אם יש משהו שניתן לצפות לו ב"ליל הסדר" זה סדר. שהמנהגים השונים יבוצעו בסדר הגיוני וברור. אבל מה שמתגלה בהגדה של פסח זה דווקא גודש ובלגן גדול, עד כדי כך שצריך בתחילה לשיר את ה"סימנים" (״קדש ורחץ, כרפס יחץ״ וכו') כדי לזכור מה בא קודם ומה אחר כך. האם יש היגיון בשיגעון? מהו הסדר בליל הסדר ומה מקורו?
בזמן שבית המקדש היה קיים, מוקד ליל הפסח היה אכילת קורבן הפסח, שתיית יין ואמירת הלל. כך למשל מתאר ספר היובלים את ליל הפסח: ״וכול ישראל יושבים ואוכלים את בשר הפסח ושותים יין ומשבחים ומברכים ומהללים את ה׳״ (יובלים מט, ו; תרגום כנה ורמן. השוו גם תיאורו של פילון, על החוקים לפרטיהם ב', 148). כיוצא בזה מתוארת גם סעודת הפסח המפורסמת בהיסטוריה, הלא היא הסעודה האחרונה של ישו ותלמידיו. גם שם מתוארים אכילת קורבן פסח, שתיית יין ושירת הלל (מתי כ"ו, 30-26).
כל מה שנעשה בלילה הזה נעשה על כוס יין
סדר פסח הדומה לזה שלנו, כלומר שבמוקדו לא קורבן אלא הגדה, מופיע לראשונה במשנה בסוף מסכת פסחים. חלקה הראשון של מסכת פסחים עוסק בדיני חמץ, והחלק השני בדיני קורבן הפסח. רק הפרק האחרון, העשירי, עוסק בחגיגת הפסח בליל ט"ו בניסן שלאחר חורבן הבית. זהו מעין נספח למסכת שמעביר אותנו מן החגיגות במקדש לאלו שבבית. אבל מהו הסדר של לילה זה?
במשנה יש ללילה מסגרת ברורה: כוסות היין. הנה כך נאמר שם:
מזגו לו כוס ראשון … מברך על היין…
מזגו לו כוס שני – כאן הבן שואל…
מזגו לו כוס שלישי – בירך על מזונו,
רביעי – גומר עליו את הלל ואומר עליו ברכת השיר.
כל מה שנעשה בלילה זה נעשה על כוס יין, וזו מסגרת הערב: החל בקידוש, דרך סיפור יציאת מצרים (שאלות הבן והתשובות עליהן), ברכת המזון וההלל. ובין הכוסות אוכלים ומדברים.
מדוע זהו המבנה? התשובה המחקרית המקובלת היא שיש כאן סעודה שמבוססת על המשתה – הסימפוזיום היווני. זהו מוסד מאוד דינמי ורב פנים. אנו מכירים את הסימפוזיום הפילוסופי שמתאר אפלטון ב"משתה" שלו, אך יש סוגים נוספים, כגון סימפוזיום פולחני במקדשים, סימפוזיום באירועים מיוחדים, בחבורות עירוניות, ועוד. המשותף לכולם הוא אירוע חברתי שבו אוכלים, שותים יין ומדברים (מכאן הגיע גם ה"סימפוזיון" בכנסים אקדמיים, אך שם לקחו את היין והסעודה, ונשאר רק הדיבור בצוותא…). ואכן משמעות המלה ביוונית היא סימ-פוטיין, לשתות ביחד (ובלטינית "קונויויום" – להיות ביחד).
הסימפוזיום היה מקובל גם בארץ ישראל, כפי שאפשר לראות למשל מן הפסיפס הזה בציפורי, עיר שבה חיו יהודים ונוכרים זה לצד זה, ובה גם חכמים רבים. בפסיפס רואים את כל מאפייני הסימפוזיום: ההסבה, המשרתים מסביב, השתייה. וכשמשווים את הפסיפס הזה לפסיפסים מתקופות אחרות, רואים גם את הדינמיות של המוסד, שכן יש כאן מאפיינים שנוספו דווקא בתקופה הרומית, כגון שהמסובים יושבים על כסאות ולא שוכבים על מיטות, שותים בעת הארוחה ולא רק אחריה כפי שהיה ביוון, והיין מהול במים חמים ולא במים קרים (שימו לב למיחם בצד ימין. המיקום של המיחם בצד הסועדים בסעודת הפסח מתואר במפורש במשנה, פסחים ז', י"ג).
