"אנחנו פועלים להגיע למצב ש-80% מהתלמידים במזרח ירושלים ילמדו בבתי ספר רשמיים", אומרת לארה מובאריכי, ערבייה-נוצרייה משפרעם, מנהלת האגף לחינוך ערבי בעירייה. לצד עבודתה באגף, היא מכהנת כדירקטורית בחברת החשמל של מזרח ירושלים ובגופים נוספים המטפלים בתושבי השכונות הערביות בעיר.

ב-18 השכונות הערביות בירושלים, מכפר עקב ומחנה שועפאט בצפון ועד אום טובה ובית צפאפא, ישנם כ-118,000 תלמידים. כ-53 אלף לומדים בבתי-ספר ממלכתיים, כ-50 אלף לומדים בבתי-ספר מוכרים שאינם רשמיים וכ-17 אלף לומדים בבתי-ספר פרטיים.

מובאריכי נולדה וגדלה בשפרעם, "למדתי בבית-ספר פרטי בניהול נזירות" היא מספרת. "בהתחלה לא רציתי להגיע לירושלים. בגיל 18 נרשמתי ללימודי חינוך מיוחד במכללת דוד ילין, השתלבתי בעבודה בשכונת ג'בל מוכאבר. זו היתה שכונה קשה. אחרי שנה שעבדתי בחצי משרה, המנהלת ביקשה ממני לרכז את השלוחה במזרח ירושלים. השלוחה עבדה עם ילדים שסובלים משיתוק מוחין, עד אז הם נשלחו ללמוד במערב העיר".

"אמרו לי שאולי אני לא מתאימה, זה מה שדירבן אותי לנסות"

מובאריכי ניהלה את השלוחה במשך שבע שנים, במהלכן יצרה קשרים עם הילדים ועם כלל התושבים, "ב-2003 המנהלת שלי מונתה להיות ראש מחלקת חינוך ערבי בעירייה וצירפה אותי כסגניתה", היא מספרת, "ב-2010 היא פרשה ומוניתי למנהלת המחלקה. בהתחלה היססתי אם לגשת לתפקיד. במנהל החינוך אמרו לי שאולי זה לא מתאים מפני שאני אישה נוצרייה ומדובר באוכלוסיה מוסלמית מסורתית, וזה דווקא דירבן אותי לנסות. מצאתי את עצמי לבד עם 6 עובדים. טיפלתי בהכל, צוותי ההוראה, התלמידים, התשתיות – הייתי צריכה לדאוג לסלילת דרכים לבתי-הספר".

אחרי שנתיים המחלקה לחינוך ערבי בעירייה התרחבה הפכה לאגף. "זה לא היה פשוט לגייס עובדים", מספרת מובאריכי, "אנשים לא רצו לבוא לעיריית ירושלים. מבחינתם זה מקום של הכיבוש. היום יש כאן 30 עובדים באגף – חלקם ממזרח ירושלים וחלקם משכונות אחרות".

עד לכהונתה של מובאריכי למדו תלמידי מזרח ירושלים על-פי תכנית הלימודים הפלסטינית וניגשו לבחינת הסיום של הרשות. "תכנית הלימודים נכתבת ברמאללה. אנו מקבלים את הספרים, מצנזרים אותם, מדפיסים ומחלקים לבתי-הספר. התפקיד שלי היה לתחזק את המערכת ולהעביר כספים. בתכנית הפלסטינית אין מקום לחלום, אין סיכוי לתלמידים ממזרח ירושלים להצליח. החלטתי לתת לתלמידים אפשרות בחירה ולהתחיל לחלום".

"רצינו לתת לבנות עתיד, שישתלבו בחברה ובשוק העבודה"

"התחלנו להכניס את תכנית הלימודים הישראלית לבתי-הספר" ממשיכה מובאריכי. "בתי-הספר שהקמנו הם מעורבים בנים-בנות. רציתי שלא יהיה חסם תרבותי של מגדר בפני התלמידים שישתלבו בלימודים גבוהים או בעבודה בישראל. רצינו לאפשר הזדמנות שווה".

בשכונות המוסלמיות של מזרח ירושלים המאופיינות בחברה מסורתית. עוררו צעדים אלה התנגדות עזה. "היתה התנגדות במסגדים. אני האישה הנוצרייה מהצפון שמביאה את החינוך הישראלי. היו הרבה האשמות. במסגדים הסיתו והכפישו. הואשמתי בשיתוף פעולה. האימאמים והמופתי פרסמו כרוזים נגד הלימודים המעורבים".

"הייתי צריכה להיות חזקה" היא מספרת. "הקו שלי היה לאפשר כניסה לשוק התעסוקה. הקושי המרכזי היה השפה. יש נשים שלמדו לימודי מנהל באוניברסיטת ביר זית והן עובדות כמזכירות בבתי-ספר. רצינו לתת לבנות עתיד, שישתלבו בחברה ובשוק העבודה. אני עדיין חווה את ההתנגדות".

מסגרות מתאימות לאוכלוסיות המוחלשות מונעות נשירה ונישואין מוקדמים

מול ההתנגדות הבינה מובאריכי כי היא זקוקה לבני ברית. כדי לעמוד במשימה, נקטה מובאריכי גישה שונה מהרגיל. "גייסתי מנהלי בתי ספר ממזרח ירושלים. למרות הקשיים זיהיתי שותפים במערכת: מוח'תארים ותושבים. הייתי קשובה להם ובניתי קשרים של כבוד הקשבה, איכפתיות ורגישות. רכשתי את אמון המנהלים. הקמנו בתי ספר שונים ולא שגרתיים. בית ספר מדעי-טכנולוגי, בית ספר לאומנויות, בית ספר לשפות, בית ספר למחוננים.  זה היה חידוש. במקום שיש בו 40% הצלחה בבחינת הבגרות הפלסטינית, יש עכשיו בית-ספר עם חמש יחידות במדעים ובמתמטיקה. הבנים והבנות החזקים ביותר שלמדו בחינוך האלטיסטי של הכנסיות פנו להתקבל לבתי-הספר".

מובאריכי נחושה לתת לבנות את ההזדמנויות והכלים שניתנו לה לפרוץ קדימה. היא לא מתרכזת רק באוכלוסיה החזקה. מרבית האוכלוסיה בשכונות מזרח ירושלים היא מהשכבות המוחלשות החברה. "הכנסתי חינוך מקצועי, מגמות שלא דורשות יכולות אקדמאיות גבוהות". היא מספרת כי בנות שלא הצליחו בלימודים נהגו להישאר בבית ולסייע למשפחתן או להתחתן בגיל מוקדם. "היום אין ילדה שנושרת מבית הספר. הבנות משתלבות בשוק העבודה. הילדה הפכה מנטל להזדמנות לניעות חברתית, זה מנע נשירה ונישואין מוקדמים".

במקביל מובאריכי דואגת להכשרת צוותי ההוראה והניהול. לצד התפקיד המקצועי, היא מייעדת להם תפקיד חברתי מכריע. "המנהלת צריכה לאפשר לתלמידות, שאין להן תמיכה בבית, ללמוד" היא אומרת. "אני אומרת למנהלות: תחשבו על עצמכן, איפה הייתן ומה גרם לכן להגיע לפה. תנו להן את הכלים. תקשיבו לבנות, תאפשרו להן ותפרצו את הדרך. תנו להן את הכנפיים ותלמדו אותן לעוף".