אזרחים סיפרו ל'דבר' בראשית המלחמה על הפתאומיות, על השבר, על ההמולה ברחובות. הם האמינו אז שהמלחמה תסתיים מהר. שנה חלפה, רובם עזבו את אוקראינה ועדיין לא שבו אליה. השבוע הם שוחחו עם 'דבר' על החיים שהשתנו ברגע, על הקליטה במדינות החדשות ועל הגעגועים הביתה.

דיאנה פארפנוק, אוקראינה / "פיתחנו סבלנות לחוסר הוודאות"

דיאנה פארפנוק (39) ברחה עם בתה מקייב לאמסטרדם כשהתחילה המלחמה. בשיחה עם 'דבר' במרץ 2022 סיפרה: "בימים האחרונים עולה לפעמים המחשבה: אולי זו הזדמנות להגר לפה. ומיד אחרי זה אני נבהלת מהמחשבה של עצמי. אני מסתובבת ברחובות והכול זר לי. לא ביקשתי להגיע לפה, זה לא הבית שלי. מצד שני אני חושבת לעצמי: מי יחזור לאוקראינה?"

דיאנה פארפנוק ובתה אילריה באמסטרדם. "אני מסתובבת ברחובות והכול זר לי" (צילום: אלבום פרטי)

אבל בתחילת יוני שבה מאמסטרדם לקייב. "הגעגועים לבעלי ותחושת הזרות הטו את הכף", היא מספרת השבוע. "באורח פלא, כבר כמה שבועות אין ניתוקי חשמל ומים. קנינו עשרות פנסי נרות שממוקמים בכל פינה בבית והם עומדים מיותמים בינתיים. העירייה הדליקה את פנסי הרחוב, כך שהרבה פחות חשוך בערב ואפשר לנהוג באוטו ולראות מה קורה לפניי בכביש. איזה אושר".

בסביבתה כולם כל הזמן חולים. "מחלות פשוטות כמו צינון או שפעת קלה מתארכות לשבועות וחודשים של מחלה ארוכה ומייגעת. כמה עוד אפשר לחלות? המערכת החיסונית נחלשה מאוד אצל כולם, ובמיוחד אצל הילדים. ועל גבי כל המחלות, מתווסף הלחץ הנפשי שמתעצם כל פעם ששומעים פיצוצים".

פארפנוק שבה ללמד בבית הספר, שעבר לבניין חדש ומפואר ששימש בעבר חברה בינלאומית שעזבה. "בכל פעם שיש אעזקה אנחנו בורחים למרתפי בית הספר. יחסית בטוח שם, אבל אם תהיה פגיעה ישירה של טיל, שום דבר לא יעזור. הילדים נרדמים בשיעורים, כי הם תשושים או מנסים להתנתק מהמציאות. אנחנו מתלוננים על הדברים, אבל מיד נזכרים בחיילים שלנו, בבחירה שלהם להיות בחזית ובכל מה שעובר עליהם. זה שם בפרופורציה מסוימת את המצב שלנו".

פארפנוק אומרת שהמלחמה בחוץ חדרה את קירות הבתים, והשפיעה קשה מאוד על מערכות היחסים בתוך המשפחה. "הרבה אנשים סביבי נפרדו או התגרשו. בעלי ואני, שהיה לנו קשר מאוד חזק כל השנים, החלטנו ללכת לטיפול. אחרי שחזרתי מהולנד ביוני, הגעתי הביתה והרגשתי שמולי נמצא אדם זר לחלוטין. הלחץ והפחד גרמו לכל אדם להתכנס בתוך עצמו ושינו דפוסי התנהגות. המלחמה מציבה למערכות היחסים אתגרים ולחץ שהם לא יכלו לצפות לו. שרשרת של קבלת החלטות תחת לחץ ופחד מחיים עם השלכות כבדות הובילו למריבות ולהתרחקות, אבל בעלי ואני יודעים שיש לנו על מה להיאבק".

