקצוע שיפעיל אותם והם סתם עמדו פה. באחד המבנים של העסק שלי כל הקירות נשברו. יש לנו ביטוח. לכולם יש ביטוח, כי זה חובה מאז רעידת האדמה של 1999. אבל אנחנו לא יודעים אם חברות הביטוח ישלמו את מה שהן חייבות לנו עכשיו.

כוחות החילוץ באיסקנדרון. אלפגול: "שמעתי שהממשלה מתכננת לתת 10,000 לירות עבור כל בית שקרס. זה שווה ערך למשכורת חודשית" (צילום: אוריאל לוי)

"שמעתי שהממשלה מתכננת לתת 10,000 לירות עבור כל בית שקרס. זה שווה ערך למשכורת חודשית. זה כסף שלא ניתן לעשות בו כמעט כלום. כבר 25 שנים שאנחנו משלמים כל חודש מס רעידת אדמה, ועכשיו, כשיש רעידת אדמה, אין כסף. אני לא צריכה בכלל את הכסף הזה. אין לי מה לעשות איתו. תנו לי קצת ביצים, טוסטים, מקלחת חמה. זה כל מה שאני מבקשת. תמיד רציתי תיק לואי ויטון, אבל עכשיו ראיתי אחד בתוך ההריסות וזה הוציא לי את כל החשק".

אלפגול מבינה שהכאוס שהעיר שרויה בו לא ימשך לנצח, ובקרוב ייאלצו האזרחים לחזור לגור בבתיהם. היא מתפללת לכך שהמצב יחזור להיות כפי שהיה, אף שהיא יודעת שזה בלתי אפשרי. בימים שחלפו מאז הרעידה עזבו את העיר אלפי תושבים, והותירו אותה כעיר רפאים. כמה שעות לאחר המפגש, בני משפחתה חולצו מתים מההריסות, והובאו לקבורה באישון הליל.