בכל ספטמבר מתקיים בבית שלנו דיון קבוע ונשאלת השאלה: לאיזה חוג הבנות ילכו השנה? הבנות אוהבות לגוון וככה יוצא, שבכל שנה הן מחליפות חוג ואנחנו נחשפים לתחום עניין חדש. דניאלה, הבכורה, שחוגגת עוד מעט 11, הספיקה כבר להיות בחוג קפוארה, אקרובטיקה, פסנתר, גיטרה, אלקטרוניקה, טיפוס, כדורסל ובתחילת השנה היא הפתיעה, כשביקשה ללכת לחוג אתלטיקה. האשמה עלי. כנראה, שהצפייה המשותפת שלנו באתלטיקה בטלוויזיה, הנוכחות שלנו באליפות ישראל באתלטיקה והימים, שבהם היא רואה אותי חוזר מריצה בשעה שבע בבוקר, עשו אצלה משהו.

חיפשנו חוג אתלטיקה בחולון ומצאנו את "הפועל חולון אתלטיק" בהנהלת אלין וינו. האימונים מתקיימים באולם קטן בבית ספר זלמן ארן והם מאוד מגוונים. הילדים מתנסים בכל המקצועות: ריצה, קפיצה וזריקה ומתאמנים בעיקר על יכולות אתלטיקה כלליות. דניאלה מתמידה ולא מפספסת אימון וזה האישור האולטימטיבי מבחינתנו, שהמאמנת, אלין, עושה עבודה טובה.

לפני שבועיים קיבלנו בקבוצת הווטסאפ של החוג הזמנה לטורניר אתלטיקה בראשל"צ. ההתרגשות הייתה רבה. גם דניאלה התרגשה קצת. פעם ראשונה שלה (ושלי) בתחרות אתלטיקה רשמית. כשנכנסו לאצטדיון בראשל"צ, דניאלה מיהרה להתקבץ עם הקבוצה שלה ואני להתמקם ביציע. על הדשא התרוצצו עשרות ילדים וילדות בין גילאי 10 ל- 13 מירושלים, ת"א, פ"ת, ראשל"צ, חולון ובני שמעון. האתלטים הקטנים התחרו בריצת 60 מטר, 500 מטר, קפיצה לגובה, זריקה וגולת הכותרת של היום: ריצת שליחים מכשולים מעורב.

***

אצטדיון האתלטיקה בראשל"צ הוא בעל התקן הבינלאומי הגבוה ביותר שיש. המקום מסודר, מאובזר ונקי. האווירה באצטדיון משוחררת וזה הרגיש כמו שילוב של מסיבה ותחרות רשמית. מוזיקה ליוותה את התחרויות, הכרוז הסביר כל הזמן מה קורה על הדשא ולאן כדאי לצופים להסתכל, המאמנים ניווטו את הילדים ממקום למקום, השופטים הסבירו בסבלנות את החוקים וניהלו את התחרות בצורה מקצועית ואפילו ההורים עשו את חלקם בצניעות, כשנשארו לעודד מהיציע (רובם). חשבתי שהמארגנים כבר מתורגלים וזה בטח אירוע, שמתקיים הרבה שנים, אלא שרק אז הבנתי שזאת הפעם הראשונה לקיומו.

ילדים שהולכים לחוג כדורסל או כדורגל משתתפים במשחקים רשמיים כבר בגיל 10 אבל באתלטיקה אין תחרויות מתחת לגיל 13. האירועים והמפגשים המקצועיים האלה חשובים, מכיוון שהם יוצרים עניין ומטרה. כדי שילדים לא יפזלו לענפים אחרים צריך לייצר להם עניין באתלטיקה. היוזמה החדשה של רותי זינדל אוכמן מאגודת לידר ירושלים ועומרי דמלין מראשל"צ בשיתוף עם איגוד האתלטיקה ובתמיכה של "אתנה" נכנסת בדיוק לואקום הזה שנוצר. מפגש שהוא שילוב בין הפנינג חברתי לבין תחרות מקצועית.

***

בישראל של שנת 2023 יש שישה אצטדיוני אתלטיקה תיקנים עם משטח רקורטן היקפי של 400 מטר, שלושה מהם עם תקן בינלאומי: ראשל"צ, הדר יוסף בת"א, וגבעת רם בירושלים. האחרון גם אירח בקיץ האחרון את אליפות אירופה באתלטיקה עד גיל 18 ויארח באוגוסט הקרוב את אליפות אירופה עד גיל 20. בחולון, לדוגמא, יש אצטדיון אתלטיקה אבל אין בו מסלול רקורטן הקיפי. דיאנה וייסמן, שמחזיקה בשיא ישראל ב-100 מטר, גדלה וחיה באשקלון. אין בעיר שלה אפילו מתקן אתלטיקה אחד. שלא נדבר על אתלטים, שגדלים בנגב או בצפון הרחוק.

בשנים האחרונות הוקמו בישראל הרבה אצטדיוני כדורגל מרשימים מאוד: בחיפה, בפ"ת, בנתניה ובבאר שבע. האצטדיונים האלה הוקמו עבור מועדונים מקצוענים ואוהדים. הם לא הוקמו עבור ספורטאים ובטח שלא עבור אתלטים. נראה שיש הסכמה גורפת שאין בישראל מספיק מתקני ספורט. אבל אם המצב בכדורגל ובכדורסל לא טוב, אז באתלטיקה המצב ממש לא טוב. דווקא האתלטיקה, שהיא הבסיס של כל ענפי הספורט התחרותיים, שנושאת בתואר האצולה: "מלכת הספורט" צועדת יחפה.

***

דניאלה התחרתה בזריקה וב-500 מטר ריצה. זאת הייתה הפעם הראשונה בחייה, שהיא רצה את המרחק הזה באצטדיון. כשהמקצה הוזנק, דניאלה נשארה במרכז הדבוקה, שלאט לאט נפתחה. היא שמרה על קצב די קבוע וכ-200 מטר לסיום נראה היה, שהיא קצת מאטה, אלא שהיא שמרה את הכוח לסיום וב-100 מטר האחרונים הגבירה וסיימה חזק. מקום טוב באמצע. היא הייתה מיובשת לחלוטין מרוב התרגשות. חששתי קצת שבגלל המאמץ והמיקום היא תתאכזב אבל טעיתי.

המשפט הראשון שהיא אמרה לי כשיצאנו מהאצטדיון היה: "אני כבר רוצה שתהיה עוד תחרות". אז כדי שתהיה עוד תחרות, כדאי שיהיו עוד יוזמות אלה ועוד מתקנים. אנחנו מבטיחים, שאם יהיו – אז אנחנו נבוא.