"ביום חמישי הגענו לקייטנה, ופתאום כינסו את כולם לאזור המרכזי, לא חשבנו שקרה משהו מיוחד", מספרת ל'דבר' אוריה שח"ק (22) שהדריכה בקייטנת הקיץ של קהילת הממתינים בגונדר למספר ימים עד שהחל שם הסבב האחרון של הלחימה, וחולצה משם ביום שישי האחרון. "שמנו לב שהמדריכים מתלחשים, התחילו להתקשר להורים לבוא לאסוף את הילדים. כמה חבר'ה ליוו אותנו למלון, ראינו שחסמו את הכביש באבנים וצמיגים, חשבנו יום-יומיים והדברים ירגעו, אמרתי לילדים שניפגש מחר".

את הילדים שח"ק לא הצליחה לפגוש, ואפילו לא הספיקה להגיד להם שלום, מפאת החילוץ הבהול. להתדרדרות המצב באתיופיה בשבועיים האחרונים אחראית מליצייה צבאית בשם 'פאנו' שמנסה מזה כמה שנים להשתלט על אזורים במדינה הענקית, ואת מחוז אמהרה, בו נמצאת גונדר, הצליחה לנתק לחלוטין באמצעים פשוטים יחסית בעזרת חסימת הצירים המרכזיים, שדה התעופה ואלימות רצחנית.

כששח"ק ועוד שתיים מחברותיה יצאו במסגרת משלחת של ה-SSEJ ללמד עברית ויהדות את הילדים ובני הנוער של הקהילה הממתינה בגונדר עשרות שנים, הן לא האמינו שיקלעו לאזור קרבות ויאלצו לעזוב את האנשים והילדים שם מאחור. "התחילו הימים של המלחמה", מספרת שח"ק, "כל היום יריות והפצצות. לא יצאנו מהמלון שבו שיכנו אותנו, זה היה מסוכן בלתי אפשרי, קרבות קשים, היינו תקועים שם בפנים. היינו שלושתינו ועוד מטייל ישראלי שתכנן להמשיך הלאה ונתקע שם, והפך להיות חלק מהחבורה".

החבורה הישראלית נשארה 8 ימים במלון בלי לצאת החוצה, כשקולות הירי נשמעים בו היטב, "הצוות של המלון דאג לנו ברמת העדכון וברמת הצרכים הפיזים, וזַמֶן, האחראי על הקייטנה שהיה חבר שלנו, דאג לנו גם לפני המלחמה וגם אחרי. היינו בקשר עם נגוסה האיש מהקהילה שליווה אותנו ונתן את ההוראה לא לצאת מהמלון וגם הקב"ט של הסוכנות והשגריר באדיס, וידאו שיש מספיק מים ואוכל ותקשורת, והם אלו שבסוף הובילו את החילוץ".

קייטנת הילדים הממתינים לעלייה מגונדר שבאתיופיה (צילום: אוריה שח"ק)

שח"ק לא סיפרה להורים מיד מה המצב, "כדי לא להלחיץ", אבל אחרי יומיים כבר לא היה מנוס, "התקשרתי, ידעתי שהם שומעים אותי זה מרגיע אותם. היינו בתנאים ממש טובים ביחס למצב, היה יום-יומיים שלא היה חשמל, אבל בזכות גנרטור הצלחנו לעדכן מדי פעם. היו ישראלים שנתקעו ללא חשמל, כאלו שממש היו בלב הקרבות, אנחנו היינו בתנאים מעולים".

"נערכנו לכל תרחיש"

למרות התנאים היחסיים, עדיין מדובר באזור מלחמה במדינה שבה הן לא דוברות את השפה, "בדקנו איזה מקום הכי בטוח במלון איפה יש קירות בטון, הכנו תיקים, סטוקים של בקבוקי מים, שמרנו אוכל, נערכו לכל תרחיש. יום אח"כ היריות היו ממש עלינו, רצנו מחצר המלון פנימה, והעובדים ביקשו מאיתנו לא לדבר ולא לנגן. עברו לי מחשבות שלא אצא מזה, לא ידענו מתי יתקשרו אלינו, לא ידענו כלום. השומרים במלון היו מבוגרים מאוד, ואם מישהו היה נכנס למלון זהו, היינו מאוד בולטים".

בזמן ששח"ק וחברותיה היו מוגנות פחות או יותר במלון, הקהילה היהודית עבורן הגיעו כל הדרך מישראל, נותרה ללא הגנה, "יש שמועות על 2 הרוגים, וגם שאר הדיווחים לא היו שמחים במיוחד – הבתים של הקהילה הם לא בתים עמידים – עשויים מפח או מבוץ. לאנשים נגמר האוכל ואי אפשר לצאת החוצה כי מפחיד והבנק והסופר סגורים, וכולם היו בחשש לחיים שלהם. זה קשה לדעת את זה".

"כל יום קמנו ולא ידענו מה יקרה, ברביעי האחרון בלילה קיבלנו טלפון מהסוכנות ואמרו לנו להגיע ב-6 בבוקר לנקודת איסוף ליד בית הכנסת, ולא להגיד לאף אחד כולל לצוות המלון. עדכנו רק את ההורים, ואותו הערב היה מוזר – כי שמחנו על השחרור אבל היה עצוב כי לא ידענו שנעזוב בצורה כזו.

