"הרגשתי צורך לשמוע את הסיפורים, לתמוך, לחזק", מספרת הרופאה ד"ר לינה קאסם חסאן על המפגש עם מפוני קיבוץ בארי במרפאה שהוקמה במלון בים המלח. "לא היה לי פשוט להגיע למקום הזה, אבל ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון".

בשגרה היא עובדת כרופאת משפחה בקרית ביאליק ומכהנת כיו"ר הוועד המנהל של עמותת 'רופאים לזכויות אדם'. ביום חמישי הייתה אמורה להצטרף למשלחת רופאים לעזה, שהתבטלה בשל המתקפה. "ליוויתי אסירים פלסטינים שובתי רעב", היא מספרת. "פעלתי במרפאה ניידת שיוצאת פעם בשבוע לשטחי הגדה, ופעם בחודשיים לעזה. הביקור שתוכנן בוטל. האבסורד הוא שמצאתי את עצמי ביום רביעי בים המלח. בשבת כשהתחיל הסיפור חשבתי כמה זה מטורף. אני מגנה את הפגיעה בחפים מפשע. הרגשתי צורך ללכת לתרום, להיות שם, וברגע שפתחנו מרפאה למפונים נסעתי להתנדב".

צוות המרפאה בים המלח. "חששתי איך זה יתקבל שאנחנו צוות מעורב של יהודים ופלסטינים" (צילום: רופאים לזכויות אדם)

היא מספרת על הנסיעה הארוכה מביתה בטמרה לים המלח. "הנסיעה ארכה שלוש שעות, והרבה מחשבות רצו בראש. לא ידעתי לאן אני מגיעה. חששתי מהתגובות. אולי יגיבו לא טוב, אולי יופתעו לטובה שרופאה פלסטינית באה. תחושות מעורבות. חששתי מה זה יעשה לצוות של 'רופאים לזכויות אדם', צוות מעורב, יהודים ופלסטינים. איך זה יתקבל. אני יודעת שאני עושה את הדבר הנכון, אבל היו לי חששות אם באמת אצליח להזדהות עם הכאב שאראה ואשמע".

קאסם חסאן נעה בין הכאב הפלסטיני לכאב הישראלי. "זה משלים. אחרי שטיפלתי במפוני בארי הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון. בהתחלה התלבטתי, לא הזדהיתי עם חלק מהמסרים שהיו שם. אני במקצוע טיפולי, ההתחברות למה שקורה לאדם, נסיבות חיים, הקשר נפשי וחברתי זה חלק מהפרקטיקה. זה מפתח חושים להתחברות לכאב של האנשים. אי אפשר לחלק כאב לפי עם ומוצא. כאב זה כאב.

"הרבה חברים פלסטינים ויהודים שואלים איך הגעתי למקום הזה של הזדהות. לי לא הייתה שאלה. זה הכאב האנושי. בכל מקום אני מזדהה איתו ומגנה פגיעה באנשים שלא עשו שום דבר".

כשנכנסה למלון בים המלח, זה הזכיר לה מראות אחרים. "יש המון מאפיינים דומים למחנות פליטים שאני מכירה, אף שמדובר בשתי אוכלוסיות שונות. כשמלחמה קורית, אנשים נעקרים וזה נראה אותו דבר. אמנם זה מלון יפה, אבל עדיין מחנה פליטים. הפחד, החרדה וחוסר הוודאות נראים די דומים.

"הכאב חוצה עמים. את האנושיות לא ניתן לחלק. הכאב הוא אותו כאב של אובדן, פחד, חוסר ודאות. כמטפלת שמעתי סיפורים. האנשים בטראומה, אנשים מבוגרים שהו בממ"ד 20 שעות. האווירה הייתה של עצב, אובדן, יותר אבל מכעס. היו הרבה מתנדבים מכל מקום, אבל לא הייתה שום נציגות מהמדינה. הכול רק הקהילה האזרחית"

"זו היתה סיטואציה הזויה. התכנסנו בחדר במלון לישיבה יומית שנקראת 'בשורה מרה'. קוראים את שמות ההרוגים שזוהו ושמות מנותקי הקשר. אלה רשימות אינסופיות של משפחות שלמות. זה מזכיר לי נכבה, עקירה. זה עשה לי אסוציאציה למקום שאני באה ממנו. הכאב הזה חוצה עמים.

"את האנושיות לא ניתן לחלק. הכאב הוא אותו כאב של אובדן, פחד, חוסר ודאות. כמטפלת שמעתי סיפורים. האנשים בטראומה, אנשים מבוגרים שהו בממ"ד 20 שעות. האווירה הייתה של עצב, אובדן, יותר אבל מכעס. היו הרבה מתנדבים מכל מקום, אבל לא הייתה שום נציגות מהמדינה. הכול רק הקהילה האזרחית.

