אלמוג קמרי לא תכננה שבגיל 33 היא תעמוד בראש ועד של 1,300 עובדים. אבל אחרי שנחשפה למצוקות של העובדים ברשת אסותא מרכזים רפואיים שב ההיא עובדת, היא הבינה שאם היא לא תעשה את הצעד הראשון, אף אחד לא ידאג לזכויות ולתנאים שלהם.

"בתפקיד שלי אני עוברת בין המחלקות השונות, ושומעת כמה השירות באסותא טוב, וכמה הצוותים עובדים קשה", היא מספרת, "ראיתי את העבודה הקשה שעושים, את השעות לא שעות. הבנתי שיש מקום לחזק אותם, לטפל ברווחה שלהם, בתגמול, בשכר ובמשמרות. ראיתי עובדים שמגיעים לעבודה ממורמרים כי הכול נשאר אותו הדבר ולא משתנה, אז הרמתי את הכפפה ואמרתי שצריך שינוי". 

עד לפני כחצי שנה, 1,300 עובדי המנהל והמשק במרכזים הרפואיים של אסותא בתל אביב השלום, ראשון לציון, חיפה, באר שבע, ירושלים, רעננה ואשדוד, היו שונים מהמקבילים שלהם בכמעט כל בתי החולים בארץ: הם היו מועסקים בחוזים אישיים, עם פערי שכר ובתנאים שונים אחד מהשני, ולא דרך הסכם קיבוצי כפי שיש לאסותא רמת החייל בתל אביב, להם גם יש ועד נפרד.

לפני כחצי שנה, באוקטובר 2022, שבעת המרכזים הנוספים של אסותא חתמו על הסכם קיבוצי, הרבה בזכות מאמציה של אלמוג קמרי, עובדת שירות ואדמיניסטרציה באסותא ראשון לציון, שהובילה מהלך התאגדות עובדים חשאי ב-7 בתי חולים במקביל ומשא ומתן במשך 3 שנים, רובו במהלך תקופת הקורונה המאתגרת.

קמרי, בת 33, במקור ממושב מרגליות, מגדירה את עצמה "בנשמה מושבניקית, חקלאית". היא הנכדה של עולים מטורקיה ומפרס ובת של הורים חקלאים, כילדה היא עבדה בלולים ובמטעים והתחנכה בחטיבת 'בני המושבים' של הנוער העובד והלומד. "הייתה תורנות בין הילדים לנקות את הלולים, לשטוף את הביצים. העבודה תמיד הייתה משותפת עם המשפחה ועם החברים. החקלאות הייתה כל חיינו, ודרך החקלאות למדתי לאהוב את הארץ".

היא הגיעה לגוש דן לראשונה כששירתה בשירות לאומי בבית החולים איכילוב, שם נחשפה לעולם הרפואה והחליטה להישאר באזור ובמקצוע. לפני שמונה שנים היא הגיעה לאסותא ראשון לציון, בהתחלה כמזכירה. בתפקידה הנוכחי היא מתדרכת מלווים רפואיים, מקבלת מטופלים כמזכירה, וגם מרכזת צוותי אחים, אחיות וכוחות עזר.

"לא רצינו להשאיר פתח להנהלה להפריע" 

קמרי פנתה להסתדרות והתחילה לאגד עובדים באסותא ראשון לציון. "האחיות והרופאות כאן תחת הסכמים קיבוצים של הסתדרות האחים והאחיות והסתדרות הרופאים, אז היה לי דימוי של מה הסכם קיבוצי יכול לתת", היא נזכרת, "הייתה כאן אחות שתמיד הייתה אומרת לי 'בואי נעשה תהליך לכולם' והיינו מסתודדות ויושבות במקומות נסתרים. ביחד יצרנו קשר עם ההסתדרות, היינו יושבים איתם בבתי קפה. צירפנו עוד עובד ניקיון, ישבנו שלושתנו יחד עם ההסתדרות וחשבנו 'איך נבנה את ההתאגדות?' ואז התחלנו. נכנסים לבית חולים בשקט, ופורצים למהלך גלוי רק אחרי שיש כבר מספיק עובדים שתומכים בוועד. אז התחלנו בחלוקת פליירים בשקט".

