צעירים וצעירות עיראקים התקבצו באחד הערבים האחרונים על גדות נהר החידקל. לבושים בג'ינס וסניקרס, הם פיזזו בשמחה לצלילי מוזיקה של ראפר מקומי כשהשמש שוקעת מאחוריהם. עולם אחר לחלוטין מהחיים בצל הטרור מאז פלישת ארצות הברית לפני 20 שנה.

בגדד בירת עיראק היא כיום עיר תוססת, שתושביה נהנים מתקופת שקט נדירה בהיסטוריה המודרנית מלאת הסבל שלה. שוק הספרים הפתוח של העיר עמוס בקונים. גברים צעירים בעלי אמצעים נוהגים במכוניות ספורט. ברקע מבליחים בניינים נוצצים במקומות שפעם נפלו בהם פצצות.

נשים על גשר המרטירים מעל נהר החידקל בבגדד. תושבי העיר נהנים מתקופת שקט נדירה בהיסטוריה המודרנית מלאת הסבל שלה (צילום: AP Photo/Jerome Delay)

נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש כינה את הפלישה שהוביל ב-20 במרץ 2003 "מערכה לשחרור העם העיראקי". היא הצליחה להפיל מהשלטון דיקטטור שהטיל אימה על 20 מיליון איש במשך רבע מאה. אבל היא גם פירקה מה שהיה עד אז מדינה מאוחדת ומתפקדת בלב העולם הערבי. בין 2003 ל-2023 נהרגו כ-300 אלף עיראקים, נוסף על יותר מ-8,000 חיילים, סייענים מקומיים ואזרחים אמריקאים.

לפחות כ-30 אלף מהקורבנות, יותר מ-10% מהעיראקים שנהרגו בשני העשורים האחרונים, הם אזרחים בלתי חמושים שנרצחו על ידי דאעש. הארגון האסלאמיסטי הקיצוני צמח בעיראק בעקבות הפלישה האמריקאית, והורכב מפקידים וקציני כוחות הביטחון בממשלו של סדאם חוסיין, לצד מטיפים אסלאמיים מבית מדרשו של אל-קאעידה. בשיא כוחו, בסוף 2014, שלט הארגון הג'יהאדיסטי בכמחצית משטחה של עיראק. באותה התקופה ביצע הארגון רצח עם בבני המיעוט היזידי ובבני מיעוטים אתניים ודתיים נוספים.

כיום, מחצית מאוכלוסיית עיראק לא מבוגרת דיה כדי לזכור את החיים תחת משטרו של חוסיין. בראיונות עם תושבים מבגדד ועד פלוג'ה, הביעו צעירים עיראקים זעם וצער על הכאוס שנוצר לאחר הדחתו, אך רבים  מלאי תקווה מהחופש וההזדמנויות שנראות באופק.

כתבי AP היו בבגדד לפני 20 שנה, כשהחלה ההפצצה האמריקאית. הם חזרו לשם כדי לדווח כיצד עיראק השתנתה – במיוחד עבור צעירים.

באולם קבלת הפנים שנברשות תלויות מתקרתו, הנשיא עבד-אל-לטיף ראשיד, שנכנס לתפקידו באוקטובר, מדבר על עתידה של עיראק בפנים זורחות. התפיסה של עיראק כמדינה שנקרעת ממלחמות התקבעה, אמר ל-AP, אבל עיראק היא מדינה עשירה, שהשקט חזר אליה. "אם הצעירים יהיו קצת סבלניים", אמר, "אני מאמין שהחיים בעיראק ישתפרו באופן דרסטי".

רוב העיראקים רחוקים מהאופטימיות הזו. שיחות איתם מתחילות בהבעת מרירות על האופן שבו ארצות הברית הותירה אחריה עיראק שסועה. אבל כשמדברים עם הצעירים יותר, יש תחושה שמדובר בדור שמוכן לפתוח דף חדש.

סאפא ראשיד, 26, הוא סופר שנוהג לדבר על פוליטיקה עם חברים בבית קפה ברובע קראדה בבגדד. לדבריו, לאחר הפלישה עיראק נותרה מפורקת. האלימות שלטה בכל מקום. כיום זה אחרת. הוא וחבריו שחושבים כמותו משוחחים בחופשיות על פתרונות. "אני חושב", אמר, "שהצעירים ינסו לתקן את המצב".

נור אלהודה סעד, 26, דוקטורנטית ופעילה פוליטית, אומרת שהדור שלה מוביל הפגנות נגד שחיתות, תובע מהמדינה לספק לו שירותים ומצפה לבחירות עם ייצוג מגוון – והם לא יפסיקו עד שהם יבנו עיראק טובה יותר.

נור אלהודה סעד. הצעירים לא יפסיקו עד שהם יבנו עיראק טובה יותר (צילום: AP Photo/Jerome Delay)

קירות המגן פינו את מקומם לשלטי חוצות, מסעדות, בתי קפה ומרכזי קניות. עם 7 מיליון תושבים, בגדד היא העיר השנייה בגודלה במזרח התיכון, ורחובותיה גדושים במסחר.

בצפון ומערב עיראק מתלקחים מדי פעם עימותים עם שרידים של ארגון דאעש. זו רק אחת מהבעיות המתמשכות של עיראק. בעיה נוספת היא שחיתות. ביקורת שנערכה ב-2022 גילתה שרשת של פקידי ממשל לשעבר ואנשי עסקים הצליחה לגנוב 2.5 מיליארד דולר.

ב-2020-2019 הצעירים יצאו לרחובות למחות נגד שחיתות והיעדר השירותים. לאחר שכ-600 מפגינים נהרגו בידי כוחות של הממשלה והמיליציות, הסכים הפרלמנט לשינוי בבחירות כך שיתאפשר לקבוצות אוכלוסייה נוספות ייצוג בשלטון.

