במסגד אלאסתקלאל בחיפה, בין שני רחובות הומים, השקט מופר בהלמות כלי הבנייה. המסגד שנוסד לפני 100 שנים עובר עתה שיפוץ מקיף. בין הפועלים לאולם התפילה נערמים ארגזי מזון, תרומה לנזקקים.

שיח' אסעד קלק, אימאם (מנהיג התפילה) והח'טיב (דרשן) במסגד מזה 25 שנים, מספר שהאימאם הראשון במסגד היה שיח' עז אלדין אלקסאם, ומורה על המנבר (דוכן הדרשן) שלא השתנה מימיו של אלקסאם. ב-1948 נסגר המסגד לתפילה ונפתח חלקית עם ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בעיר. ב-1991 נפתח המסגד באופן מלא.

המנבר, דוכן הדרשן, במסגד אלאסתקלאל בחיפה. לא השתנה 100 שנים (צילום: צח בר תור)

הכניסה למסגד שנמצא בשיפוצים (צילום: צח בר תור)

שיח' אסעד קלק וארגזי המזון שנאספו לצדקה. "ועדת הזכאת (צדקה) יודעת מי הנזקקים, מי עובד בכל תחום, מי יכול לתרום" (צילום: צח בר תור)

"אני מקבל משכורת מהעמותה של המסגד", מספר קלק ל'דבר'. "להיות אימאם זה לא רק להנהיג 5 תפילות ביום, זה גם הרבה פעילויות מחוץ למסגד, זה ללמד אנשים. אנשים פונים לאימאם בכל מיני נושאים, שאלות של מותר ואסור, בעיות בין בני זוג, בעיות בעבודה, האנשים מתייעצים עם האימאם אפילו בדברים אינטימיים. לפני שבוע התקשרו זוג לפני גירושין, ישבנו בלילה 4 שעות עד שפייסתי ביניהם. יש שאלות שאני לא יודע לענות עליהן, אז אני מפנה למרכז האיפתא באום אל-פחם של שיח' משהור. יש עבודה כל הזמן, זה לא 8 שעות עבודה ביום. אם אני יכול לעזור, אני עוזר".

מה מיוחד בפעילות הצדקה ברמדאן?
"צריך להתחיל בבסיס. יש בקוראן 5 מצוות יסוד, מצוות של הגוף, כמו תפילה וצום, ומצוות של ממון, כמו הזכאת (צדקה). הזכאת היא לאנשים עשירים שמשלמים פעם בשנה. מחשבים אותה מרמדאן לרמדאן, ועושים אותה כל השנה. לפני שבועיים שילמנו חודש שכירות לאישה שכמעט גורשה מביתה בגלל חוב שכירות.

"הזכאת היא חובה. נוסף על כך, ברמדאן יש את 'צדקת אלפיטר'. זו צדקה שכל איש נותן על עצמו ומשפחתו. נותנים את הצדקה לנזקקים לפני החג. זה סכום סמלי של 13 שקלים לכל איש. הנביא מוחמד קבע שהסכום יהיה מלוא חופניים גרגירי חיטה. חישבו ומצאו שהערך הוא 13 שקלים. זה משתנה משנה לשנה.

"כסף נוסף זה 'כפרת א-ציאם' (כופר הצום) שמשלם אדם שלא יכול לצום על פי ההלכה – יולדת, מניקה, אישה הרה וחולים. אלה נותנים צדקה בעבור כל יום שלא צמו, 13 שקלים ליום. ברמדאן יש הרבה כסף שנכנס וחייבים לתת אותו לנזקקי הקהילה. זה יוצר קשר בין חברי הקהילה. יש מקרים חריגים, כמו ברעידת האדמה בטורקיה. השיח' משהור הוציא פתווה (פסק הלכה) שניתן להוציא חלק מהזכאת לטורקיה כי זה מקרה חירום".

