אני רוצה לכתוב על התקופה הנשכחת מלב הזאת, אפילו שכוחת האל, שבה אתה ילד קטן שלא יודע כלום ושום דבר, והכול נראה לך יפה וורוד ונפלא ונהדר ומקסים, והכול חי וצבעוני ושמח, והשמים בהירים והשמש זורחת. ואתה חושב, איזה כיף זה העולם הזה! הכול כל כך תמים, ואתה מתייחס אל החיים כאילו הם מגרש משחקים גדול, ואין בכלל דאגות, כי יש את אמא שדואגת לך וכל הזמן מסתובבת לך בין הרגליים, ומנשקת ומחבקת אותך בלי הפסקה, אולי בגלל שהיית הילד הקטן שלה, בפער של תשע שנים מאחיך הגדול אביתר, והיא כל כך שמחה ומשוחררת שהיא הצליחה לפתור את כל העניין עם ההתקן הזה, והדברים נפתרו.
ונולד לה תינוק רך כזה, והיא כל כך אוהבת תינוקות רכים, ואתה היית התינוק הכי רך ועדין ובלונדיני ולבן, ממש בובת פורצלן, עד שחשבו בכלל שאתה בת, והיית כל הזמן זוחל אחריה ונדבק לה לרגל כמו חתול מפונק.

אתה זוכר שאהבת אותה מאוד.

אהבת לשכב על הבטן הקטנה שלה ולהביט על השומה הגדולה החומה, שהייתה מתנפחת כל פעם אחרי שהיא הייתה אוכלת. אתה זוכר איך היית מציץ עליה מתלבשת ומתאפרת יפה-יפה לפני כל יציאה. ואתה זוכר בגיל קצת יותר מאוחר איך היא הייתה מסתובבת בבית בשמלות יפות ומתנפנפות, ובכל פעם שהסתכלת עליה היא הייתה מניפה את היד על השמלה ומיישרת קמט שבקושי רואים.

כמה שנאת כשהיא עשתה את התנועה המיותרת הזאת.

"כשהתחלת לזחול, לא זחלת על ארבע, אלא בצורת קשת," אמא הייתה אומרת לך בעיניים נוצצות, "לא רצית ללכלך את הברכיים." ולעיתים הייתה מוסיפה, מצחקקת: ״כשאכלת, נהגת לאסוף את האוכל בשיניים, כדי לא ללכלך את השפתיים.״
״אבל כל הכיף זה להתלכלך וללקק את השפתיים,״ העיר אחי אביתר.
״נכון, אבל זה אופק שלנו, אביתרי,״ אמרה וצבטה לי בלחי, ״זה אופק שלנו.״

נולדתי בתאריך העברי ה׳ באייר התשמ״ד, ובתאריך הלועזי ארבעה-עשר במאי, אלף תשע מאות שמונים וארבע. זו הייתה שנת הפריצה של הזמרת ירדנה ארזי, וזו הייתה שנה שמחה כי ירדנה נבחרה בה לזמרת השנה בפעם הראשונה, וכל המשפחה שלי הייתה מהמחנה של ירדנה. התרחשה דרמה גדולה במדינה כי ירדנה בעצם ניצחה את עפרה חזה, ששמרה על התואר במשך שלוש שנים רצופות. חלק מהילדים בכיתה של אביתר היו ממש עצובים, אולי אפילו עצבניים, ותכננו ללכת להופעה של ירדנה ולעשות לה רעשים. אביתר לא היה חלק מהילדים האלה, לא כי הוא לא אהב אותה, אלא כי זה לא היה מקובל שבנים היו מדברים בכיתות על זמרות ששרות שירים נעימים וחמודים.

״חצי מהכיתה שלי הולכים להפריע בהופעה של ירדנה,״ אביתר אמר לאמא, והיא ענתה לו שזאת התנהגות של בהמות. אחרי ההופעה דיברו בחדשות על ילדה שירתה על ירדנה שלושה סילונים של דיו באקדח צעצוע, ואמא הזדעזעה ואמרה שזה לא יכול להיות. למחרת היא הראתה לאבא את העיתון, ובו הופיעה תמונה של ירדנה בפנים חיוורות, אוחזת בשמלה לבנה ועליה כתם דיו שחור. ״בושה וחרפה,״ אמא הגבירה את קולה הצייצני ונפנפה לעבר אבא בתמונה, ״בטח זו אחת מהמעריצות של עפרה.״

״מ… מה את מתרגשת,״ צחק אבא למראה התמונה, ״ז… זה סתם ילדים שמשחקים.״
אמא נשפה לו בפרצוף והלכה. בסוף אמא צדקה, לא בדיוק אבל בערך. בחדשות עדכנו שאמנם מעריצה אחת של עפרה התיזה על ירדנה, אבל זו הייתה תוכנית התנקשות מדוקדקת שתכננה קבוצה גדולה של מעריצות. ירדנה הגישה נגדן תלונה במשטרה, בטענה שזו הייתה עלולה להיות חומצה. לבסוף התיק נסגר, אבל אמא קנתה שמלה לבנה שנורא דמתה לשמלה ההיא של ירדנה, והתהלכה אתה ברחובות בכל זמן שאפשר.

