ערוגות כרוב במרום גולן הופכות למרבד טורקיז מרהיב; שדות מעורבים במושב משמרת – רקמת טלאים ססגונית; שבילים צהובים בין שקדיות במבוא חמה יוצרים קווים מדויקים להפליא; אפילו יריעות הניילון השחורות בעמק החולה נראות, כשמפוזרים עליהן גרעיני אבטיח לבנים לייבוש, כמו ציור שנוצר ביד אמן.
"השדות האלה שאני מצלם מהווים פלטות של צבע, טקסטורה, שזה מאוד מעניין אותי", אומר הצלם אילן נחום, 63, שמתגורר בתל אביב. "זה שילוב של האהבה שלי לחקלאות, ומשהו שהוא באמת טהור יותר. התעסקות בטקסטורה, בצבע, בגיאומטריה, בבסיס של הצילום עצמו".
את השטחים הציוריים העצומים האלה הוא מצלם באמצעות רחפן. "הבנתי שאני חייב לעלות למעלה, כי כשאתה עולה למעלה, אתה יכול לראות רחוק".
"המבט מלמעלה טבוע בי"
המפגש הראשון שלו עם צילום מקצועי, עם הדפסה בחדר חושך – בגיל 12, בחוג במתנ"ס – לא נמשך זמן רב. משיכה לחקלאות הייתה לו תמיד. בימי ילדותו בירושלים אהב את ביקורי המשפחה בקיבוץ. "יש בקיבוץ משהו מדהים ויפה", הוא אומר. במהלך שירותו הצבאי הכיר קיבוצניקים שהיו לדבריו "החבר'ה הכי טובים", והכיר חברה מקיבוץ, שאליה היה מצטרף לגיוסים במשק.
אחרי הצבא למד משפטים, אבל כעבור שנתיים הבין שצילום מעניין אותו יותר. הוא אהב קולנוע, היה הולך לסרטים בסינמטק ירושלים, וכדי לשלב בין שתי אהבותיו – צילום וקולנוע, הלך ללמוד צילום קולנוע בבית צבי. "אחרי הלימודים השתלבתי מיד בתעשייה. הייתי עוזר צלם כמה שנים, כי זה מסלול ההתפתחות. מ-1992 התחלתי לצלם עצמאית, בעיקר פרסומות, קליפים, עברתי בכל התחומים. דוקומנטריים, פיצ'רים, סרטים קצרים".
ב-2012, אחרי 20 שנה של צילום קולנוע, החליט לעבור לצילום סטילס. "נולד איזה צורך בביטוי אישי. כצלם קולנוע אתה קבלן ביצוע, אתה מבטא את הבמאי. אתה יכול להיות מעולה, עם נפש של אמן ויכולות טכניות מטורפות, אבל אתה תמיד לשירותו של מישהו אחר. אם אתה רוצה לבטא משהו שלך, אתה צריך לביים. בקולנוע יש הרבה אנשים, עורך, תסריטאי, במאי, זו אופרציה מורכבת. סטילס זה מצלמה ויאללה".
![אילן נחום. "באמצעות החקלאות בנו את המדינה ויצרו לה גבולות" (צילום: מאור הוימן)](https://static.davar1.co.il/www/uploads/2023/04/WhatsApp-Image-2023-03-29-at-22.15.33-768x574.jpg "אילן נחום. "באמצעות החקלאות בנו את המדינה ויצרו לה גבולות" (צילום: מאור הוימן)")
תחילה צילם אוכל ועטיפות ספרים; לימד צילום; עבד כצלם במערכת מגזין האוכל "על השולחן"; וצילם מגזינים לאדריכלים ולמעצבים. "היום אנחנו רגילים שאוכל מצלמים מלמעלה", הוא אומר בחיוך, "אבל הייתי מהראשונים שצילמו ככה. עשיתי צילומים לשף מאיר אדוני, עבור מגזין העיצוב 'דומוס'. מאיר הביא אותי למסעדה, ראיתי את האוכל, אמרתי לו: 'תפרוש קנבסים, תסדר עליהם את האוכל כמו ציור, ואני מצלם אותו טופ, שטוח לגמרי'. המבט מלמעלה הוא משהו שטבוע בי. זה לא חדש. כנראה שיש לי רצון להסתכל על דברים קצת אחרת".
