"בהתחלה כעסתי", מספרת איאת אבו שמיס על חשיפת חלקן של הנשים במאבק הפלסטיני. אבו שמיס אוצרת התערוכה "התנגדות פמיניסטית פלסטינית 1970-1910", פועלת בשנים האחרונות לחשיפת הפנים הנשיות של האקטיביזם הפלסטיני. "אנו יודעים שהנשים מחוקות ומודרות מהסיפור. אנו מנסות לאט לשחזר".  

במהלך חודש מאי עיטרו דיוקנאות נשים את קירות תיאטרון יפו. לדיוקנאות מצורפת ביוגרפיה קצרה בעברית ובערבית. מעבר בין התמונות חושף נשים פלסטיניות ממגוון תחומי פעילות שלקחו חלק מרכזי בחיי הקהילה הפלסטינית בימי המנדט הבריטי בארץ.  

"ב-2018 התחלתי בפרויקט נשים יפואיות עכשוויות. רציתי לתת להן במה. זה הפך לפרוייקט בפייסבוק ולהרצאה בטד", מספרת אבו-שמיס. "לפני שלוש שנים התחלתי פרוייקט על נשים ערביות בכל העולם. זה היה ברמדאן רציתי להכיר לקהל שלי נשים מוסלמיות ותיקות, מי היו הדמויות המרכזיות. לנשים הפלסטיניות הגעתי דרך מאמר שקראתי על הטבח בדיר יאסין ב-1948. במשפט וחצי היה רשום על הינד חוסייני שהקימה בית יתומים ליתומי הטבח. אמרתי מישהי כזו ענקית, איך לא הכרתי אותה. התחלתי לחקור עליה היא הייתה חברה באיגוד הפמיניסטי בהתחלה. התחלתי לקרוא ולחפש עוד שמות של נשים".

פתיחת התערוכה "התנגדות פמיניסטית פלסטינית: 1910-1970" (צילום: רזאן מונייר)

איך עלה הרעיון לתערוכה?
"לפני שנה בפסטיבל נשים יפואיות פגשתי את יגאל ששון, מנהל תיאטרון יפו. הוא הציע לי לעשות תערוכה מהפרוייקטים שלי. יש לי 50-40 נשים, איך אבחר מביניהן. בסוף בחרתי בפרויקט על הנשים הפלסטיניות. היה לנו חודש להקים תערוכה, לא הצלחנו. בשלב הזה גם תיאטרון אלסראיא החל לתמוך בנו". 

איך בחרת את הנשים?
"בחרנו 10 נשים, למרות שאפשר היה להתמקד בעוד. היו לי לפחות עוד שתיים. רציתי לגעת בכמה תחומים ובכמה ערים. אבל ניסיתי גם לבדוק את הזמינות והנגישות של המידע. היו כמה שמאוד רציתי להכניס אותן, אבל לא היה עליהן הרבה מידע או תמונה. זה הקשה עליי. את כל התמונות מצאתי ברשת הערבית או במאמרים אקדמיים. הייתה תמונה אחת שהיה לי קשה איתה. לא מצאתי אותה, ומישהי מיפו נתנה לי תמונה מקורית".  

"כשניסיתי לעבוד עם התמונות שהיו לי, זה לא הצליח כי התמונות היו באיכות גרועה. רזאן מונייר ציירה את הנשים ועיבדה את התמונות". 

רזאן מונייר, אמנית ממזרח ירושלים שמתגוררת בבית-לחם, חברה לאבו-שמיס ביצירת התערוכה. "רזאן הסכימה רק בגלל הנושא", מספרת אבו-שמיס. "ניסיתי למצוא חיבור בין פלסטינית ממזרח ירושלים ופלסטינית ישראלית. עד כה עבדתי עם פלסטיניות-ישראליות ופחות משהו חוצה גבולות. זו מהות הפרויקט. רציתי פרויקט נשי פלסטיני, הגברים נכנסים רק כצופים". 

מדוע בחרת בתיאטרון יפו?
"התיאטרון והאנשים הם כמו בית בעבורי. לא חשבתי לעשות תערוכה כזו שלא ביפו, למשל בגלריה תל אביב. המקום עצמו לא מתאים במיוחד, אבל הוא מביא את כל כאב האמת וההסתרה של הדיכוי. לא יכולתי לבחור במקום מודרני ואסתטי".  

מדוע בחרת בשם 'התנגדות פמיניסטית פלסטינית'?
"השם הוא סימבולי. המילה 'התנגדות' היא סמל מאוד מוכר במאבק הפלסטיני. רציתי לשנות את המחשבה, שכשמדברים על התנגדות, זה לאו דווקא מאבק מזוין".

אדיל עאזר, "אם העניים": הקימה בית ספר לבנות וסייעה לנזקקים

אדיל עאזר היא דוגמה לכך. עאזר נולדה ביפו ב-1886, בת יחידה למשפחה אורתודוכסית. לאחר שסיימה לימודיה והתחתנה ייסדה עאזר עמותה לסיוע ליתומים ועניים מתושבי יפו. היא זכתה לכינוי "אם העניים". עאזר הבינה כי נערות נמנעות מללכת ללמוד בשל מצבן הכלכלי. היא הקימה בית-ספר לבנות. בבית-הספר לימדו לצד אנגלית וערבית גם מקצועות כמו חייטות ופקידות. בית-הספר פתח את שעריו לכל הנערות ללא הבדל מעמד או דת. לצד הקמת בתי-הספר פעלה עאזר בקרב המשפחות ושכנעה אותן להתיר לנערות ללמוד ולעבוד מחוץ לבית על מנת לשפר את מצבן הכלכלי.