אלא שלא מצאנו מודל של ארבע כוסות בסימפוזיום היווני. ידוע לנו שבסימפוזיום היה ממונה על המשתה, סימפוזיארך, שקבע כמה סבבי שתייה יהיו, אך לא היה מודל קבוע, ובטח לא של ארבע כוסות דווקא. היו שטענו שהסיבה לארבע כוסות היא הלכתית: כל מצווה ממצוות הלילה מצוינת בשתייה של כוס יין: הקידוש, ההגדה, ההלל וברכת המזון. אבל זה נראה כמו הסבר שבדיעבד, לאחר שכבר נקבע המספר של ארבע כוסות, שהרי לא מצאנו בשום הקשר אחר שאומרים הלל עם כוס יין.
בשני התלמודים הציעו הסברים שונים למספר ארבע, כגון שהכוסות הן כנגד ארבע לשונות גאולה המופיעות בתורה וכיוצא בזה. אך גם אלה הם הסברים שבדיעבד. אז למה דווקא ארבע?
פרפראות בפרוזדור, הסבה בטרקלין
נחזור למשנה עצמה. כאשר מוזגים את הכוס השנייה, נאמר: ״וכאן הבן שואל״ ואז מופיעות הקושיות שאנו מכירים מן ההגדה. למה דווקא כאן? כדי להשיב על כך חשוב להבין שהבן אמור להתעורר לשאול קושיות מעצמו, ורק ״אם אין דעת בבן, אביו מלמדו (לשאול): מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות…״.
מדוע הבן אמור להתעורר מעצמו לשאול כעת דווקא? כי עתה, באמצע הערב, מוזגים כוס שנייה. והרי המבנה הרגיל בסעודה הוא כוס של קידוש וכוס ברכת המזון, וביניהן אין סדר ואין חובה. כלומר הבן שואל על הריבוי, על ההגזמה. הוא שואל למה בנוסף לכוס הקידוש, יש עוד כוס של ברכה, כוס ריטואלית נוספת.
ובאמת כשאנו מסתכלים על השאלות שבמשנה, אנו מוצאים שהשאלה הראשונה נוגעת גם היא לעניין זה של הגוזמה: ״שבכל הלילות אנו מטבלים פעם אחת – הלילה הזה שתי פעמים״. אם תפתחו את ההגדה של פסח שלנו תמצאו שם את הנוסח ״שבכל הלילות אין אנו מטבלים אפילו פעם אחת״ וכך מופיע גם בדפוסי המשנה שהושפעו מן ההגדה. אך זהו נוסח מאוחר שמקורו בתקופה שכבר לא הכירו את מנהגי הטיבול הרומי. ואילו במשנה מדובר על סעודה טקסית שבה אוכלים ראשית מתאבנים, ירקות עם מטבלים, ואז נכנסים לחדר ההסבה. קצת דומה לפינגר-פוד שלנו באירועים, לפני שמתיישבים לסעודה. ואכן, המשנה מדברת על פרפראות, מלה יוונית שפירושה "עובר מסביב", כלומר אוכל שמסתובב, ממש כמו בחתונות, לפני החופה.
המבנה הכפול הזה: "אוכל פרוזדור" ואז הסבה בטרקלין, מתואר במקומות שונים בספרות חז״ל. כך למשל בתוספתא ברכות פרק ד' מתואר ״סדר סעודה״ ודנים בכללי הברכות שבה, ושם מתואר כיצד קודם ״אורחין נכנסין ויושבין על גבי ספסלים ועל גבי קתדראות עד שיכנסו כולן״, כלומר יושבים בפרוזדור, ואז ״עלו והסבו״, כלומר שכבו במיטות שבטרקלין. טרקלין ביוונית: טרי-קליניום, שלוש מיטות, כלומר חדר הסבה שבו מתקיימות הסעודה והמשתה עצמם.
המבנה הזה הפך אפילו למשל להתנהגות במישור הדתי, וכך המשנה במסכת אבות קובעת ״העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין״ (אבות ד', ט"ז).
אלא שבפסח אין רק סט אחד של מטבלים אלא שניים. וכך מתארת את הדברים המשנה:
הביאו לפניו (את האוכל) – מטבל בחזרת (כלומר טובל את החזרת במטבל) עד שהוא מגיע לפרפרת הפת (הפרפרת האחרונה). (ואז) הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת.