דיאנה פארפנוק. "אנחנו בונים תוכניות לטווח הרחוק, אבל ברור לנו שאין שום דבר שמבטיח לנו שהן אכן יתממשו" (צילום: אלבום פרטי)

הגעתו של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן לקייב השבוע הפיחה תקווה בלבבות. "מוזר איך אדם אחד יכול להגיע למקום ולהעביר כזו תחושה. פתאום נוצרו פקקים באמצע העיר, אבל כולם הגיבו לזה בהתרגשות. נסעתי באוטו, וחשבתי לעצמי שאני מבינה שבחודש האחרון אני מתחילה להיפרד סופית מהאשליה שזה הולך להסתיים בקרוב. אני לאט-לאט מבינה שאני צריכה להתחיל להתרגל לחיות בתוך האימה הזו".

פארפנוק מיטיבה לתאר את השינוי באופן המחשבה. "פיתחנו סבלנות לחוסר הוודאות. אנחנו בונים תוכניות לטווח הרחוק, אבל ברור לנו שאין שום דבר שמבטיח לנו שהן אכן יתממשו. אין ברירה. החיים שנתנו לנו הם מה שיש לנו. אף אחד לא יחזיר לנו את השנה הזו. ברוך השם, יש לי משפחה, אני עדיין בחיים".

אנה כץ, הולנד / "באוקראינה גדל דור פגוע, ואני לא רוצה את זה לי ולבתי"

אנה כץ (45), ישראלית תושבת קייב, שוחחה עם 'דבר' שלוש פעמים בעבר. הפעם השלישית הייתה לפני שנה בדיוק, ב-24 בפברואר 2022, יום הפלישה הרוסית. "אני והחברים התכוונו לצאת מאוקראינה בטיסת אל על של 11 בבוקר, ועכשיו מתכננים לצאת דרך פולין", סיפרה. "הרצון עכשיו זה לברוח או לעוף מפה כמה שיותר מהר, אבל לא ברור לאן ואיך".

אנה כץ בקייב. "הרצון עכשיו זה לברוח או לעוף מפה כמה שיותר מהר, אבל לא ברור לאן ואיך" (צילום: דוד טברסקי)

כץ יצאה מקייב במרץ, והחליפה מאז שבע דירות. "הגענו להולנד בזכות העבודה של בעלי, וגם אני חזרתי לעבוד בחברה נחשבת לעיצוב בגדים, מקצוע שלא חשבתי שאחזור לעבוד בו מאז שעזבנו את ישראל לפני עשור", היא מספרת השבוע. "אנחנו בסדר. בסדר יחסית, כמובן. מדכאת אותי המלחמה שלא מסתיימת. מדכא אותי המצב בישראל. אבל אם אני מצליחה להתרחק מזה לרגע, אני מבינה שהחיים שלי עכשיו הם יחסית טובים. אני מרגישה בת מזל".

כץ חשה בתחילת המלחמה שתסתיים מהר ובניצחון אוקראיני. "ואז מריופול, בוצ'ה, אירפין – אימה צרופה שלא יכולנו לדמיין אפילו. עכשיו אני יודעת שזה לא הולך להסתיים. אין רגע מסוים שבו הבנתי את זה. אלו שכבות על גבי שכבות של תחושות קשות שהצטברו והפכו אותי לפסימית".

בתה אמרה לה שאילו הייתה הבחירה בידיה, לא הייתה עוזבת את אוקראינה, או שהייתה מעדיפה לחזור לישראל. "פה יש לה מעט חברים ועצוב לה. היא מרגישה תלושה מהחברות שלה, שהיא יכולה לשוחח איתן רק בטלפון. קשה לי שיש דברים שאיני יכולה לתקן או לשנות עבורה".

אנה כץ ובתה. "קשה לי שיש בהולנד דברים שאיני יכולה לתקן או לשנות עבורה" (צילום: אלבום פרטי)

כץ, מעצבת אופנה, התקבלה במהרה לעבודה בבית האופנה היוקרתי של קארל לגרפלד. "זה היה מאוד בלתי צפוי ואני מאוד נהנית. כיף לדעת שהכישורים שלי נדרשים. אני לא באמת מבינה או מדברת הולנדית, אבל אין כמעט הולנדים בחברה, ועובדים באנגלית. ההולנדים הם אנשים שאומרים ישירות את הדברים כפי שהם. אני אוהבת את זה, אבל לא אוהבת שהכול זר".

אחרי שביקרה את משפחתה בישראל במאי, חלתה כץ בקורונה, וגם אימה שחיה בישראל. "מצבה הידרדר במהירות, והיא אושפזה במצב קשה מאוד. זה היה מהרגעים הנוראיים בחיי. מלחמה, אני חולה בקורונה בהולנד, אימי בבית חולים בישראל בסכנת מוות. תחושה של חוסר אונים מוחלט. אבל בסוף היא הבריאה".

