רווחי הבנקים זינקו השנה לשיאים חדשים על חשבון הציבור הרחב בשל עליית הריבית, התוצאה היא עלייה משמעותית בחובות הציבור ושחיקה בערך הכסף, בעוד הבנקים נהנים משפע יוצא דופן.

העלייה באה לידי ביטוי במשכנתאות, בהלוואות, ובריביות הבנקים על פיקדונות, שנמוכות מקצב האינפלציה ושואפות לאפס, על כ-500 מיליארד שקלים שנמצאים בחשבונות העו"ש. ב-2022 רווחי הבנקים היו 24 מיליארד שקלים, ורק כדי לסבר את האוזן, ברבעון האחרון בנק הפועלים זכה להכנסות של 7.5 מיליארד שקלים מריביות והוצאות ריבית של 3.5 מיליארד, הכנסה נטו של 4 מיליארד. לעומת זאת, סך ההכנסות מעמלות עמד על 968 מיליון ש"ח וסך ההוצאות על שכר היו 1.25 מיליארד ש"ח בלבד. הרווחיות, במונחי תשואה להון, עמדה על 17%.

רווחים אלו עוררו ביקורת ציבורית נרחבת ושלל הצעות לגביהם. אלה האפשרויות השונות, האפקטיביות שלהן והסיכויים שיתממשו בפועל.

גישת שר האוצר: מיסוי רווחי יתר של הבנקים

שר האוצר אמר השבוע (שני) בוועדת הכספים כי "הריביות הועלו כדי להיאבק באינפלציה ולשמור על החוסן הכלכלי של המדינה ולא כדי שהבנקים יגרפו הון. יחד עם הנגיד, תוך שמירה מוחלטת על עצמאות בנק ישראל, אנו עובדים על מודלים במסגרתם הכסף יחזור לציבור ותגבר התחרות במערכת הבנקאית".

דברי השר כוללים שלל סתירות פנימיות. העלאת ריביות תמיד גוררת עליה גם במרווח הבנקאי ולכן בהכרח הבנקים גורפים הון בתרחיש זה. זו הדרך של בנק ישראל להקטין ביקושים במשק – לייקר את עלות הכסף לעסקים ולמשקי בית, כאשר העודף נצבר אצל הבנקים, ללא כל מאמץ מצידם. בנק ישראל עושה זאת במודע, כשאין תקדים היסטורי כלשהו לכך שעלייה דרמטית בריבית בנק ישראל לא מעשירה את הבנקים באופן אוטומטי.

בנוסף, ההתערבות ששר האוצר מציע בנושא מיסוי רווחי יתר, היא בהכרח גם פגיעה בעצמאות בנק ישראל.

מעבר לרטוריקה, השר לא פירט אפילו במילה אחת בחלק המהותי לגבי מודלים של החזרת חלק מרווחי הבנקים לציבור. לכן, אי אפשר לדעת איזה חלק מרווחי הבנקים ימוסה, מה ייחשב ל"רווחי יתר" וממתי, ומה ייעשה בכסף. השר הבין כי הזרמת הכסף כמס רגיל לאוצר המדינה אינה אפקטיבית – פירושה פשוט הטלת מס נוסף על הציבור, כשהבנקים משמשים כצנרת ביניים, מבלי שהמדינה יכולה להוציא אותו בחזרה בשל תקרת ההוצאה.

החלופות הן קביעת הוצאה מותנית בהכנסה בתוך תקציב המדינה או הקמת קרן חוץ תקציבית – בשתיהן רווחי היתר שימוסו מהבנקים יחולקו בחזרה לציבור לפי נוסחה שתיקבע. עם זאת, קביעת הקריטריונים לחלוקת הכסף צפויה להיות נתונה ללחצים פוליטיים. אם שר האוצר יעבור משלב הסיסמאות להצעה מעשית, סיכוייה לעבור הם גבוהים, אך לא ניתן בשלב זה להעריך כמה כסף באמת תוכל להחזיר לציבור ומי יהיו הנהנים העיקריים.

גישת נגיד בנק ישראל: נזיפה בבנקים

גישת אמיר ירון, נגיד בנק ישראל, שנמצא תחת התקפות רטוריות חריפות בנושא רווחי הבנקים, היא להפציר בבנקים לשפר תנאים ללקוחות, מבלי לחייב אותם לכך. הבנקים נענים להפצרות ולנזיפות, אך בצורה מפותלת.

נכון להיום, הבנקים בעיקר מעניקים הנחות שונות על הריבית על משיכת יתר, ספיגת חלק מעליית הריבית על משכנתאות וגם מעניקים ריבית על יתרות זכות בחשבונות עובר ושב, בכפוף למספר תנאים. הטבות אלו מסתכמות, לכל היותר, בהנחות של מאות שקלים בשנה למשק בית וההתפלגות שלהם בין הלקוחות מגוונת, בהתאם לתנאים של כל בנק.

גם בתחום הגדלת הריבית על פיקדונות, הבנקים נענים באיחור, כך שגם אם יש ריביות גבוהות יחסית על פיקדונות חדשים, הפער בין הריבית הממוצעת על הלוואה והריבית הממוצעת על פיקדון ממשיך לגדול, ביחס ישר לעליית ריבית בנק ישראל. למרות שגישה זו מתממשת בפועל, האפקטיביות שלה נמוכה מאוד ביחס לגידול ברווחי הבנקים.