"צילום טוב לא צריך להסביר"
ספר הצילומים הראשון שלו יצא ב-2014. "חיפשתי ספר צילומים של תל אביב. לא מצאתי, אז אמרתי שאעשה אחד". ספרו "תל אביב" מתאר בתמונות יממה בעיר. במקום מספרי עמודים מופיעה השעה ביום. מלבד השעה, מופיע המיקום של הצילום, בלי תוספות מילוליות מיותרות. "צילום טוב", הוא אומר לסטודנטים שלו, "לא צריך להסביר".
בהמשך הגיע, או חזר, אם לדייק, לחקלאות ולקיבוץ. "זה התחיל עם סדרה", הוא משחזר, "הייתי ערב אחד בקיבוץ גשור. הייתה לי מצלמה, אז התחלתי לצלם קצת בתים בלילה. זה התפתח, משהו משך אותי בזה, והלכתי לעוד כמה קיבוצים. ראה את זה מאיר אהרונסון, שהיה אז האוצר של מוזיאון רמת גן, ואמר לי שזה מעניין, רצה לראות עוד מזה. אז המשכתי, ונמשכתי גם לכיוון החקלאות".
ב-2021 הוציא את הספר "ארץ יין", שבו הוא מראה את כרמי הענבים ואת היקבים לאורכה ולרוחבה של הארץ. "פירקתי את כל צילומי הכרמים לעונות השנה, וחזרתי לאותם מקומות כל עונה".
"חקלאי הוא היהודי החדש"
עברת מצילום דוקומנטרי, שמבחינים בו בכל פרט, לצילום של שדות וכרמים מרחפן. מה ההבדל?
"זה מין סוף של תהליך, להגיע לאמנות נקייה. זאת לא אמנות שבאה לתעד דברים, אלא לתת נקודת מבט חדשה. אני מביא מבט יותר נקי, מנותק מהדוקומנטציה. זו עדיין דוקומנטציה, כי זו מהותו של צילום, הוא מתעד משהו קיים, ושדה חקלאי זה הכי קיים בעולם. אבל אני מצליח להראות בזה ערך אסתטי".
החקלאים עובדים קשה בשדות ולא יודעים כמה יפה מה שהם עושים.
"כן. אני מאמין שלכל פעולה יש ערך אסתטי, מודע או לא מודע. הדרך שבה אתה חותך סלט, והדרך שבה אתה מקפל חולצה, והדרך שבה אתה חורש את השדה – גם אם אתה לא מודע לפעולה, תמיד נגזר ממנה איזשהו ערך אסתטי. גבוה, נמוך, יפה, זה לא ממש משנה. אני מאוד אוהב את האסתטיקה של החקלאים. הם צריכים לחרוש ישר כי זה הכי יעיל, הכי מהיר והכי נוח לעבד את השדה. כשהקווים שווים, הם יוצרים כמו רקמה כזאת, כמו סריגה, כמו אריגה, ולפי סוג הגידולים אתה מקבל כל מיני אריגים. זה לא מתוכנן, אבל התוצאות יכולות להיות מדהימות".
במבט מלמעלה, הוא מאבחן, שדות של יהודים נראים אחרת משדות של ערבים. "יהודים ברמת הגולן מקבלים 400-300 דונם לעיבוד, 'יאללה, תעשה שדה חיטה'. לערבים לא נותנים יותר שטח ממה שיש להם בכפר. המשפחה גדלה מאוד, הם מחלקים את השדה, ואז נוצרות חלקות קטנות של דברים שונים אחת ליד השנייה. גם לעניין הסוציאלי, לעניין הפוליטי, יש ביטוי אסתטי. אני בטוח שגם הערבים לא מודעים לזה, רק שהם צריכים להסתפק בחלקה עוד יותר קטנה כל פעם ולחלק אותה בין בני משפחה".
הצילום מרחוק אמנם מאפשר להתנתק מההקשר, אבל נחום מרבה לדבר על חיבור עמוק לאדמה. "אני מאוד מחובר לטבע, מאוד מחובר לארץ ישראל. מתנחלים ואנשי ימין מנכסים לעצמם את ארץ ישראל, אבל אני מכיר אותה מן הסתם לא פחות טוב מכל אלה שחושבים שהם פטריוטים גדולים. אני באמת מספר את הסיפור המקומי, לפחות בתחושה שלי. זה גם מאוד חשוב. אני רואה בחקלאים חלוצים אמיתיים. באמצעות החקלאות בנו את המדינה ויצרו לה גבולות. חקלאי מבחינתי הוא היהודי החדש".