היא מספרת על מרכזי תמיכה באוקראינים בהולנד. "אנחנו משתדלים לעזור אחד לשני באופנים בלתי אמצעיים. מסתפרים אחד אצל השנייה, טיפולי ציפורניים וכו', הכול כדי לאפשר אחד לשני להתפרנס. כל שבוע יש הפגנות במרכז העיר. לי אישית זה לא עוזר, אבל אולי זה משדר לאנשים באוקראינה שהאנשים שנסעו מהמדינה לא אדישים וכואבים את המצב".

כץ משוכנעת שלא תשוב לאוקראינה. "כשאני רואה תמונות של קייב הלב שלי מצטמק. נולדתי בלנינגרד 30 שנה אחרי סיום מלחמה העולם השנייה. אסור היה לזרוק אצלנו לחם, בבית שלנו תמיד היו לנו מצבורי מזון למקרה שתפרוץ מלחמה. אני זוכרת טוב מאוד איך ילדים התפוצצו על מוקשים בשדות בפאתי העיר, עשרות שנים אחרי שהרוסים והגרמנים הניחו אותם שם. המחשבה על חיים כאלה מפחידה אותי. חיילים ואזרחים שעוברים עכשיו את המלחמה הם אנשים פגועים. זה הולך להיות דור פגוע, ואני לא רוצה להיות שם, ולא רוצה שבתי תגדל שם. אהיה מוכנה לעזור בכל מה שאוכל, אהיה מוכנה לחזור לבקר, אבל לחיות לא".

מיקולה זינגר, פולין / "אנחנו ממשיכים ליצור מוזיקה, שבלעדיה היינו אובדים לחלוטין"

מיקולה זינגר (71) לא האמין בשיחתו עם 'דבר' ביום הפלישה הרוסית שיעזוב את קייב. "בינתיים אנחנו מתכוונים להישאר בבית, להיצמד לחדשות ולחשוב מה הלאה", סיפר. "העיר מכוסה בערפל, ולא רואים מטוסים, אבל השמיים מלאים במטוסי קרב".

אולנה ומיקולה זינגר בקייב. "בינתיים אנחנו מתכוונים להישאר בבית" (צילום: דוד טברסקי)

אבל שיחתו הבאה עם 'דבר' נערכה השבוע מכפר בגבולה המזרחי של פולין, שעבר לגור בו עם משפחתו בלחץ בנותיו. "הן אמרו לי: 'אבא, אם תמות, נקבור אותך ונהיה עצובות. אבל אם תהפוך לנכה, איך נטפל בך?' הן צדקו, ולכן עזבנו. אנחנו דואגים להן מאוד. קר מאוד, אין חשמל, אין עבודה. היינו מאוד רוצים שהן יצטרפו אלינו לפולין, אבל הן לא רוצות לעזוב את בעליהן.

"אנחנו גרים בבקתה קטנה עם החתולה שלנו מוסייה, והפולנים מתייחסים אלינו מאוד יפה. אנחנו זרים לחלוטין, והם מתייחסים אלינו כמו למשפחה. אולנה אשתי מכינה להם לחם וריבות. השפות שלנו דומות, ואנחנו רוב הזמן מבינים אחד את השני. אנחנו ממשיכים לקבל פנסיות שאפשר להוציא בכרטיס אשראי שלנו, אבל הן קטנות. מחירי הדלק גבוהים וזה מקשה על החיים, לכן אנחנו מסתמכים הרבה על עזרת הפולנים.

מיקולה זינגר. "למוסקבאים יש הרבה בשר תותחים וציוד צבאי, אבל כמו שנשבעתי בכנסייה: אוקראינה ויליאקה (אוקראינה גדולה), והניצחון יהיה שלנו" (צילום: אלבום פרטי)

זינגר משפחה מוזיקלית. מיקולה זמר ומורה לשירה, ואולנה מנצחת על מקהלה. "אנחנו ממשיכים לעבוד וליצור מוזיקה, שהיא אהבת חיינו. היא כל חיינו. בלעדיה היינו אובדים לחלוטין. היא מחזיקה אותנו בריאים, שפויים. השירה עוזרת לריאות, ללחץ הדם, לקצב הלב – וזה מעסיק את הראש של שני פנסיונרים שנמצאים אלף קילומטר מביתם. אנחנו מארגנים קונצרטים בכנסיות, הם עוזרים לנו קצת להתפרנס. אבל רוב הכסף עובר לרכישת ציוד לחיילים שלנו".