כשחזרה לביתה בערב, שמעה אזעקות. "נלחצתי מאוד, כי הבנות בבית. אנחנו לא מתורגלים באזעקות. התקשרתי אליהן. דאגתי. כשהגעתי לא דיברתי הרבה על החוויה, אני לא רוצה לחשוף את הבנות לזה. שאלתי את הבת שלי בת ה-10 מה היא אמרה במפגש הזום עם הכיתה. היא אמרה שיש לה רגשות מעורבים, שמצד אחד היא חוששת שהמלחמה תגיע אלינו הביתה, ומצד שני היא עצובה, כי הרבה אנשים נהרגים משני הצדדים. כששמעתי את זה הייתי אופטימית, כי הצלחתי להעביר לה את המסר".

למחרת חזרה קאסם חסאן למרפאה בקרית ביאליק. "המטופלים מאוד התרגשו. הם היו גאים. הם מכירים אותי, את הדעות שלי. אנחנו לא מסכימים על הכול, אבל זה מאוד ריגש אותם. השותפים הפלסטינים החמיאו לי שהצלחתי להזדהות עם הכאב של כולם".

אבל גם בקרית ביאליק טראומת המלחמה נוכחת. "החירום נמצא גם ביום-יום. כולם חוששים. אני צריכה ללוות את המטופלים שלי בטראומה. כשיש טראומה, הכול מתלקח: דיכאון, חרדות, מחלות, כאבים כרוניים. אין הפרדה בין הדברים".

"האנשים במחנות הפליטים רק רוצים לחיות"

לדבריה, המצב כעת קשה יותר מהמצב ב-2014, בימי מבצע צוק איתן. "היו לי מטופלים שבניהם שירתו אז בעזה. הייתי נגד המבצע. הצלחתי למצוא את המקום לדבר עם אב שבנו בעזה על דאגותיו. גם בעורף הרושם יותר קשה, החששות יותר קשים. יש כאלה שנוסעים לחו"ל כי כל כך קשה להם עם המתח היום-יומי".

היא מדברת גם על פחד להתנגד למלחמה בעזה. "אף פעם לא היה דבר כזה. בשבת בצהריים שמעתי צעקות מהחצר. גיסתי, שגרה מתחתיי, היא במקור מעזה. אחיה מרוואן הוא חובש ונהג אמבולנס בבית החולים האירופי בעזה. הוא הלך לפנות פצועים, חטף פגז ונהרג במקום. הכרתי אותו. כשביקרתי בעזה הוא לקח אותי לים. הכרתי את משפחתו. הוא הראה לי את ביתו בחוזעה. הכול שם חדש, כי הכול נמחק ב-2014 ונבנה מחדש מתרומות. עכשיו הכול שוב שוטח.

"זה נורא כואב מה שקורה בעזה. הלב שם. אנחנו מכירים את האנשים. פגשתי את האנשים במחנות הפליטים. ראיתי אנשים פשוטים, עניים, מחכים לסיוע מאונר"א. אין שם כלום. הם בסך הכול רוצים לחיות. רואים את זה בעיניים שלהם. קשה לדמיין את זה שהם מתחת להריסות. אחרי ההפצצה של בית החולים אל-אהלי אני חשה כזה כעס וחוסר צדק, לדמיין את הילדים והנשים ההרוגים, את חלקי הגופות והדם, פליטים חפים מפשע שהתבקשו לפנות את בתיהם ותפסו מחסה בשטח בית החולים. אני לא מפסיקה לבכות".

קאסם חסאן כועסת. "למה האנשים צריכים להגיע למצב כזה? אני מתמודדת עם הכעס באמצעות הפעילות שלי. אני לצד כל אוכלוסייה נפגעת ומוחלשת. יש כל הזמן רגשות, אבל אני לא נותנת להם למנוע ממני לבצע את העבודה שלי. אני רואה בן אדם, לא משנה מאיזה מקום הוא בא. תמיד תראה אותי לצד הנפגעים. ככה אני בנויה".

אבל עשייתה של קאסם חסאן לא מעלימה את התחושות הקשות והשאלות המטרידות. "זה קשה לי כמו לכולם. זו הרגשה קשה של חוסר אונים. אי אפשר לעשות שום דבר כדי לשנות. יש המון שאלות. איך הגענו לכאן, למה הגענו לכאן, איך ניתן היה למנוע. לעם הפלסטיני שאני שייכת אליו יש זכות לקיום עצמי כמו כל עמי העולם. בעיניי אם נשאף שזה יקרה, יהיה פה שקט יותר".