יום לאחר פרוץ הלחימה בדרום, פתח חאן "ספינת המדבר", חאן אירוח בסגנון בדואי מול פארק גולדה בנגב, את שעריו לעובדים תאילנדים, שנמלטו מהתופת בישובי עוטף עזה.

"החאן תמיד היה פתוח לתושבי עוטף עזה בעתות לחימה", מספר סאלם אל עוויוי, מעובדי המקום. "ביום ראשון התחלנו לקלוט תאילנדים מהעוטף. קלטנו אותם והכנו אוכל".

להערכתו הם טיפלו בכ-400 איש. "החקלאים ידעו על המקום והם הפנו אותם לכאן. עזרנו להם ככול שיכולנו נתנו להם לאכול, להתרחץ ולישון בחאן. עטפנו באהבה וחום". מאוחר יותר פונו העובדים לאזור המרכז.

"בהתחלה לא הבנו אותם. ניסינו לדבר איתם בסימנים"

"בשבת", מספר אל עוויוי, המתגורר בישוב הבדואי ביר הדאג', "התעוררתי מרעש הפיצוצים. חשבתי שזה הצבא מתאמן, אבל אז נזכרתי ששבת. עשיתי כמה טלפונים והבנתי שיש מלחמה. נכנסתי למתח ופחד, מה לעשות, אין מקלטים, אין מחסות".

מנהל העבודה התקשר אליו וביקש ממנו לבוא, כי קולטים עובדים תאילנדים. "יצאתי לדרך. הילדים נשארו בבית. כשהגעתי כבר היו הרבה אנשים. לא הבנתי כלום, הנחו אותי, נכנסתי והתחלתי לעבוד. בישלנו להם את האוכל. העובדים היו בהלם, פחדו. לדעתי, זו הייתה הפעם הראשונה שלהם. ניסיתי להיכנס לנעליים שלהם. זה פחד נוראי".

הודעה של "עומדים ביחד" @omdimbeyachad:
חאן ״ספינת המדבר״ בנגב מארחת כעת 400 עובדים זרים בעיקר מתאילנד ומזמביה, שעבדו בעוטף עזה. האנשים האלה נמלטו מהעוטף ואין עליהם כלום.
מרגש לראות את ההתגייסות של כל כך המון אנשים שבאים לתרום, מציעים את הבית שלהם כנקודת איסוף ומציעים להסיע את > pic.twitter.com/0WxrX7QkDm

— המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב (@rcuvnegev) October 13, 2023

בהתחלה, הוא מספר, "לא הבנו אותם. ניסינו לדבר איתם בסימנים. ביום השני הגיעו מתרגמים, פסיכולוגים. הם עברו הרבה טראומות. הופתעתי מכל אלה שהתגייסו והתנדבו. אחר כך יצרנו איתם קשר וגייסנו טבחים שלהם, ואפשרנו להם להכין את האוכל שלהם בעצמם".

לאחר יום העבודה חזר אל עוויוי לביתו בביר הדאג': "יש לי שבעה ילדים. לא אפשרי לברוח איתם. זה מתח נוראי. החלטנו להישאר בבית ולהישמע להוראות. האישה מרגיעה את הילדים. שלושת הגדולים יודעים מה המצב, הקטנים לא יודעים בכלל. זה עוזר שהילדים לא יראו את התקשורת, הסרטונים".

"הכירו בנו, אבל לא קידמו את הכפר לשום מקום"

בביר הדאג', יישוב שהוכר על ידי הממשלה ב-2003, אין מקלטים. "מציעים לנו להביא צינורות מים כמחסות זה מבייש", הוא אומר. "אנחנו כפר מוזנח. הכירו בנו, אבל לא קידמו את הכפר לשום מקום. מאז הכול נשאר תקוע".

לא רק ההזנחה מטרידה אותו, אלא גם היחס של שכניו היהודים: "ביום שלישי היה לי תור עם הילד לבית חולים. כשעברנו במסדרון כולם הסתכלו עליי במבטים מפחידים. האנשים שמעו בתקשורת שהבדואים עבריינים. רציתי רק לסיים ולעוף משם. יש המון מהשבט שלי שמבטלים סידורים בבאר שבע רק בגלל הפחד הזה. התקשורת הרעילה את האנשים".

ביר הדאג'. "אם נסמוך על הממשלה לא יקרה כלום" (צילום: Idobi/ויקימדיה)

נמאס לו להצטדק: "אני לא יכול להגיד כל הזמן שאני תרמתי, שכל השבוע עזרתי לאנשים בלי מנוחה, שאנשים מהשבט נכנסו לעוטף לחלץ ולחלק אוכל. מי רואה את זה? אף אחד".

הוא מקווה כי לאחר הלחימה המצב ישתפר: "אני רואה אור בקצה המנהרה, כשתצא לאור האמת על רוב הבדואים הטובים הנאמנים. צריך להשקיע כאן בדחיפות. אם נסמוך על הממשלה לא יקרה כלום. אני פונה לציבור שיעזרו לנו לקדם את המקומות, לפתח את החינוך, את התשתיות והמבנים. אנחנו רוצים לחיות כמו כולם".