גם זינגר לא האמין שהמלחמה תימשך כל כך הרבה זמן. "למוסקבאים יש הרבה בשר תותחים וציוד צבאי, אבל כמו שנשבעתי בכנסייה: אוקראינה ויליאקה (אוקראינה גדולה), והניצחון יהיה שלנו".

הוא התפלל שנים לשלום ולשלמות אוקראינה. "המלחמה הזו היא בת מאות שנים, ואנחנו רואים בטלוויזיה מה היא עושה לילדים שלנו. בשבוע שעבר טיל הוריד בניין שלם בדניפרו על כל יושביו. 15 ילדים נהרגו. ככה באמצע הלילה. יכולה להיות הצדקה לדבר כזה?"

פאודור אלכסנדרוביץ', בולגריה / "ראיתי בעיני רוחי את הנשמות של הרוגי בוצ'ה ואירפין"

את פאודור אלכסנדרוביץ' (35) המלחמה לא הפתיעה. הוא סיפר בשיחה עם 'דבר' בתחילת פברואר 2022, עוד לפני הפלישה הרוסית, שהוא מסתובב עם תחושה רעה כבר מ-2013. "חצי שנה לפני שהחלו ההפגנות, הרגשתי את זה באוויר. היו דיבורים על רפורמה, ובמקביל שידרו בחדשות שחלקים בפרלמנט לא יסכימו לזה, וגם שתהיה תגובה רוסית. וכך באמת היה". ההסבר שלו היה קר וברור: "כל דיקטטורה לאורך ההיסטוריה מסיימת את דרכה במלחמה, אחרת האגרסיה הציבורית תמצא את עצמה מופנית לכיוון המנהיג".

פאודור אלכסנדרוביץ' בסטודיו שלו בקייב. "כל דיקטטורה לאורך ההיסטוריה מסיימת את דרכה במלחמה, אחרת האגרסיה הציבורית תמצא את עצמה מופנית לכיוון המנהיג" (צילום: דוד טברסקי)

בשיחה השבוע הוא מספר על הבריחה מקייב שבוע אחרי הפלישה. "כל המטוס רעד בטירוף, וענן שחור ענק כיסה את המטוס. הרגשתי תחושה נוראית של חנק. תחושה של סוף".

הוא מתגורר בבולגריה, אבל קשה לו להיות רחוק מהחברה שהכיר בקייב. כצייר בעל סטודיו במרכז קייב, הוא חושש לגורלו של עולם התרבות. "המלחמה הזו הורסת אומנות, רוצחת משוררים ומוזיקאים. שריפה שפרצה בפאתי קייב, איפה שהתנהלו קרבות קשים בין רוסים לאוקראינים, כילתה מחסנים של גלריה שהחזיקה עשרות עבודות שלי".

אימו נשארה תחילה בצ'רניגב, ולא מיהרה לצאת מאוקראינה. "היא מצאה את עצמה בלב התופת. הייתי בטוח שלא אראה אותה יותר, אבל היא הצליחה להיחלץ והגיעה לכאן. יש לנו גג מעל הראש, אבל המחשבות שמלוות אותי כל הזמן הן מחשבות של אימה".

המחשבות האלה מגיעות בין היתר מתיאורי הזוועה של חברו, שעובד בחדר המתים של אחד מבתי החולים הגדולים בקייב, ולקח חלק בחילוץ הגופות מאירפין ובוצ'ה. "אין עינוי הידוע לאנושות שלא בוצע שם. מאות גופות של אנשים שעברו עינויים נוראיים בעודם בחיים. בעיני רוחי לא הפסקתי לראות את הנשמות של הגופות הללו, והיום אני מנסה לצייר אותן".