"סדאם היה דיקטטור, אבל האנשים חיו אז טוב יותר"

השמש קופחת על פלוג'ה, העיר המרכזית של מחוז אל-ענבר – פעם מוקד פעילות של אל-קאעידה בעיראק, ולאחר מכן גם של ארגון דאעש יורשו. מתחת לקורות הגשר שחוצה את נהר הפרת בעיר, צועדים שלושה צעירים בני 18. הם חוזרים מבית הספר לארוחת צהריים בבית.

ב-2004 הגשר הזה היה תפאורה לתמונה מחרידה. ארבעה אזרחים אמריקנים שהיו עובדים של הקבלן הצבאי בלאקווטר נפלו למארב, גופותיהם נגררו ברחובות ונתלו מהגשר. עבור בני ה-18, מדובר רק בסיפור שהם שמעו עליו מבני משפחה, לא משהו שרלוונטי לחייהם.

אחד מהם רוצה להיות טייס, השניים האחרים שואפים להיות רופאים. הם מתמקדים כרגע בלהשיג ציונים טובים.

פלוג'ה מלאה בבנייני מגורים, יש בה בתי חולים, פארקי שעשועים וגם טיילת. אבל הרשויות נזהרו מלאפשר לכתבים מערביים לשוטט בה ללא ליווי, סימן לחוסר היציבות שעדיין קיים.

"איבדנו הרבה – משפחות שלמות", אומר ד"ר חותיפא אליסאווי, ראש מסגד שזוכר את שנות המלחמה.

בימים אלה הוא נהנה מתחושת הביטחון: "אם זה יישאר כמו עכשיו, לא צריך יותר".

בסאדר סיטי, פרבר של מעמד הפועלים במזרח בגדד, מתגוררים יותר ממיליון וחצי תושבים. באחד הרחובות, באוויר אפוף הזיהום, שני חברים פתחו חנויות סמוכות. חיידר אל-סעדי, בן 28, מתקן צמיגים. עלי אל-מומדווי, בן 22, מוכר גרוטאות.

כשמספרים להם על הבטחותיו של נשיא עיראק שהחיים יהיו טובים יותר, הם מגיבים בלעג.

"הכול דיבורים", אמר אל-סעדי.

חברו מסכים: "סדאם היה דיקטטור, אבל האנשים חיו אז טוב יותר, והיה שקט".

קהל בהופעתו של או.ג'י. חליפה ליד נהר החידקל בבגדד. לועג ל"שיח'ים" שמחזיקים בכוח בעיראק החדשה באמצעות עושר או קשרים (צילום: AP Photo/Jerome Delay)

או.ג'י. חליפה הוא ראפר ששר על קשיי החיים ועושה סאטירה שלועגת לסמכות, אבל נמנע מלהיות פוליטי בצורה בוטה. בשיר שהוא מבצע ומצולם על שפת החידקל, הוא לועג ל"שיח'ים" שמחזיקים בכוח בעיראק החדשה באמצעות עושר או קשרים.

עבדאללה רובאיי, בן 24, בקושי מצליח לעצור את התרגשותו. "ברור שהשקט עוזר לעשות מסיבות כאלה", אמר. אחיו החורג, אחמד רובאי בן ה-30, מסכים.

"סבלנו מאוד", אמר אחמד רובאיי. "זה היה חייב להיפסק". הצעירים האלה אומרים ששנאה עדתית היא נחלת העבר. הם לא מפחדים להשמיע את קולם.

מוחמד זואד חמאן עובד בבית הקפה של משפחתו בבגדד. "לו רק יכולתי להגיע ללונדון, היו לי חיים אחרים" (צילום: AP Photo/Jerome Delay)

מוחמד זואד ח'מאן, 18, עובד קשה בבית הקפה המשפחתי באחת השכונות העניות של בגדד. הוא מתרעם על המיליציות שתפסו את השלטון, ומאשים אותן בהכשלת קריירת הספורט שלו. ח'מאן הוא כדורגלן, אבל אומר שהוא לא יכול לשחק במועדוני החובבים של בגדד כי אין לו "קשרים" עם הכנופיות המשויכות למיליציה.

"לו רק יכולתי להגיע ללונדון, היו לי חיים אחרים".

עיראק החדשה מציעה יותר תקווה לצעירים עיראקים משכילים כמו מואמל שרבה, בן 38.

שרבה, מרצה באוניברסיטה הטכנית בעיר באקובה למודת הקרבות, עזב את עיראק להונגריה, שם למד לדוקטורט בעזרת מלגה עיראקית. הוא חזר בשנה שעברה מתוך כוונה להשלים את התחייבויותיו לאוניברסיטה ואז לחזור להונגריה.

בהונגריה שרבה הפך לרוכב אופניים חובב, אך מעולם לא תיאר לעצמו שיוכל לממש את תחביבו גם בבית. כיום כבר מצא לעצמו קהילת רוכבי אופניים. הוא מציין לטובה גם את השיפור שחל בטכנולוגיה ובביורוקרטיה. לכן החליט בסופו של דבר להישאר.

"לא נראה לי שמדינות אירופה היו תמיד כפי שהן עכשיו", אמר. "אני מאמין שגם אנחנו צריכים לעבור את השלבים שבדרך".

***

הכותב ג'ון דנישבסקי הוא סגן נשיא לענייני סטנדרטים בסוכנות AP וכותב אורח; וג'רום דיליי הוא הצלם הראשי ביוהנסבורג, בדרום אפריקה. תרמו לכתבה מבגדד: כתב AP קאסים עבדול-זהרה, ואבי סוול, מנהל דסק החדשות של AP באזור סוריה, לבנון ועיראק.