אוריה שח"ק, יסמין ירון וקליה קמינסקי באחד השיטוטים ברחובות לפני המלחמה (צילום: אלבום פרטי)

"בבוקר מוקדם התארגנו, החילוץ לא היה וודאי כי היו חסימות בכבישים, חיכנו לעדכון ולהוראות. הגיע אוטובוס לאסוף אותנו, האוטובוס הראשון שנסע בגונדר מתחילת הלחימה. בדרך אספנו ישראלים נוספים, והתאספנו בבניין ליד בית הכנסת המרכזי.

"בעיה שלצערי לא מצליחה לחצות את גבולות המגזר"

"ביקשנו להגיד שלום לאנשים אבל לא נתנו לנו כי היה מסוכן. עברנו ליד בית הכנסת, עשינו להם שלום מהאוטובוס, זה היה רגע קשה של לעזוב את החברים שלנו שנשארו מאחורה במלחמה. רק שנסענו ברחובות הבנו את גודל הדבר – ראינו את המצב של הכבישים, זה הרגיש כאילו אנשים שיוצאים מהמחסה שלהם אחרי סופה, היה ריח של עשן, אנשים כפופים הרגישו שעבר משהו קשה. נסענו לשדה התעופה של גונדר, המטוסים שלנו היו הראשונים שנחתו שם, טסנו שעה וחצי לאדיס, ומשם בעצם דאגו לכל הישראלים למלון, יש כאלו שחזרו באותו לילה, אנחנו חזרנו במוצאי שבת למרות שתכננו לחזור בראשון".

הסיבה ששח"ק וחבריה הקדימו את הטיסה לארץ היתה ההשתתפות בהפגנה אתמול (ראשון) בה קראו בעיקר בני העדה האתיופית לממשלה להעלות באופן מיידי את קרובי המשפחות שלהם. "נחתנו לפנות בוקר אתמול, עברנו בבית, והלכנו להפגנה", מספרת שח"ק. "המשפחות שהפגינו זה האנשים שהמשפחות שלהם שם, הגיעו עם תמונות של המשפחה אחים, הורים, ילדים, אנשים שלא ראו 15 שנה. המשפחות בגונדר בתוך המלחמות והקרבות בלי יכולת לתקשר, ואנחנו היינו הלבנים היחידים בהפגנה. זאת בעיה שלצערי לא מצליחה לחצות את גבולות המגזר, יש משהו שמתקשה לצאת החוצה. לא מכירים את הסיפור, גם לי לא היה איכפת מההפגנה אם לא הייתי שם ויודעת מה קורה".

"בית הכנסת בגונדר לא דומה לשום דבר"

למרות הזמן הקצר בו היתה עם הקהילה בגונדר, שח"ק מספרת שלמדה המון, "פגשנו קהילה של אנשים מדהימים, שרצו את הקשר והחיבור למרות מחוסם השפה. אנשים מיוחדים שחיים אורח חיים יהודי – תפילות, לימודים, עברית, חולמים על הארץ. חיים פשוטים, חיי קהילה מאוד חזקים". שח"ק הספיקה להעביר שני שעורים, על השבת ועל העברת התורה מדור לדור, "הבאתי חוט שמקשר בין כולם, איך כל אחד יכול להביא את החידוש שלו, זה היה מרגש. יש הרבה ילדים שנכנסו לי ללב, שיום אחרי יום חזרו בגללי".

שח"ק מתארת את התנאים הפשוטים בהם מסתפקת הקהילה לצורכי מימוש החיים שלהם, "בית הכנסת בגודר זה לא דומה לשום דבר – במתחם המרכזי הקירות הם מפח וגם התקרה, אין ריצפה, זה אדמה. יש שורות שורות של ספסלים, מאוד צפוף, ואת האוכל מכינות הנשים מהקהילה".

בית הכנסת בגונדר (צילום: אוריה שח"ק)

"פגשתי אנשים בני 24 שמנהלים קייטנה של מאות ילדים, אנשים מרשימים מאוד. סיסאי היה המורה המלווה שלי, העברנו את השעור ביחד ויצא לי לראות איך הוא מתנהל מול התלמידים. המצב בגונדר הוא מצב מחכה, כי הם שם עשרות שנים ללא תשובות, ואני מאוד מעריכה אנשים שמסוגלים לקום ולסייע לאחרים ולהיות דמות חינוכית בתוך הקהילה".

"עושות מאמצים בארץ כדי להביא אותם"

אחרי 24 שעות בארץ מתחילה שח"ק לעכל את שעברה, והלב עדיין בגונדר, "זה קשה מאוד, גם מבחינה אישית, של קירבה וחברות שאנחנו פה והם שם. לנו דואגים, והם כל כך רוצים להיות חלק ואותנו מחלצים. שם הם סובלים מיחס אנטישמי ופה לא רוצים אותם והם נחשבים סוג ב. מדובר באנשים שרוצים להיות חלק, להתגייס לצה"ל, לא עושים בעיות כאלו לאף קהילה אחרת בעולם. אין סיבה להפלות אנשים ממקום מסוים – אנשים שרוצים לבוא, כל אדם אחר שהיו רוצים להתגייר היו נותנים לו".

שח"ק עדיין לא הצליחה לצור קשר עם החברים בגונדר, הוואטסאפ עדיין לא פעיל שם, אבל היתה שמחה להסביר להם מה קרה, "לא הצלחנו להיפרד, לא הסברנו למה נעלמנו. הייתי רוצה לחזק אותם בתוך המצב הקשה, להגיד להם שאנחנו עושות מאמצים בשבילם בארץ כדי להביא אותם, ולהודות להם על איך שקיבלו אותנו ומה שלמדנו מהם".