עם סיום ההפגנה הגדולה ברחבת הכנסת בירושלים אתמול (ראשון), פנו אלפים ממשתתפי המחאה נגד הרפורמה המשפטית לעיר האוהלים שקמה בן לילה בגן סאקר. הם היו רבים כל כך, עד שבשעות הלילה המאוחרות המשטרה חסמה את צומת הכניסה הגדולה לפארק מרחוב רופין. מי שהתקרב לפארק באותו הלילה, חזה במראה דיי מרהיב, אולי היסטורי: מרבד הדשא המרכזי של הפארק מלא כולו באלפי גבעות כסופות של אוהלים, שעומדים צפופים צפופים באלפיהם.

עם התחלת זרימת ההמונים אל הפארק, האווירה מתוחה וקשה. כמה מתומכי הרפורמה הגיעו לעשות רעש גם הם, ונדמה שהלילה עשוי להיות לילה לא שקט. יש תחושה של מחנק באוויר, ושל התשה, אבל גם אופטימיות קלה ממלאת את האוויר הירושלמי החם מאוד.

עיר האוהלים בגן סאקר בירושלים (צילום: הדס יום טוב)

אנשים בכל הגילאים, משפחות עם ילדים, צעירים וזקנים, מציפים את שבילי הפארק. מתנדבים מארגונים בולטים במחאה, וגם כאלה שלא, מחלקים אוכל, אוהלים, מזרוני שטח (שאזלו בשלב די מוקדם), וגם סבונים, מגבות, קפה, מים ופירות, ומה לא – ובחינם, וגם לילדים ונערים חרדים שמזדמנים למקום במקרה.

"הבאנו איתנו את הילדים כי לא היה לנו סידור אחר"

בלב ההמולה, משפחת הררי-עסיס מסיימת לארגן את האוהל ושקי השינה. ההורים, מיכאל ואורלי (44), שניהם אנשי חינוך. מיכאל מנהל בית ספר בגני תקווה, ואורלי סיימה עבודה בתחום התקשורת לטובת הסבה להוראה, והיא בדיוק מתחילה לחנך כיתה בשנת הלימודים הבאה. מתחילת היום, הם ושלושת ילדיהם: עדי (8.5) והתאומות איילת ואוריה (4.5), נמצאים בהפגנות בירושלים. הלילה, הם ישנו בעיר האוהלים.

משפחת הררי-עסיס, הגיעו למחאה נגד הרפורמה המשפטית ולעיר האוהלים בגן סאקר (צילום: הדס יום טוב)

"היה לנו חשוב מאוד להגיע ולקחת חלק באירוע הזה", אומר מיכאל. "סיימנו את ימי העבודה, העמסנו את הילדים, שקי שינה, אוהל, והגענו". עדי, הבכור, לא בטוח אם הוא שמח לישון בשטח במקום בבית. אבל מה שבטוח, זה שבהפגנה, לדבריו, היה כיף, והיו הרבה אנשים. "הילדים באו איתנו בעיקר כי לא היה לנו סידור אחר", מיכאל מספר. "זו לא אידאולוגיה, אבל צריך לבוא – אז באים, עם כל הפק"ל".

לאט לאט ההמון מתכנס יותר ויותר אל תוך האוהלים לקראת הלילה, וההמולה מסביב רוגעת מעט. פינות זולה קטנות פתאום נפתחות בין האוהלים, ויושבים חברים, מכרים, זרים גמורים- ומקשקשים, מתווכחים, מעבדים את חוויות היום.

"לא מסכימים עם המחאה בלב שלם, אבל לא יכולים לשבת מהצד"

חבורה של צעירים ובני נוער מנגנים במעגל, ופתאום הכל נראה קצת כמו מחנה קיץ של תנועת נוער. האווירה מחבקת ומקבלת, אף אחד לא נשאר בלי אוהל, או בלי אוכל, ובעיקר נראה שאף אחד לא נשאר לבד. הדבר היחיד ששובר את האווירה הזו היא שבדיוק שיירת שוטרים על סוסים חוצה את הפארק, ומזכירה באיזה אירוע מדובר.

על השביל, עם מגבות על הכתף, מטיילים זוג צעיר יד ביד. דניאל גרובייס ושירה אדלר, בני 19, בדיוק סיימו את השנה שלהם במכינת חביבה רייך של השומר הצעיר יחד, שם גם הכירו, ועומדים לפני גיוס לצה"ל.

"הייתה לנו שנה בה רצינו להיות יותר מעורבים במה שקורה במדינה שלנו, ובחרנו שנה מצויינת לטובת העיניין", צוחקת אדלר. "אני לא מאמינה שעוד הספקנו לעבוד בבחירות". גרובייס מוסיף שהוא מאוכזב מכך שבולט שאין כאן עוד הרבה צעירים. "אנחנו מרגישים מאוד לבד כאן מהבחינה הזו, ואנחנו גם היחידים מהמכינה שבאו, וחבל".

דניאל גרובייס ושירה אדלר, סיימו מכינה קדם צבאית והגיעו למחאה נגד הרפורמה. "לא יכולים לשבת מהצד" (צילום: הדס יום טוב)

הם הגיעו מביתם שבבני ברק (גרובייס) וברמת גן (אדלר) בבוקר, מספר גרובייס, וזה היה להם חשוב בגלל ההפגנה הספציפית שהייתה אז. "הגענו ספציפית לעצרת של ההסכמה הרחבה". וזה חשוב לו כי השנה במכינה, הוא אומר, יצא לו לפגוש עוד צדדים של המפה הפוליטית. "השנה פגשתי אנשים אחרים, מהצד השני. אנשים שונים ממני, לראשונה בחיי. ולא סתם פגשתי, הם נהיו החברים הכי טובים שלי".