במשפחה שלנו אמא הייתה ״גרופית״ של ירדנה. היא נדבקה לרדיו והתלהבה לשמוע שירים שלה, וקראה בשקיקה כתבות עליה ב״להיטון״. אבא רכש לה את התקליט ״אתה לי ארץ״, והיא כל הזמן האזינה לו בזמן שהיא ניקתה את הדירה ואותי, ושרה לי באוזניים הקטנות: "תן לי זמן, הושט לי יד, עוד נגלה ביחד את הארץ." ובכלל היא הייתה מאושרת כי נולד לה תינוק יפה ושקט שכזה, והיא הפסיקה את העבודה שלה כמזכירה אישית של רופא שיניים, והשקיעה את כל הזמן כדי לגדל אותי ולשמוע ירדנה ארזי: "אתה לי ארץ אבודה
לנצח, אך שורשיך כבר בתוך תוכי."

לא עבר זמן רב עד שאמא שלי הייתה בשבילי כמו ירדנה. היא מאוד דמתה לה, ואני מאוד דמיתי לאמא, רק עם עור יותר לבן. אחרי שאמא לבשה בדים יפים והלבישה אותי בדים טובים, היינו יוצאים לטייל ברחובות, אוחזים יד ביד, חיוך על הפנים, השמש מסנוורת והרוח מעיפה את הבלונד. אמא התלבשה בשלל שמלות יפות, חצאיות מיני, ז׳קטים מג׳ינס וחולצות מרשימות עם כריות שמנות בכתפיים, ואני לבשתי מכנסיים אלגנטיים מבד, חולצות כפתורים נאות בצבעי ירוק וכחול ונעלי בד חמודות על הרגליים. זו הייתה תצוגת אופנה שלנו, רק שלנו.

ובעצם, אולי גם של ירדנה, הרי זו הייתה שנה משמעותית בקריירה שלה, השנה שהיא הוציאה תקליט אוסף ראשון, ובכל מקום ראינו פרסומות שלה לבנק לאומי, והיא גם הנחתה את הקדם אירוויזיון. אני זוכר את הפעם הראשונה ההיא שאביתר שאל את אמא למה היא
מעדיפה את ירדנה על פני עפרה. "כל הילדים אצלי בכיתה אומרים שלעפרה יש קול פעמונים," אמר לאמא. "בהחלט יכול להיות," ענתה אמא בטון מורתי, "אבל לירדנה יש קול
הרבה יותר עמוק, והיא גם שרה שירי משוררים," הוסיפה בעודה מתקנת את האיפור. באותו הערב אמא ואבא הלכו לערב מחווה לתרבות היידיש בכיכובה של ירדנה.

זו הייתה התקופה המאושרת ההיא שגרנו ברמת-גן, ואני הייתי בגיל של גן טרום חובה, אבל אביתר כבר היה בגיל ההתבגרות והחלה לו החמרה באסתמה של העור, עם מגוון גירודים איומים, חזקים יותר וחזקים פחות. כל העור הלבן שלו נהפך פתאום מגורה והתכסה בפצעים נפוחים ואדומים.

״דב, אנחנו חייבים לעבור לדרום,״ אמא אמרה בקול רועד, ״באזור ים המלח האוויר יותר טוב.״ אבא בתגובה עשה ״פרצוף נכאים״, כמו שאמא נהגה לומר. "אמא, מה זה ים המלח?" שאלתי. "זה ים מאוד-מאוד מלוח," ציינה. ההחלטה לעבור לדרום לקחה זמן רב, כי אבא לא הצליח למצוא עבודה באזור. בינתיים המצב של אביתר החמיר עוד יותר, העור שלו נהיה שריפה, ואמא כבר ממש נלחצה.

אחרי נדנודים ושכנועים אל מול "פרצוף הנכאים" של אבא, הוא בסוף השתכנע, ואנחנו עברנו לערד. אבא המשיך לעבוד בהנדסת חשמל שלו ברמת-גן, והתגורר אתנו רק בסופי שבוע ולילה אחד באמצע השבוע. אביתר אמר לי שאמא התעקשה לשכור דירה ליד המרכז המסחרי כדי להיות קרובה לקופת חולים, ושהיא ארזה לנו מזוודות במשך חודשים שלמים, ושאת הרהיטים הגדולים העברנו למחסן של ההורים שלה ברמת-השרון.