מתואר כאן בעל הבית שמשרתים אותו ומביאים לו את האוכל. יש כאן שתי מנות: הפרפראות (עד הפרפרת האחרונה, זו שלפני הפת, המצה) ואז המנה העיקרית. אלא שבשני המקרים מובאת חזרת, כלומר חסה (ראו משנה כלאים א', ב'), שאותה טובלים בחרוסת, מטבל מתוק בצבע החרס המוכר לנו היטב. כך למשל אומר ר׳ יהודה בתוספתא, שלפעמים צריך למהר ולאכול את המצה: ״אפילו לא אכל אלא פרפרת אחת, אפילו לא טבל אלא חזרת אחת״ – כלומר גם אם הספיק רק להתחיל לאכול את הפרפראות, ולטבול רק עלה אחד של חסה, מותר לו, בשעת הדחק, לעבור למנה העיקרית, כדי שהתינוקות לא יירדמו.
מתוארים כאן, אם כן, שני סטים של מטבלים, שלא כמנהגי הסעודה שבהם יש רק סט מטבלים אחד, בפרוזדור. אולי זה נראה עניין שולי, קטנוני אפילו, אבל לא כך זה נראה לבן, ששואל על כך שמטבילים לא פעם אחת אלא שתיים. ובאמת נראה שכל העניין בהכפלה הזו הוא כדי לעורר את השאלה, כדי שיהיה ברור שזהו לילה יוצא דופן, לילה שעליו שואלים ״מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות".
מזיגה רביעית סימן מובהק להגזמה
כך בדיוק אני מבקש לפרש גם את ארבע הכוסות. אין כאן אימוץ רגיל של מנהגי הסימפוזיום במתכונתם היוונית או הרומית. מה שיש כאן זו הכפלה מכוונת שלהם: במקום טיבול אחד – שניים; במקום שתי כוסות חובה – כוס קידוש וכוס ברכת המזון – ארבע כוסות. זאת ועוד, ארבע כוסות הן לא רק הכפלה של כוסות החובה הרגילות, אלא גם סימן מובהק לעודפות.
אתאניוס, שחיבר ביוונית במאה השלישית לספירה את האנתולוגיה המפורטת ביותר על הסימפוזיום, מצטט מסורת הקובעת כי שלוש מזיגות של הקרטור (כלי גדול שבו ערבבו היין ושפכו לכוסות) הן המעשה הסביר, ואילו מזיגה רביעית ״לא שייכת כבר לי, אלא להיבריס״ (Athenaeus, Deipnosophistae II 36b-c) – כלומר זו גוזמה מובהקת. אמנם הקרטור לא זהה כמותית לכוס לכל אורח, אך המודל זהה.
ואם רוצים דוגמה ממקורותינו אפשר לקרוא בברייתא (מהפֶּכת הקרביים, אני מזהיר!) שקובעת כי ״כוס אחד (של יין) יפה (ראויה, מתאימה) לאשה; שניים – ניוול (כיעור) הוא לה; שלוש – תובעת (יחסי מין) בפה (במפורש, כלומר מאבדת בושה); ארבע – אפילו חמור תובעה בשוק ואינה מקפדת (עם מי היא שוכבת, מרוב שכרות)״. זו מסורת מיזוגנית שיש להבינה בתוך ההקשר של השיח אודות נשים (והפחד מנשים) בספרות חז״ל, אך לעניינינו ארבע כוסות מוצגות בשני המקורות כדוגמה מובהקת לגוזמה.
הגוזמה המכוונת המוציאה את הלילה הזה משגרת "כל הלילות" יכולה להסביר דין נוסף שעל פניו מעורר תמיהה. המשנה הראשונה בפרק י' פותחת בשלוש הלכות קצרות:
ערב פסחים סמוך למנחה, לא יאכל אדם עד שתחשך.
אפילו עני שבישראל, לא יאכל עד שיסב;
לא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי.
ההלכה הראשונה קובעת שאין להתחיל את הארוחה לפני השקיעה. יש צורך לומר זאת דווקא בפסח, שכן קורבן הפסח נעשה כבר ביום, ולכן צריך להדגיש שליל הסדר במתכונת של החכמים מתחיל רק בחשיכה. אך שתי ההלכות הבאות יוצאות דופן: גם עני צריך להסב. כלומר הסבה אינה רשות אלא חובה חקוקה. לכולם. ולא רק זאת אלא שהעני צריך לשתות גם ארבע כוסות של יין, ולשם כך יש להעניק לו אף יין מן הצדקה. ההסבה היא מאפיין של סעודות פאר, ועניים לא נוהגים להסב ואף אין להם מיטות להסבה. התמחוי, כלומר קופת הצדקה העירונית, משמש רק לצורך מן אוכל נפש ולא לקיום מצוות (בדרך כלל לא קונים אפילו יין לקידוש מן התמחוי! ראו על כך משנה פאה ח', ז'). ובכלל, עני ששותה ארבע כוסות יין ומסב – זו הרי הצגה!