דיוקנה של אדיל עאזר, שציירה רזאן מונייר (מתוך התערוכה 'התנגדות נשית פלסטינית', אוצרת: איאת אבו שמיס, תיאטרון יפו)

עאזר זכתה לכינוי "המנהיגה" גם בשל פעילותה הפוליטית והשתתפותה בהפגנות ובוועידות לאומיות במהלך שנות ה-30. בנאומיה הדגישה את חשיבות החינוך לנערות ואחדות האומה כחלק מהמאבק הפלסטיני. עם כיבוש יפו ב-1948, נמלטה עם משפחתה למצרים והשתקעה באלכסנדריה. שם נפטרה ב-1972. 

"ניסיתי לתת לאדיל מקום מיוחד", מספרת אבו-שמיס, "כי היא לא מקבלת את מה שמגיע לה. ביפו יש רחוב קטן על שמה אבל לא מכירים אותה. לא מנציחים אותה מספיק. צריך שתמונתה תהיה בכל בית-ספר, היא הקימה בית ספר ונלחמה שבנות יוכלו לעבוד וללמוד".

יוסרא אלברברי: סייעה לפליטים הפלסטינים בעזה ועמדה בראש ארגון פמיניסטי

"יוסרא אלברברי מזכירה לי את סבתי, גם היא נולדה בעזה", מספרת אבו שמיס. אל ברברי, שהייתה מועמדת לפרס נובל לשלום ב-2005, נולדה בעזה ב-1923. לאחר לימודיה במצרים שבה לעזה, עבדה כמורה ומפקחת והקימה מרכזי לימוד. אלברברי קידמה תכניות אוריינות ולימודי מקצוע לנערות והקמת פעוטונים.

דיוקנה של יוסרה אלברברי שציירה רזאן מונייר (מתוך התערוכה 'התנגדות נשית פלסטינית', אוצרת: איאת אבו שמיס, תיאטרון יפו)

ב-1948 עם הגעת הפליטים לעזה, סייעה בקליטתם והתאקלמותם. ב-1967 הקימה ועמדה בראש הארגון הפמיניסטי "האיחוד הנשי". פעילותה התרחבה לתמיכה באסירים פוליטיים. 

לצד פעילותה החינוכית והפוליטית הייתה אלברברי שחקנית טניס שולחן וקידמה את ספורט הנשים. אלברברי נפטרה ונקברה בעזה ב-2009.

"יש היום אקטיביזם נשי, אבל מקומן של הנשים התערער. יש מה ללמוד מהנשים של אז"

מה למדת על מקום האישה במאבק?
"יש לנשים מקום מאוד גדול. לא ידעתי על המקום הזה. לא ידעתי שהיו תנועות, ואיגודים של נשים פלסטיניות בימי המנדט. לא הייתי ערה לזה. היו התאגדויות גם חברתיות וגם פוליטיות. יש דברים שלא נגעו ישירות במאבק הישראלי-פלסטיני. יש פעולות שהן מאבק נשי שלהן, כמו הקמת בתי ספר לילדות, או עידוד נערות לצאת לעבוד. לא בעבודות חייטות או תפירה אלא משהו קצת אחר, כמו פקידות. אלה מאבקים חברתיים".  

מה ניתן ללמוד מהן היום?
"כשקראתי הבנתי שהיה להן מקום גדול ומרכזי, והיו הרבה מאוד התאגדויות ושיתופי פעולה. כעסתי קצת כי זה פחות ישנו עכשיו. המצב ביפו שונה ממה שהיה לפני קום המדינה. המקום היה יותר יפה, חזק ויותר מאוחד ומלוכד. הרבה יותר פתוח. הופתעתי מכמה דברים.  

"יש היום אקטיביזם נשי, אבל מקומן של הנשים התערער. אני מציגה אותן כי יש מה ללמוד מהן. אני רוצה שילמדו עליהן בבית-הספר. אני כל פעם נדהמתי מהעוצמות שלהן ואיך עשו את הדברים בצורה חזקה וגדולה. מה שמייחד את התקופה בעיקר בשנות ה-20 וה-30 זה שיתוף פעולה עם נשים מרחבי העולם הערבי. היום לצערי אין מקום כזה, המדינה לא נותנת לזה מקום".  

האם זו קינה על עולם שאבד?
"לא. יש לי המון ביקורת על מה שהיתה יפו ומה שנהייתה. התערוכה באה מרצון להחיות את יפו, את הנשים, להחיות אותנו. יש כאן משהו מאוד גדול שמצטמצם לסיפור של גברים. ניסיתי לשדר כוח והשראה".  

איך הקהל הגיב?
"הייתה תגובה חיובית. הקהל הפלסטיני מאוד התלהב. הייתה נוכחות נשית מכובדת. הצלחתי לחדש גם לאלה המצויים בהסטוריה. הקהל הישראלי מאוד עודד לדבר ורצה לשמוע. לא נתקלים בסיפורים האלה ביומיום גם לא בחוגי מגדר. הייתה קבוצה אחת שבאה לבקר ולא אהבה את התערוכה כי מדובר בנשים פלסטיניות אנטי ציוניות.  

הנשים והנערות שבאו הרגישו גאווה והשראה. הייתה גם השאלה איפה הן היו? למה לא סיפרו לנו עליהן? הנערות הבינו ששללו מהן את הזכות להכיר אותן".