הוא מסביר את מניעי הרוסים במלחמה. "האכזריות הרוסית היא תוצאה של ניסיון לשכנוע עצמי שהצדק עמם. עדים ששרדו את בוצ'ה טענו בהתחלה שהחיילים הרוסים הגיעו ברוח טובה, עם כוונות כנות ל'שחרור'. אבל כשהם הבינו שהנוכחות הרוסית לא רצויה שם, כל מה שנותר לרוסים זה להגיע למסקנה שמדובר ככל הנראה בשכונה של גנרלים ופוליטיקאים אוקראינים בכירים, מה שהוביל להתפרצות קיצונית של אלימות".

פאודור אלכסנדרוביץ'. "הרוסים רואים בנו, האוקראינים, אנשים שהם כמעט כמוהם. הם רואים בנו נשאים של איזה רוע קיצוני ובלתי מוסבר, ולכן אין ברירה אלא להרוג אותו" (צילום: אלבום פרטי)

יש לו הסבר נוסף לאכזריות הרוסית. "הקרבה מייצרת עוינות ייחודית, חריפה ומיוחדת. בפסיכולוגיה יש מונח כזה: מערת האימה. כשלתוך המציאות פורץ יצור שדומה לאדם, אבל הוא לא בדיוק אדם. בסרטי אימה, המפלצת הכי מפחידה היא זו שהיא כמעט-אדם. הרוסים רואים בנו, האוקראינים, אנשים שהם כמעט כמוהם. הם רואים בנו נשאים של איזה רוע קיצוני ובלתי מוסבר, ולכן אין ברירה אלא להרוג אותו".

הוא נחרד מכך שהרוסים מנסים להפוך את המלחמה למלחמת דת. "הם מציגים את זה כמלחמה על רעיונות מיסטיים בנוגע לאיזו רוסיות מופשטת. אין כאן שום עמדות רציונליות, שומעים את זה בהתבטאויות של התועמלנים הבכירים של הקרמלין עם אמירות בסגנון: 'אנחנו נגיע לגן עדן ואתם תישרפו בגיהנום'. מתי זה יסתיים? כשימחקו את כל האלמנטים שמאיימים על הרוסיות? זה שיגעון של אדם אחד, שמדביק בשיגעון שלו מיליונים שלא מסוגלים לחשיבה ביקורתית, ולכן זה כל כך מסוכן, לא רק לאוקראינה – לכל המין האנושי".

לולה גלבוע, גרמניה / "אני חיה כאן חיים שאינם שלי"

לולה גלבוע שוחחה עם 'דבר' חודש לפני הפלישה, ופעם נוספת אחרי הפלישה, כשכבר התגוררה עם משפחתה בשטוטגרט. "היו לי חיים טובים", סיפרה אז על החיים לפני המלחמה, "אנשים נהדרים סביבי. אבל זו אינה המציאות יותר. עברתי כבר את כל שלבי האבל – מהכחשה, דרך המיקוח, הכעס ועד הקבלה. צריך להתחיל חיים חדשים".

לולה גלבוע וילדיה לב ואינה. "היו לי חיים טובים לפני המלחמה, אבל זו אינה המציאות יותר" (צילום: אלבום פרטי)

גלבוע מתגוררת בגרמניה עם שני בניה. "עשיתי הכול כדי שיהיו לי סוג של חיים כאן, אבל בסופו של דבר אני מתגעגעת לחיים שהיו לי", היא מספרת ל'דבר' השבוע. "אני מתגעגעת לאפשרות לעשות את מה שהתרגלתי לעשות. מה שהיה לי כיף לעשות. להרגשה שאני עושה משהו שמועיל לאחרים. כאן אני חיה חיים שאינם שלי. אני לא יודעת מתי אתחיל להרגיש יותר אני".

במקביל ללימודים מרחוק בזום עם כיתת האם שלהם באוקראינה, ילדיה הולכים לבתי ספר גרמניים. הבכור לומד טבחות בבית ספר מקצועי. "מערכת החינוך בגרמניה שונה מאוד מהאוקראינית", היא מספרת. "נותנים הערכה על יכולת לעבוד בקבוצה, על ביטויים של חשיבה לוגית וטכנית – אני מאוד אוהבת את זה. באוקראינה אין שום דבר שמתקרב לחשיבה חינוכית שיודעת לחשוב על התלמידים כאנשים".

בתה הצעירה הולכת לכיתה מותאמת, רב גילאית, לפליטים. "יש להם שם מורה שהגיע מחרקיב לפני כמה שנים. עם תחילת המלחמה היא החליטה עם עצמה סופית לא לדבר יותר רוסית לעולם. אני מאוד מעריכה את ההחלטה הזו, אבל לי אישית אין כוח לדבר אוקראינית כל הזמן".