בדרך לערד אני ואח שלי ישבנו במושב האחורי, וברדיו התנגן שיר, "את עולמי עם שחר, את לי כל היום," וכל הדרך אבא אמר שהכבישים ריקים כי כל המדינה באבל על זוהר ארגוב.
"אבא, מה זה זוהר ארגוב?" צייצתי ואבא השמיע אנחה. "זוהר ארגוב היה זמר מפורסם, אופקי," אמא השיבה והכניסה קסטה של ירדנה ארזי, וכל המכונית התמלאה במחרוזת שירי פסטיבלים.

כשהגענו לערד גם העיר נראתה לקוחה מתוך פסטיבל שירים. הרחובות שלה היו מנצנצים, עם שמשיות ודוכנים של בגדים, והמוני אנשים מזמרים שרקדו לצלילי אקורדיון, ברחובות שקושטו בשלטים גדולים עם ציורים של גמל חמוד אוחז במיקרופון. שאלתי את אמא לפשר החגיגה, והיא אמרה שבכל שנה מתקיים בערד פסטיבל שירים, ומגיעים המוני צעירים מכל הארץ, כי זה ממש במודה.

אבל בימים הראשונים אביתר המשיך לשרוט את העור, ואמא הייתה אדומה וחמוצה, ובעקבותיה כולנו נהיינו אדומים וחמוצים, היא הדביקה את כולם בעצבים שלה, ובחוץ המשיך להיות פסטיבל שירים וריקודים, ואף אחד מאתנו לא התייחס. אמא אפילו סגרה את החלונות והתריסים ואמרה שהצעירים מקימים הרבה רעש ומתפרעים.

בסופו של דבר אמא שוב צדקה, וזמן קצר אחרי שעברנו נגמר הפסטיבל, והיה שקט, לאח שלי כבר כמעט לא היו גירודים בעור, והוא כבר לא נראה אדום אלא יותר לב. הוא סוף-סוף לבש חולצות ומכנסיים קצרים ולא עטף את עצמו בקרחונים וכבר למד בחטיבת ביניים, ואמא הפכה רגועה ואני שיחקתי בגן, ואבא הנדס כל הזמן בעבודה הרחוקה, ואני בכלל לא זוכר שהוא היה בבית.

כבר בימים הראשונים בגן הבטתי על הילדים האחרים במבטים זהירים. הלכתי לאמא ושאלתי, "אמא, למה הילדים בגן כהים?"
"מה זאת אומרת, אופקי?"
"כמעט לכל הילדים יש עור כהה.״
"אהה," היא צחקה, "הם כנראה השתזפו בים."
לא יודע למה, אבל בתוך-תוכי לא האמנתי לה. באמת לא הבנתי למה לכל הילדים יש עור כהה ויפה, ורק אני כל כך לבן. הגננת וגם הסייעת נורא אהבו אותי, והן אמרו לאמא ש"תענוג לראות את אופק מופיע כל בוקר מחויך, נקי ומסודר, לבוש תמיד בבגדים יפים ומגוהצים," וכשכל הילדים שיחקו בצבעי גואש, אני חזרתי הביתה ואמרתי לאמא ש"צבעי גואש זה נורא מלכלך".

אני זוכר גם שאלירן הכהה, שהיה הילד הכי מופרע בגן, הכי אהב את הצבעי גואש האלה, וכל הילדים תמיד צחקו עליו כי הוא ממש התמרח בהם, ובשעת ריכוז היה קם מלוכלך בצבעים ומטפס על חלונות ומתחבא בווילונות. אני תליתי בו עיניים מבועתות, ובכלל לא הצלחתי להתרכז, והגננת התעלמה, וחשבתי לעצמי, זה ממש לא בסדר, זה ממש לא בסדר, והוא גם השליך עלינו בדידים מתוך הווילונות ובדיד אחד שחור פגע בדיוק בראש הלבן שלי. ובטעות ובלי כוונה יצאה לי דמעה גדולה, והגננת מיד באה אליי וליטפה ואמרה, "לא נורא, זו מכה קטנה," והלכה אל אלירן, צעקה עליו והושיבה אותו בפינה, והוא ישב והסתכל עליי וצחק. למה הוא צחק? היא צעקה עליו וגם נתנה לו עונש, והוא המשיך
לצחוק עליי בפינה. הוא ילד לא נחמד, חשבתי.

מההתחלה לא אהבתי את אלירן. הוא הילד ששבר את כל החוקים והבדידים, ולא רק זה, הוא גם הראשון שגרם לי לשפוך דמעה ראשונה. אבל היום אני מבין אותו לגמרי, היום אני מבין אותו לגמרי, ואני אפילו סולח לו, אני סולח לו כי הוא באמת לא ידע שלא נוגעים בבובת פורצלן.

עטיפת הספר (באדיבות הוצאת שוקן)

מתוך הספר "להציל את דובי הקוטב" מאת דולב מור, שזכה בפרס שר התרבות בתחום היצירה הספרותית העברית ל-2022 לסופרים בראשית דרכם. כל הזכויות שמורות להוצאת שוקן.