מי מארגן את מפעל הצדקה?
"בכל עיר יש ועדת זכאת, אלה 5-3 אנשים שעובדים בזה כל השנה. הם אחראים לקבל את שמות הנזקקים ולחלק את הכסף. הנזקקים מתבקשים להוכיח את מצבם, ביטוח לאומי, תלוש משכורת. יש אנשים שלא נזקקים ומבקשים. הוועדה צריכה לדאוג שיגיע למי שבאמת נזקק.

"יש מקומות עם כמה ועדות זכאת. בחיפה יש אחת. יש אנשים שנותנים באופן עצמאי. איש אחד רצה לעזור לסטודנטים נזקקים. הוא פנה אלי וחיברתי אותו לסטודנט נזקק. ברמדאן יש הרבה לחץ. אחרי רמדאן העבודה רגועה יותר.

"ניתן לחלק באופן עצמאי לנזקקים, אבל אנחנו מעדיפים לחלק באמצעות ועדת הזכאת. אם יש משפחה ידועה בעונייה כולם נותנים להם, אבל משפחה אחרת ענייה יותר אבל לא ידועה – מי ייתן לה? דרך ועדת הזכאת כולם מקבלים באופן שווה. אנחנו כבר יודעים מי הנזקקים, מי עובד בכל תחום, מי יכול לתרום. כולם יודעים מי בוועדה. הייתי חבר ועדה לפני 20 שנה, ועד היום אנשים מתקשרים אלי ואני מעביר לוועדה. אבל האנשים לא יודעים מי תורם ומי מקבל".

"יש משפחות שתרמו כסף, ואחרי שנתיים נזקקו לתרומות"

לדברי קלק, יש גם אנשים שמתביישים להודות שהם נזקקים. "אני נותן להם צדקה והולך, או שאני אומר להם שזו מתנה מחברים במסגד. מתנה זה יותר נעים. אנחנו נותנים באופן חשאי בצד, בלי שאחרים רואים או יודעים. יש אנשים שלא נעים להם לקבל, ויש אנשים שלא מסרבים לקבל כמה פעמים. עם השנים יש ניסיון.

"אדם מאמין, אפילו ייתן מיליון, ירגיש שלא נתן כלום. יש מי שייתן אלף, ירצה שיהללו אותו. רמדאן זה לא רק צום. זה חודש של השתלמות שאתה עובר כל שנה. ברמדאן אין דברים חדשים ללמד, כולם יודעים לצום, אבל מרעננים את הידע. זה חודש של טעינת מצברים של האדם. מטעינים את הלב באמונה, בסבלנות, באהבה לשנה שלמה".

איך המצב הכלכלי משפיע על הצדקה?
"לפני 10 שנים קיבלנו בסוף רמדאן תרומות מיישובים כי היה להם עודף. היום מחלקים, אבל לא מספיק. יש משפחות שתרמו כסף, ואחרי שנתיים נזקקו לתרומות. אנחנו מחלקים מה שיש. לפעמים אוספים כסף לצורך מסוים. סטודנט אחד פנה כי נקלע לחובות בגלל הלימודים. שלחנו למתפללים הודעה בווטסאפ, ואספנו בשבוע 12 אלף שקלים מתוך 20 אלף שהבחור ביקש. שמע על כך אדם מאום אל-פחם ותרם 10,000 שקלים.

המסגד (צילום: צח בר תור)

מזווית נוספת (צילום: צח בר תור)

קלק במסגד. "הנביא מוחמד אמר שגם אם אין כסף, החיוך שלך לאנשים הוא גם צדקה" (צילום: צח בר תור)

"אבל אי אפשר בכל שבוע לבקש. המתפללים כאן הם אנשים עובדים. חלקם עניים. יש להם משפחה והתחייבויות. כל אחד תורם לפי מה שהוא יכול. אנשים תורמים פחות עכשיו בגלל המצב הכלכלי, ויש יותר נזקקים".