גישת רשות התחרות: הכרזה על קבוצת ריכוז

רשות התחרות הציעה להכריז על חמשת הבנקים הגדולים כקבוצת ריכוז, מצב שברור לחלוטין שמתקיים בפועל גם ללא הכרזה. ההכרזה תאפשר לרשות להטיל צווים על הבנקים בתחום התחרותיות – כמו איסור התניית שירות בשירות. עד כה, כל הצעדים להגברת התחרות בתוך המערכת הבנקאית לא הובילו מעולם להורדת המחירים לציבור וכך צפוי גם הפעם. התחרות מתקיימת, במידה כלשהי, לגבי נגישות לאשראי ורמת השירות, ובחלק מהתקופות בנישה משמעותית כמו משכנתאות וביטוחי משכנתא, אך ככלל, התחרות לא נוגעת בסוגיית המחיר.

הסבירות שמהלך כזה יתקיים תלויה כמובן גם בבנק ישראל, שמתנגד להתערבות של רשות התחרות בתחום הבנקאי, וגם אם רשות התחרות תחייב את הבנקים להגביר תחרות בצווים שונים, האפקטיביות של צווים אלו צפויה להיות זניחה בגזרת המחיר לציבור.

הצעות חוק להגבלות ריבית

מספר חברי הכנסת הציעו מספר הצעות להגבלת הריבית שגובים הבנקים על הלוואות, או על פערי הריבית בין הריבית שמוענקת על פיקדונות לזו הנגבית על הלוואות. הצעה נוספת, של ח"כ ינון אזולאי (ש"ס), היא קביעת ריבית מינימום שעל כל בנק להעניק על יתרת זכות בחשבון העובר ושב.

הצעות אלו הן בהכרח הפחתה של התחרות בין הבנקים והתערבות בוטה של המחוקק בתוך שוק הבנקאות, והן יכולות להיות מאוד אפקטיביות בהפחתת עלות השירותים הבנקאיים. להצעות אלו יש התנגדות גדולה בבנק ישראל, הן בשל הפגיעה בעצמאות הבנק, הן בשל הסתירה שהן יוצרות עם מדיניות העלאות הריבית של הבנק. הנגיד התנגד להצעות החוק גם בשל הפגיעה בתחרות בין הבנקים ומה שהוא מגדיר כפגיעה בדימוי של ישראל בעולם המפותח, בו לא נהוגות הצעות חוק מסוג זה. למרות האפקטיביות הרבה של גישה זו, היעדר תמיכה של שר האוצר בהן מוריד משמעותית את הסבירות להצלחת הצעות חוק כאלו לעבור 3 קריאות בכנסת.

לא על השולחן: חיתוך חד בעלויות הבנקאיות לציבור דרך הפיקוח על הבנקים

בניגוד לסיסמה לפיה הגברת תחרות במערכת הבנקאים תוריד את המחירים, התבוננות בתקדימים ההיסטוריים מעלה כי דווקא צעדים מפחיתי תחרות הצליחו להוריד מחירים לציבור. מדובר בצווים של הפיקוח על הבנקים שהנמיכו את התקרה לעמלות מקסימליות שהבנק יכול לגבות, או גם חיוב הבנקים להעביר לקוחות למסלולים של סלי עמלות מוזלים. פעולות אלו העבירו באופן ישיר כסף מכיסי הבנקים לכיסי הלקוחות וקל ליישם אותם ללא הידרשות להסכמה בכנסת או בממשלה, אלא אך ורק באמצעות צו של המפקח על הבנקים. באותה מידה, קל לבצע בהן שינויים בעתיד, להמרה או להקלה, בצורה גמישה.

צידוק אפשרי להפחתת עמלות הוא השילוב בין השינוי הדרמטי בהרגלי הציבור מפקידת סניפי הבנקים לשימוש בערוצים דיגיטליים, שחוסכים לציבור זמן וחוסכים לבנקים המון כסף. בנוסף, קיים בישראל תהליך של סגירת סניפי בנקים תוך השארת מכונה אוטומטית במקום הסניף הסגור. אפילו בסניפי הבנקים שנותרים, מספר שירותי הקופה צומצם באופן משמעותי, כך שעלות הפעלת הבנקים הפכה לנמוכה מאוד.

הבנקים כיום רזים יותר, יעילים יותר ומשרתים טוב יותר את הציבור שיודע להשתמש בערוצים דיגיטליים. בתנאים אלו, אפשר בקלות לבצע חיתוך עמוק בעמלות הבנקים, ללא כל סכנה ליציבותם ומבלי לייצר סתירה עמוקה עם מדיניות הריבית הגבוהה של הנגיד, לגבי הלוואות.

באותה מידה, יכול המפקח על הבנקים לקבוע צווים גם לגבי ריביות על יתרות זכות בחשבון עובר ושב, פערי ריבית בין הלוואות ופקדונות ושלל ההצעות שנידונות בכנסת, אלא שהוא הבהיר שאין הוא מעוניין לחייב את הבנקים להוריד מחירים, אלא רק לשקף את המחירים בצורה ברורה ולהטיל על הציבור את האחריות לממש את "התחרות" – להתמקח בין הבנקים, לעבור בין בנקים או לבקש הצעות מחיר להלוואות מחברות חוץ בנקאיות. מדובר במודל שהוא בבירור לא אפקטיבי בעבור רוב הציבור, ומכאן סביר להניח שהפיקוח על הבנקים לא מעוניין בהפחתת מחיר משמעותית של השירותים הבנקאיים לציבור.