יום הזיכרון לשואה ולגבורה ננעל הערב (שלישי) בעצרת במוזיאון בית לוחמי הגטאות, שהתקיימה בסימן "מרד גטו ורשה – בית ספר לרוח האדם". העצרת במעמד נשיאת בית המשפט העליון, כבוד השופטת אסתר חיות. ונשא בה דברים גם אורי גורדין, אלוף פיקוד צפון.

נשיאת ביהמ״ש העליון, השופטת אסתר חיות: ״הנאצים נתקלו בהתנגדות חמושה, הירואית של לוחמים שעיכבה במשך שבועות את חיסול הגטו. המאבק שניהלו אנשי האיל והאצי היה הירואי והם ייזכרו במשך שנים כמי שנלחמו על הכבוד היהודי והאנושי. (אבל לצד הלוחמים היו גם מאות אלפי יהודים בגטו). יהודים אלה לא השתייכו לכוחות הלוחמים אך היוו נדבך חשוב במרד. ההתנגדות היהודית לבשה צורות שונות ונטלו בה חלק גם המתבצרים בבונקרים, המבריחים מזון. שסיפור ההקרבה האישית והמשפחתית שלהם ראוי שיילמד בבית הספר של רוח האדם״.

"ממוראות השואה ומן השבר הגדול שפקד את עמנו, למדנו לשנן לעצמנו יום-יום ושעה-שעה שמלאכתנו השיפוטית טובלת כולה באהבת אדם – כל אדם באשר הוא אדם", אמרה חיות. "למדנו כי עלינו לעמוד על משמר זכויות הפרט וערכי היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שהינה "חוף המבטחים" של העם היהודי".

יגאל כהן, מנכ"ל מוזיאון בית לוחמי הגטאות: ״השנה, במלאות 80 שנה למרד גטו ורשה, טקס הדלקת המשואות המסורתי נושא בחובו משמעות נוספת וחשובה: מדליקי המשואות מביאים עימם היבטים שונים של המושג גבורה. גבורה שבאה לידי ביטוי בקורות חייהם בתקופת השואה וגם אחריה, בתקומה ובתרומתם הגדולה לחברה הישראלית ולחברה בכלל. בית לוחמי הגטאות רואה בכך זכות גדולה והשראה רבה, אותה ניתן להעביר הלאה לדורות הבאים״.

במעמד הדלקת המשואות יצוינו סיפורי חייהם של שישה שורדי ושורדות שואה: את המשואה הראשונה, לזכרם של צביה לובוטקין ויצחק אנטק צוקרמן ז"ל, השיאו ד"ר מתי צוקרמן, כלתם, וגיא, נינם הבכור.

צביה נולדה ב-1914 בביטן (Byten) במזרח פולין. יצחק נולד בווילנה שנה מאוחר יותר. שניהם היו פעילים מרכזיים בתנועת הנוער "דרור". עם פרוץ המלחמה הם שבו לוורשה הכבושה והובילו בגטו פעילות ענפה של חינוך, סעד ורווחה. בקיץ 1942, לאחר הגירוש הגדול למחנה ההשמדה טרבלינקה, היו צביה ויצחק ממנהיגי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל). חברי הארגון הנהיגו את שתי המרידות בגטו ורשה, בינואר ובאפריל 1943. בני הזוג היו ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות ובית לוחמי הגטאות.

את המשואה השניה הדליק ברוך קופולד. קופולד נולד ב-1923 באיוויה, עיירה במזרח פולין (היום בבלרוס). ב-1942 גורשה המשפחה לגטו לידה. דודתו שפרה מרגולין נשארה באיוויה עם משפחתה וכתבה יומן, בו תיארה את רגשות הפחד וגם את התקווה שההיסטוריה תעשה צדק ותבוא חשבון עם הרוצחים. היא וכל בני משפחתו של ברוך נספו. היומן שמור בארכיון בית לוחמי הגטאות.

ברוך נענה לבקשתו של אביו להצטרף לפרטיזנים ולחם בגדוד הפרטיזנים של האחים ביילסקי. לאחר השחרור היה פעיל בתנועת "הבריחה", עלה ארצה ב-1946 באוניית המעפילים "דב הוז" ולחם במלחמת העצמאות. ברוך קופולד הקים משפחה ומתגורר בחיפה.

את המשואה השלישית הדליק פרופ' אריה קורצווייל. אריה קורצווייל נולד ב-1931 בקופנהגן. ב-1943 התגלתה כוונת שלטונות הכיבוש הגרמני לגרש את יהודי דנמרק למחנות במזרח. אריה נמלט עם משפחתו לשוודיה במבצע ההברחה של יהדות דנמרק. הוא חזר לדנמרק בתום המלחמה, המשיך לימודי בית ספר תיכון וקולג' בארה"ב, ולימודים גבוהים בשווייץ. עלה לישראל בשנת 1955. במשפט אייכמן שימש ככתב עבור העיתונות הדנית.