תורמים רק כסף או שיש תרומות אחרות?
"בעל איטליז תורם בשר, בעל חנות שטיחים מטמרה תורם שטיחים למסגד. לפני כמה חודשים רצינו לנקות את בית הקברות ליד המסגד, קראנו לאנשים ובאו לעבוד כתרומה. הנביא מוחמד אמר שגם אם אין כסף, החיוך שלך לאנשים הוא גם צדקה.

"לא כולם רוצים לתרום. יש אצלנו את הסיפור על קארון (קורח) שהיה עשיר מאוד. מספרים שהיה צריך אנשים שיסחבו את המפתחות לתיבות הכסף שלו. הוא היה בן דוד של משה. הוא לא הסכים לתת לנזקקים ולא הודה לאלוהים. אלוהים פתח את האדמה ולקח אותו ואת כל רכושו פנימה.

"דיברתי בדרשה על רעידת האדמה בטורקיה. תרמנו כסף למרות המצב הכלכלי, עשינו מבצע תרומות ואספנו 130 אלף שקלים בשבועיים. לאנשים יש רצון ואהבה. אם יש לך אמונה, הפרנסה היא מאלוהים. הוא נותן ולוקח".

"החובה של כשיח' היא לא ללמד איך להתפלל ולצום, אלא להיות מעורב בחברה"

לא רק המציאות הכלכלית משפיעה על חיי הקהילה בחיפה. "האלימות באה בגלים. היו לנו כמה מקרי רצח. עכשיו נרגע. בחיפה יש לי חברים ושכנים שקרובי משפחתם נרצחו. קשה לשמוע על אדם שנרצח בבוקר בביתו כי הבן שלו קשור עם מישהו. יש בחור בן 25, תלמיד שלי וחבר של הבנים שלי, שנרצח סתם".

איך אתם מתמודדים עם זה בקהילה?
"מנסים לדבר על זה. לפעמים כל הדרשה היא על האלימות ועל הפשיעה. אני מזהיר את המתפללים לא להתעסק עם הפשע והנשק. לא לעשות שטויות. החובה שלנו היא לא ללמד איך להתפלל ולצום. השיח' חייב להיות מעורב בחברה. אם יש שוק שחור, דבר על השוק השחור, הסיבה הראשונה לאלימות. יש אימאמים שלא רוצים לדבר על זה, רוצים להיות חברים של כולם, אבל החובה שלך כבעל מצפון היא לדבר על המצב הקשה של הקהילה שלך".

המסגד. בין שני רחובות הומים (צילום: צח בר תור)

המינרט, צריח המסגד (צילום: צח בר תור)

יום רמדאן סגרירי בסביבת המסגד. קלק: "בסעודת האפטאר (סעודת שבירת הצום) יש כיסא ריק, של הבן שלי מחמוד" (צילום: צח בר תור)

אף שהרמדאן מוגדר חודש השמחה, עבור קלק זו תקופה קשה. "בסעודת האפטאר (סעודת שבירת הצום) יש כיסא ריק, של הבן שלי מחמוד. לפני שנה וחצי הייתה תאונת דרכים בכביש מכאבול, הוא ושני צעירים נהרגו. הם נסעו לאכול במסעדה בכאבול שלא מגישה אלכוהול. הבן שלי היה נהג צעיר. היו שלוש מכוניות. כשהגיעו לחיפה הם התקשרו אליו והוא לא ענה. החברים שמעו על תאונה והבינו שזה הוא.

"קברנו אותם אחד ליד השני בבית הקברות בכפר סמיר. עד היום המשפחות בקשר. אחרי התאונה יצאנו שלוש המשפחות לאל-אקצא. אחת האימהות יצאה למכה לעומרה (עלייה לרגל שלא במסגרת החג') בשם הבנים. קשה מאוד לאבד בן. האמונה מחזקת. כשהייתי באבו כביר לזהות אותו, בכיתי, אבל לא התפרקתי. העובדת הסוציאלית שליוותה אותי התפלאה. זו האמונה שאלוהים נתן ואלוהים לקח. האמונה היא משהו שמחזק אותך ומניע אותך".