לסיים ריצה של 10 ק"מ זה מאתגר. לסיים מרתון זה קשה. לסיים אולטרה מרתון זה מאוד קשה. לסיים את האולטרה "בארקלי" זה כמעט בלתי אפשרי. יותר מאלף בני אדם ניסו לנצח את המסלול הזה, מאז שהוא נוסד לפני 37 שנים, וכשאני כותב "לנצח" אני מתכוון להביא את הגוף שלהם לקו הסיום. כלומר, פשוט לסיים את האתגר. עד סוף השבוע האחרון רק 15 בני אדם עשו זאת. ה"בארקלי" הרוויח ביושר את הכינוי "מרוץ השטח הקשה בעולם".

לסיים מרוץ זה המובן מאליו. לרצות להשיג את התוצאה הטובה ביותר או לנצח את המרוץ זה המובן מאליו. לחלום על חגיגות על קו הסיום זה הוא המובן מאליו, אבל האולטרה מרתון "בארקלי" הוא ממש לא מובן מאליו. כי אם בכל מרוץ המטרה של המארגנים היא, שכמה שיותר משתתפים יגיעו לקו הסיום, המטרה של המארגן של "בארקלי" היא שאף אחד לא יגיע לקו הסיום. לא מובן מאליו.

***

ב-1977 ג'יימס ארל ריי, הרוצח של מרטין לותר קינג, ושישה אסירים נוספים ברחו מכלא בטנסי, שנמצא סמוך לפארק "פרוזן הד". 55 שעות אחרי הבריחה ארל נתפס. להפתעתו ולהפתעת המשטרה המקומית הוא נתפס במרחק של רק 13 ק"מ מהכלא. אסיר שנמלט על חייו עבר 13 ק"מ ב-55 שעות.  ככה, פחות או יותר, נוצר בראשו היצירתי והאכזרי של גארי "לאזרוס" קאנטרל, המכונה "לאז", הרעיון לקיים מרוץ שטח באזור הזה. ב-1986 יצא לדרך האירוע הראשון. "לאז" הדביק לו את השם "בארקלי", כי ככה קוראים לשכן שלו. אין מה לחפש היגיון בשיגעון.

גארי "לאזרוס" קאנטרל. מרתון בארקלי נוצר בראשו היצירתי והאכזרי (צילום: Michael Hodge/wikimedia)

האתגר הוא לעבור מרחק של כ-100 מייל (כ-160 ק"מ), שמחולקים לחמש הקפות של 32 ק"מ עם 3,500 מטר טיפוס מצטבר בכל הקפה. אין עוד אתגר ריצה בעולם שהיחס בין המרחק לטיפוס המצטבר הוא כזה. המספרים האלה משוערים, כי בכל שנה המסלול קצת משתנה. אי אפשר ללמוד את המסלול ואי אפשר להתכונן למה שהולך להיות.

לכל הקפה יש שעת גג של 12 שעות ולכל המסלול 60 שעות. המסלול אינו מסומן ואסור לרוץ עם GPS. הרצים מצוידים במפה ובמצפן. הם רצים בגשם ובערפל ומנווטים תוך כדי תנועה. אין נקודות מזון לאורך המסלול, רק שתי נקודות מים בכל סיבוב. אם זה לא מספיק, אז שני הסיבובים הראשונים הם באותו כיוון והשניים הבאים אחר כך הם בסיבוב ההפוך. יש עוד הפתעות כמו שעת הזינוק, שאינה ידועה למתמודדים ורק שעה לפני היציאה "לאז" נושף לתוך הקונכייה שלו וככה הוא מודיע למתמודדים שיתכוננו כי עוד מעט הם הולכים להילחם בדובים. שעה אחר כך, לאז מצית סיגריה ו"המרוץ שיאכל אותך חי" יוצא לדרך. יותר משזה אתגר ריצה זה אתגר של הישרדות.

***

לקח תשע שנים עד שמישהו הצליח לנצח את "לאז" ואת האתגר. ב-1995 מארק וויליאמס הצליח להגיע ל"שער הצהוב", שמסמן את קו הסיום ונכנס לספרי ההיסטוריה. מאז הוא פחות יותר נעלם ומסרב להתראיין על ההישג הזה. הפעם האחרונה שמישהו ניצח את המסלול הייתה ב- 2017. היו שנים שאף מתמודד לא הצליח לסיים אפילו את מה שמכונה "FUN RUN" – כלומר, לסיים שלושה סיבובים.

למרות הביקוש הגדול לקחת חלק באתגר הזה רק 40 רצות ורצים מקבלים בכל שנה את הכבוד המפוקפק להשתתף בפסטיבל של "לאז". כדי להתקבל הם שולחים מכתב בדואר ל"לאז" ודמי הרשמה על סך 1.60 דולר וממתינים להחלטה. חלקם הגדול רצי שטח מנוסים עם רשימת הישגים מרשימה מאוד. כולם מגיעים כדי הוכיח שזה אפשרי, רובם, כאמור, לא מגיעים לסופו ובעיקר רואים היכן החלומות של רצי השטח נקברים. בשש השנים האחרונות לא הגיע אפילו  אדם אחד לקו הסיום. כולם פרשו הרבה לפני.

בסוף השבוע האחרון התקיימה המסיבה השנתית של "לאז" ובפעם השנייה בלבד בהיסטוריה של האתגר, שלושה רצים עמדו במשימה: ג'ון קלי מארה"ב, שהוא גם האחרון שסיים את האתגר הזה ב-2017, אוליאן סאנצ'ז הצרפתי וקרל סאבה, רופא שיניים מבלגיה.

Goodmorning Belgium. #KarelSabbe did it. He's the 17th finisher in #barkleymarathon ever.
Video credits @sjanssens #BM100 pic.twitter.com/YiPuZz5BrD

— Frank Decorte (@FrankDecorte) March 17, 2023

הרצים ניצחו את "בארקלי" ואני רק יכול דמיין איזו נקמה מתבשלת במוחו הקודח של "לאז". אכתוב ככה, אני מהמר שבשנה הבאה יהיו הפתעות נוספות. "לאז" לא ייתן לכזאת בושה להתרחש שוב.