"אני לא יכול להגיד שאני מסכים עם המחאה בלב שלם", אומר גרובייס. "אני גם", מסכימה אדלר. "קשה לי להיות בצד אחד בלב שלם. דיברתי עם לא מעט מבוגרים פה, הם כל הזמן מדברים על 'הצד שלנו'. אני לא מסכימה עם הצד השני על הרבה דברים, אבל חשוב לי מאוד להבין את הצד השני ואת הרגש שלו". "אני חושב שאם מחר הכל פשוט יתבטל לא ננצח", מוסיף גרובייס בחשש. "אם הרפורמה תעבור לגמרי או תתבטל לגמרי – שניהם זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות".

אבל בכל זאת הם בחרו לעשות את המעשה ה'קיצוני'- ולהגיע לישון הלילה בפארק. "לב שלם או לא, אני לא יכולה לשבת מהצד", מסבירה אדלר. "ואין מקום אחר שאפשר להשמיע את הקול המורכב והמלא שלנו, של המרכז המתון שרוצה להידבר. אני לא חושבת שיש לי לאן לפנות". לכן, מוסיף גרובייס, היה להם חשוב להגיע ספציפית לעצרת הבוקר. "עלינו ב-7 בבוקר על הרכבת בשביל זה".

"אנחנו אמנם צועקות שאנחנו לא מפחדות, אבל אנחנו מתות מפחד"

ממש בשכנות אליהם, מקימות מירה דנה (72) וטל רונג (57), החברות הכי טובות שהגיעו ללון כאן יחד, את האוהל שלהן, וקצת מסתבכות, אבל לא יותר מדי. רק לפני כמה שבועות הן עשו את זה בסיני. הן מברי המזל שהצליחו להשיג מזרני שטח הלילה, אז כנראה שהלילה שלהן יהיה טיפ-טיפה יותר נוח. לא כמו על החולות של שארם א-שייח, אבל בטח יותר מלישון על קרטון, מה שהן תכננו לעשות.

"אני חיית הפגנות ותיקה מאוד", צוחקת דנה. "אני עוד מתקופת מנדלבליט הייתי נוסעת מחיפה לפתח תקווה". עבור רונג, מדובר בעניין קצת יותר חדש. "כשהילדים שלי היו בצבא הרגשתי שאני לא יכולה לצאת, שאני צריכה לתמוך במסלול שלהם. לשמחתי הם בדיוק השתחררו, ואני חושבת שזה הזמן שלי להגיד מה אני חושבת".

מירה דנה וטל רונג, הגיעו לעיר האוהלים בירושלים במחאה על הרפורמה המשפטית. "בכל הבלאגן הזה, פתאום גיליתי שיש לי עם" (צילום: הדס יום טוב)

דנה מרגישה שהמדינה שלה הלכה לאיבוד. "המדינה שאני חיה בה כבר המון שנים, ואיכפת לי ממנה מאוד, משתנה. שזה מפחיד, אבל הדבר הכי יפה שקרה בכל הבלאגן הזה זה שפתאום גיליתי שיש לי עם. הרבה שנים הרגשתי לא שייכת, שהעם הזה לא מתאים לי. היום אני מרגישה שייכת וגאה מאוד".

"יש במדינה הזו חוסר שוויון", מוסיפה רונג. "הכל מסלים כל יום, הממשלה הזו מקצינה את הכל עוד יותר. זה מפחיד מאוד שיש חבורה של פושטים, עבריינים, מושחתים, שמנהלים את המדינה. אלה חבורה של אנשים שלא הייתי יושבת איתם לשולחן, לתת להם לנהל את המדינה? אלוהים ישמור. רק האמירות האלה על החיילים שלנו, על הבנים שלי, פוגעות בי כל כך. כאילו אין יותר פרות קדושות".

שתיהן פסיכולוגיות במקצוען, ולדבריהן, המדינה נכנסה לפסיכוזה. "אנשים שיושבים שם למעלה שוברים את כל החוזים, את כל החוקים, אנחנו לא מעניינים אותם והם שועטים קדימה. אני ממש מפחדת שמחר יהיה פה משבר חוקתי", אומרת דנה.

"אנחנו אמנם צועקות שאנחנו לא מפחדות, אבל אנחנו מתות מפחד ממחר. זה מפחיד שכל דבר יכול לקרות. אני מרגישה שאני מסתובבת במדינה ומסתכלים עליי כמו שבחיים לא הסתכלו עליי, כל מי שאני זה רק קיבוצניקית, שמאלנית, בוגדת. אני בוגדת? אני? מאיפה באה להם המילה הזו בכלל?"

עיר האוהלים בגן סאקר בירושלים (צילום: הדס יום טוב)

מעגל מפגש ושירה בעיר האוהלים בגן סאקר בירושלים (צילום: הדס יום טוב)

לקראת חצות הכל נהיה לאט לאט שקט יותר, והאווירה הופכת מעט יותר מנומנמת. תור קצר נמשך מאחורי עמדת הקפה, כשמפעיליה מכריזים שהיא כבר ממש עכשיו מתקפלת. מחר, אומרים בשבילי העיר הארעית, יהיה יום ארוך, וצריך לאזור כוחות. החקיקה רק מתחילה, והמחאה ממש עוד לא הסתיימה.