פרופ' קורצווייל היה מרצה להנדסה תיאורית באקדמיה לאמנות "בצלאל" למעלה מחמישים שנה. פרש לפנסיה רק בגיל 89. לימד גם במכללת שנקר ובמכללה הטכנולוגית בחולון, היה חבר בוועד המנהל של "בצלאל" והוא חתן פרס "יקיר בצלאל". אריה הקים משפחה ומתגורר בירושלים.

את המשואה הרביעית הדליק אברהם (אבי) אלבחרי. אלבחרי נולד ב-1937 בסרייבו, יוגוסלביה דאז. בן יחיד לחיים וארנה (אסתרה) לבית אלעזר. העיר נכבשה באפריל 1941 ובדצמבר אותה שנה גורש אברהם עם אמו למחנה ג'אקובו.

דודתו הצליחה ברגע האחרון להוציאו מהמשלוח. אמו נספתה במחנה. דודתו הבריחה אותו מסרייבו לספליט, קרואטיה, למסתור בבית ילדים של מנזר. לאחר שהמנזר הופגז ונהרס, העבירו שתי נזירות את 52 הילדים למקום מחסה זמני, ובהמשך הצליחו לקבל מהעיירה מבנה קטן, בו שהו עד סיום המלחמה. לבקשתו של אבי אלבחרי, הוכרו הנזירות קורטיאס וסיסליה כחסידות אומות העולם. אביו נספה במחנה יאסנובאץ.

לאחר השחרור נשלח אבי למוסד ילדים יתומי מלחמה בסרייבו. ב-1948 עלה ארצה ונקלט במוסד "יקיר" בכפר הר[ו]א"ה. בן דודו, דוד (דדו) אלעזר, לימים הרמטכ"ל, הוציא אותו מהמוסד ובעזרתו נקלט ב- 1951 בחברת נוער בקיבוץ רוחמה. בהמשך נישא למירה, נולדו להם ארבעה ילדים והם גרים בחדרה.

את המשואה החמישית הדליק רפאל (רפי) פולמן, בנם של וולף ורנה פולמן. רפי נולד בספטמבר 1941 בגטו ורשה. אביו ודודו, מארק פולמן, היו פעילי מחתרת שנפלו בקרב עם הגרמנים. דודתו חווקה פולמן הייתה קשרית של הארגון היהודי הלוחם, נתפסה בפעילות מחתרתית בקרקוב ונשלחה למחנה אושוויץ. חבריה דאגו להוציא את רפי ואמו מחוץ לגטו והם חיו בזהות בדויה בצד ה"ארי" של ורשה. לאחר המלחמה הועברו השניים לגרמניה ומשם, בעזרת אנשי המוסד לעלייה ב', עלו ארצה. אמו של רפי נישאה בשנית ובראשית שנות החמישים היגרה המשפחה לקנדה.

חווקה פולמן שרדה, נישאה ליחזקאל רבן והשניים היו ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות. חווקה הייתה מחנכת ואשת ועדות. לאורך השנים זכו לפגוש בה קבוצות רבות מכל גווני החברה הישראלית. היא נפטרה בשנת 2014. קריאתה לדורות הצעירים להמשיך ולהיאבק למען חברה שוויונית וחומלת הם מופת לכולנו. רפי פולמן הקים משפחה, התמחה כרופא ילדים ויגיע במיוחד לעצרת מטורונטו.

את המשואה השישית הדליקה שרה לוין. שרה נולדה ב-18 באפריל 1943 בפריז הכבושה. טרם לידתה אימצו הוריה, חנה ואברהם רודי, את ליאון שדלצקי, בן אחותה של חנה, שנפטרה ממחלת הסרטן (אביו שירת בצבא הצרפתי ונפל בשבי). אברהם וליאון הוסתרו אצל בני משפחת ז'קוב וחנה – אצל בני משפחת דלקול. שרה נולדה במהלך תקופת המסתור.

לאחר המלחמה המשיכו הוריה לשמור על קשר חברי קרוב עם בני הזוג ז'קוב והם הוכרו כ"חסידי אומות העולם". שרה נישאה לאילן ז"ל, והם הקימו משפחה בקיבוץ חניתה. שרה תרמה פריטים רבים לארכיון בית לוחמי הגטאות ובכלל זה סרט בו צילם אותה אביה במהלך המלחמה.