ההצגה: עניים שמשחקים אותה אדונים
אבל בזה בדיוק העניין: החוקרים סברו שלאחר החורבן וביטול קרבן הפסח, אימצו חכמים את הסעודה ההלניסטית הטקסית כביטוי לסעודת חירות של הפסח, ליל היציאה מעבדות לחירות. אך למעשה מה שיש כאן אינו אימוץ פשוט, אלא משחק מודע. הרי חכמים יודעים שהם אינם הלנים ושיש בחיקוי זה משהו מלאכותי. אבל המלאכותיות הזו היא-היא העניין. איך חוגגים את חגיגת החירות? מחקים את בני החורין האמיתיים, את השליטים הרומים. הלילה אנחנו רומים!
אם כנים הדברים, הרי שיש סיבה לכך שהעני פותח את הלכות ליל הסדר במשנה. העני אינו עומד כאן רק לעצמו, אלא מהווה מעין משל לקולקטיב כולו. אנחנו כולנו עניים שמשחקים אותה רומים. ובאמת על פסקה זו במשנה, נאמר בירושלמי:
״אמר רבי לוי: לפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד, וכאן להיות אוכלין מסובין, להודיע שיצאו מעבדות לחירות".
״להודיע״ – כלומר פרפורמנס, הצגה. המשמעות היא שבליל הסדר אנחנו לא מחקים מנהג רומי אלא מתחפשים לרומים. אין כאן אימוץ תמים, אלא מודע לעצמו, משחקי. ובאמת בהגדה שכתב הרמב״ם (וכלל ב"משנה תורה" שלו בסוף "הלכות חמץ ומצה") לא נאמר ״חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״, אלא ״חייב אדם להראות עצמו…״ כלומר הצגה. אנחנו ה"עני", ולצאת מעבדות לחירות זה להתחפש לאדונים, לסעודת החירות הרומית. לכן הגוזמה והעודפות היא מהות העניין: הסבה לעני, שני טיבולים, ארבע כוסות. אולי לא ככה עושים רומים אמיתיים, אבל ככה מתחפשים לרומים, על ידי הפיכת הגוזמה לחובה. הלילה חייבים להגזים!
להגזים אבל במתינות
אלא שזה לא כל הסיפור. כי לצד ההגזמה יש גם ריסון. אירועי סימפוזיום מוכרים לנו מהעולם היווני והרומי גם כאירועים של בידור, עם משחקי חברה ולעתים אף עבדים שבאו לבדר. כך למשל מתאר אפלטון בדיאלוג שלו את הסימפוזיום אחרי שסוקרטס הוציא את החלילנית מן החדר ואמר: ״הבא נחפש את השעשוע היום בשיחה״ (ובשתייה כמובן). גם במשנה אין תוכן בידורי. המנגנים "הוצאו" מראש, ובמקומם מופיעה דרשה:
לפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח; ודורש מ"ארמי אובד אבי" עד שהוא גומר את כל הפרשה.
דרשה זו היא מוקד הערב, והיא התוכן של הסימפוזיום הרבני.
יש דיון מובהק עוד יותר במשנה המבטא את הריסון. בהגדה של פסח, בתשובה לבן החכם, נאמר: ״אף אתה אמור לו כהלכות הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן״. מדוע דווקא הלכה זו נאמרת לבן החכם? פשוט כי זהו הדין החותם את הלכות ליל הסדר במשנה. אך מה פירוש ״אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומן״?
אפיקומן זו מילה יוונית, אפי-קומוס. קומוס זו חגיגה, ואפי-קומוס זה אחרי החגיגה, אפטר פארטי, בלשוננו. ומה עושים לאחר החגיגה הרשמית? משתוללים! ואכן התלמוד הירושלמי אומר ״מהו אפיקימון? שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת״ (ירושלמי פסחים פרק י' הלכה ד'). כלומר אסור להתפרע.
אם כן, זהו משחק עדין בין אסור למותר, בין גבולות ופריצתם. כאילו אומרת לנו המשנה: להגזים, אבל במתינות!
ישי רוזן-צבי הוא פרופסור מן המניין, ראש החוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד באוניברסיטת תל אביב. הספר שכתב, "ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל", ראה אור בהוצאת הוצאת כנרת זמורה דביר