בשלב זה, הגיעו אל קמרי שמועות שגם בבית חולים אסותא חיפה היו עובדים שרצו להתאגד. "כשיצרתי איתם קשר והתחלנו לדבר, הבנו שאם יש את ראשון ואת חיפה, אז אולי יש הזדמנות לעשות מהלך גדול יותר מאיתנו". באסותא רמת החייל ובבית החולים הציבורי אסותא אשדוד היו כבר ועדי עובדים והסכמים קיבוציים, אבל בשאר בתי החולים של אסותא לא היו.

"הלכתי יחד עם נציגים מחיפה לאסותא השלום (תל אביב – ד.א.), פשוט פיזית הלכנו וחיפשנו טכנאי שידענו שהוא מעוניין, משכנו אותו ואמרנו לו שאנחנו רוצים לאגד את המרכזים. ככה צירפנו אותם 'בשוּשוּ'. אבל עדיין לא חשבנו בגדול, עוד לא הגענו לבאר שבע ולרעננה."

אלמוג קמרי. "זאת הייתה תחושה מטורפת, לצאת אחרי מבצע חתימה ולסמן וי שהחתמנו שם את העובדים. כי תמיד היה חשש אם תהיה היענות" (צילום: כדיה לוי)

בצוות בחיפה כבר החתימו עובדים, ובינתיים ישבו בשקט וחיכו עד שבראשון לציון ובתל אביב יסיימו את מהלכי החתימה. "ואז, יום אחד (אחרי שהיו מספיק חתומים – ד.א.) פשוט נכנסנו והחתמנו את כולם".

אך כמו במקרים רבים, הנהלת בית החולים לא הגיבה בשמחה למהלך. "חטפנו אש – 'תצאו מכאן, אוי ואבוי אם נראה אתכם'. הייתה התנגדות מטורפת מההנהלה".

למרות ההתנגדות, קמרי ושותפיה הצליחו להחתים כמאה עובדים מהמרכז הרפואי, יותר משליש מהעובדים שדרושים להקמת ועד עובדים. 

מה קורה אחרי שהבנתם שיש שני מרכזים חתומים?
 "ישבנו ואמרנו 'צריך פריסה ארצית, אי אפשר להשאיר את זה ככה'. אז התחלנו, הלכנו לבאר שבע, גם שם המנהלת הוציאה אותנו. נכנסנו, הצלחנו גם שם לצרף שליש מהעובדים. בשלושה שבועות פשוט הרצנו את זה, הלכנו לכל מרכזי אסותא, לא רצינו לחכות עם זה, לא רצינו להשאיר פתח להנהלה להפריע, כי קרה שחברי הנהלה אמרו לעובדים לא לחתום. במרכזים הקטנים – ברעננה, ירושלים, אשדוד כלניות –  העובדים ידעו שחצי מהמרכזים כבר חתמו, זה הקל עליהם והם השתחררו והצליחו להצטרף, כי בסך הכול העובדים מאוד פחדו לחתום".

איך הייתה התחושה אחרי שהצטרפו?
"זאת הייתה תחושה מטורפת, לצאת אחרי מבצע חתימה ולסמן וי שהחתמנו שם את העובדים. כי תמיד היה חשש אם תהיה היענות. אבל הייתה היענות מטורפת והצלחנו, יחד עם האגף להתאגדות עובדים בהסתדרות".

מה עזר לעובדים לקבל את האומץ להתאגד?
"הביטוי העיקרי ששכנע לא היה 'התאגדות', אלא 'הסכם קיבוצי'. היכולת לתת מענה, בין אם זה בהעלאות שכר קבועות, מה שאין היום באסותא בכל שנה לכל עובד, עיגון תנאים, עיגון זכויות. כל אחד היה תחת חוזה אישי. הסברנו שרוצים להכניס את כולם למנגנון משותף, וההסבר הזה שכנע. גם ההסתדרות הייתה איתנו באש ובמים. שלומי נמירובסקי, ורד כרמון ועמיחי סטינגר מהאגף להתאגדות עובדים היו איתנו לאורך כל הדרך".

תלאות המשא ומתן: אינטנסיבי, אמוציונלי וארוך

גם אחרי שהוקם ועד העובדים, הדרך לחתימת הסכם קיבוצי עוד הייתה ארוכה. "הייתה לנו שיחה אצל יו"ר ההסתדרות ארנון בר דוד, הוא הפנה אותנו לגיל בר טל והצטרפנו להסתדרות המעו"ף. הם היו הבית של עובדי אסותא למשך שלוש שנים, עד שחתמנו על הסכם. לקח זמן, הייתה קורונה", מסבירה קמרי את התארכות המשא ומתן. "ראש החטיבה שלנו, זינב מנסור, הובילה תהליך לא פשוט בכלל. ההנהלות לא קיבלו את זה שיש ועד עובדים. הסתדרות המעו"ף ישבו איתנו בכל הישיבות, עד חצות, אחת בלילה, בלילה שלפני ערב יום כיפור".