הילדים מצאו מהר מאוד חברים, דוברי רוסית ואוקראינית, חלקם גרים כבר הרבה שנים בגרמניה. הם הקימו חבורות ויוצאים לטיולים. "בהתחלה דאגתי שהם לא כל כך מתאמצים על הגרמנית, אבל עכשיו אני מבינה שזה לא הכי חשוב. הרבה יותר חשוב שהם מצאו לעצמם מקום בין אנשים".

גם גלבוע החלה קורסי שפה. "סיימתי כבר שני קורסים בשפה הגרמנית, אבל אני לא באמת זוכרת את כל המילים והחוקים שלימדו אותנו. עד שלא אדבר גרמנית כמו שצריך, לא אוכל לעשות מה שאני אוהבת. מצאתי 'מיני ג'וב', שזו עבודה שאינה עבודה. הרבה פליטים עושים את זה כדי לקבל תמיכה כלכלית מהמדינה, שהיא נדיבה ובאמת עוזרת לנו לחיות ללא לחצים כלכליים. טוב שיש לי תחביב שאני טובה בו חוץ מעבודה: בישול".

באביב ראתה גלבוע הודעה בפייסבוק על מרכז סיוע לפליטים שמחפש מישהי שיודעת לבשל אוכל אוקראיני. "הגעתי לשם, בישלתי בורשט והתקבלתי בו במקום. מדובר במקום שיכולות להגיע אליו אימהות אוקראיניות עם ילדים ולקבל עזרה עם מסמכים, תרגומים, רעיונות מה לעשות עם הילדים, אבל בעיקר רעיונות למה לעשות עם עצמן. אלו היו החודשים הראשונים למלחמה, וחלק מהאימהות גרות עם הילדים שלהן במחנות, שזה בעצם אוהל ענק ל-200 איש עם מיטות מתקפלות, שבו פעמיים ביום מגישים לילדים אטריות. במאי כולם התחילו להתלונן על האוכל, ולהרבה ילדים התחילו בעיות עם הקיבה בגלל האטריות".

לולה גלבוע. "ראיתי פרסומת לתיאטרון בובות עם כל ההצגות שלו עד סוף 2024. השתגעתי מזה. איך זה שיש לאנשים חיים כל כך קבועים? אני לא מצליחה לבנות את העתיד שלי שבועיים קדימה" (צילום: אלבום פרטי)

בעלה של גלבוע נשאר עם הוריו בקייב. "עד לפני כמה חודשים הוא היה נהג אמבולנס בשירות הצבא האוקראיני. ההורים שלו מאוד מבוגרים וחולים, ולכן נשארו בקייב. בזמן שהוא לא מטפל, הוא נוסע לחזית ושולף משם אזרחים.

"לאורך כל חיינו המשותפים, 23 שנה, מעולם לא קרה שלא בילינו את יום ההולדת שלו ביחד, עד השנה. באביב אספנו כסף וקנינו לו מכונית ייחודית שמתאימה למשימות חילוץ. אני יודעת שהוא לקח על עצמו משימה מסכנת חיים. אבל זה נותן לי ביטחון שהוא הנהג. שהוא זה שמחליט. הוא אדם מאוד שקול והוא לא ייסע לעולם למקום מסוכן ביודעין. כדי לשמור על עצמי, אני משתדלת להקדיש שעה אחת ביום לדאגה".

היא מספרת על ההתמודדות עם הטראומה בארץ זרה. "בגני ילדים אסור בלונים, בגלל הפחד שהם יתפוצצו ויכניסו את הילדים לסטרס. בנובי גוד ברחנו מחוץ לעיר כדי לא לשמוע את הזיקוקים. היה איזה יום שהלכתי ברחוב, וראיתי פרסומת לתיאטרון בובות עם כל ההצגות שלו עד סוף 2024. השתגעתי מזה. איך זה שיש לאנשים חיים כל כך קבועים, עד כדי כך שהם יודעים להגיד בדיוק מה הם הולכים לעשות פעמיים בשבוע, מהיום עד 2024. איפה החיים שלי ואיפה זה? אני לא מצליחה לבנות את העתיד שלי שבועיים קדימה".