הדרך לחתימה על הסכם קיבוצי הייתה רצופה תלאות נוספות. "זה היה מאוד אינטנסיבי ומאוד אמוציונלי", אומרת קמרי. "התחלנו שנה ראשונה ואז הייתה קורונה, לא ידענו מה קורה, קבענו בזום אבל היה הרבה חוסר החלטיות. מנכ"ל אסותא התחלף וסמנכ"ל הארגון התחלף פעמיים לאורך המשא ומתן, וכל פעם שמגיע מישהו חדש צריך להתחיל את הדיונים מחדש וזה מרגיש צעד אחורה, רוורס אחרי ההתקדמות".

מה היו הפערים המרכזיים בין העובדים? איך העליתם את זה במשא ומתן?
"באנו עם דרישות, בעיקר לטפל בשוני שבין המרכזים ושההסכם ייצור איחוד בין המרכזים. רצינו שההסכם יאחד את טבלאות השכר שהיו שונות בין המרכזים, כי היו פערי שכר בין המרכזים שנבעו מהחוזים האישיים שהיו. הייתה אחות פה עם הרבה ותק, שלא קיבלה תוספת שכר הרבה שנים, שעבדה לצד אחיות חדשות שהרוויחו יותר ממנה. זה גורם לאחיות הוותיקות להרגיש שלא מעריכים את הניסיון שלהן".

אלמוג קמרי (רביעית משמאל) במעמד החתימה על ההסכם הקיבוצי ל-7 המרכזים הרפואיים של אסותא, אוקטובר 2022. "לא נולדים להיות יו"ר איגוד עובדים, צריך ללמוד את זה" (צילום ארכיון: דוברות ההסתדרות)

"השגנו תנאים אחידים של העובדים בחדרי הניתוח, בשעות המשמרות. השגנו משמרות של סופי שבוע – זה היה משמעותי בין האחיות לבין שאר העובדים: עובד כוח עזר שעובד בשבת השתכר הרבה פחות מאחות שעובדת בשבת, ועכשיו הם יקבלו את אותם אחוזי השכר בשבת, והגדרנו באיזה שעות הם יעבדו".

בין ההישגים של ההתאגדות ניתן לרשום גם את הסכום המיועד לארוחות, שבמשך שנים עמד על 27 שקלים לארוחה לעובד, והועלה ל-33 שקלים.

"בסוף הצלחנו. אחרי שלוש שנים חתמנו על הסכם קיבוצי ראשון", מסכמת קמרי, "ההסכם מאוד ממנף את הועד ואת העובדים. עדיין חלקים מההסכם לא מיושמים כמו שצריך, אני מקיימת לו"ז אינטנסיבי של סיורים בכל המרכזים ואוספת מידע על היישום בשטח של ההסכם. פנינו להנהלה ואמרנו שאם לא יעלה בקרוב דיון על יישום ההסכם, נצטרך להפעיל את סעיף הפרת האמון של ההסכם". 

איך זה להיות המנהיגה של עובדי החברה?
"מאוד חששתי מהתפקיד וזה עדיין קיים. אבל ראיתי את מצוקת העובדים, מה קורה בכל מרכז. השוני בין העובדים מאוד בלט. אני החלטתי ללכת עם זה עד הסוף. אני עדיין הולכת עם זה עד הסוף. אני מרגישה שאני בסוג של שליחות. לא נולדים להיות יו"ר איגוד עובדים, צריך ללמוד את זה. אבל פשוט הבנתי שאם אני לא אעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה, ואני מרגישה טוב שהעשייה שלי מקדמת את אסותא. אסותא הוא ארגון טוב שמקדם את המטופלים שלו, אבל מאחורי אסותא יש עובדים שלא קיבלו יחס ראוי והיום מקבלים. אנחנו 13 חברי ועד בכל הארץ, ואנחנו מקדמים את הארגון למקום שאף אחד לא חשב שהוא יכול להגיע אליו."