מושב זרעית על גבול לבנון התרוקן השבוע מתושבים בהוראת הצבא, אבל לא לגמרי.  "אני לא התפניתי, כי אין לנו מי שיטפל בלולים", אומר ל'דבר' איציק בן מוחה, בן 50, יו"ר האגודה השיתופית במושב. "נשארנו 16 גברים לטפל בעופות ובשאר החקלאות של היישוב. חשוב לנו מאוד שהמשק הישראלי לא ייפגע. מדובר בביטחון המזון של ישראל".

בן מוחה וחבריו נשארו למרות הסכנה מצדו השני של הגבול. "יש לנו לולים שנמצאים ממש צמוד לגדר, אז אנחנו אוספים ביצים עם שכפ"ץ וקסדה. היינו תחת ירי נשק אוטומטי ופצצות מרגמה של חיזבאללה כל הלילה והיום. הם יושבים לנו ממש על גדר היישוב. אנחנו גם רואים אותם במצלמות האבטחה, עומדים מטרים ספורים מאיתנו".

פעילי חיזבאללה נצפים במצלמות האבטחה בזרעית. "זה לא נעים לשמוע את ההפגזות, אבל אי אפשר להזניח את היישוב ואת בעלי החיים" (צילום: מושב זרעית)

החברים שנשארו במושב מתפעלים את ענפי החקלאות במשקים המשפחתיים. מלבד חוות הפטריות שקיבלה צו סגירה בגלל מיקומה, שומרים החברים על המשך פעילותו של משק צאן וכ-40 לולים, שמהם יוצאות בכל יום כ-65 אלף ביצים. "אנחנו עושים חלוקה בינינו", מספר בן מוחה, "חלק הולכים ללולי הפטם, חלק ללולי ההטלה וחלק לדיר. במהלך היום מצטרפים אלינו עוד חברים שמגיעים לטפל בלולים במהירות האפשרית וחוזרים לעורף. עושים הכול כדי להמשיך לספק ביצים למדינת ישראל".

הם מרגישים מחויבים לעופות. "אלה בעלי חיים שחייבים להאכיל אותם, חייבים לדאוג להם. אני חייב להגיע ללול על בסיס יום-יומי למינימום שעתיים-שלוש כדי לראות שאין תקלה בחשמל, שהאוכל מגיע במסוע האוטומטי כמו שצריך, שאין פגיעה בקו המים ושהתרנגולות מצליחות לאכול ולשתות. אם תרנגולת לא שותה 24 שעות, היא תמות. אנחנו עושים את המקסימום כדי להגיע לכל הלולים ולוודא שהן חיות וטוב להן".

"החלטנו להשאיר פה את התושבים הבוגרים יותר. אלה שכבר יש להם את הצלקת"

למרות הסכנה והחששות, אין לבן מוחה ספק שזה הדבר הדרוש כרגע. "נולדתי פה, גדלתי לתוך זה", הוא מספר, "חוויתי את כל המבצעים, מלחמות לבנון הראשונה והשנייה. היו פה מנהרות של חיזבאללה. מלחמת לבנון השנייה התחילה קרוב מאוד לזרעית. זה לא נעים לשמוע את ההפגזות, אבל אי אפשר להזניח את היישוב ואת בעלי החיים. הדבר שהכי קשה לי בחיים הוא לנטוש את המושב הזה. זה זורם לי בדם".

במושב נשארו בני 40-5, ואפילו כמה בני 60. את הצעירים פינו עם המשפחות. "החלטנו להרחיק אותם מפה למקום מבטחים. זה נוער שלא חווה פיצוצים והיתקלויות מאז 2006. הנוער שנולד וגדל במושב בשנים האחרונות, אם הוא ישמע את הנפילות שיש פה כל יום, זו תהיה עבורם טראומה לכל החיים. החלטנו להשאיר פה את הבוגרים יותר. אלה שכבר יש להם את הצלקת".

עם הפינוי הפקידו חברי המושב את המפתחות ללולים שלהם בידי המעטים שנשארו מאחור. לבן מוחה זה נראה טבעי ומתבקש שתהיה תמיכה וסולידריות. "החברה שלנו במושב זרעית מאוד מגובשת. אנחנו ערבים אחד לשני, והאחווה מאוד מורגשת בעתות מלחמה. יש משפחות שבלית ברירה התפנו כי יש להן ילדים קטנים. הם עמדו בפני בחירה בלתי אפשרית: זה או הילדים, או הלול. במקרים כאלה מחזיקים את היישוב בשביל כולנו".

"ניסו לחסל אותנו ואת ענף ההטלה. אם אנחנו לא נהיה פה, אף אחד לא יישאר"

לשאלה מה נותן להם כוחות, הוא עונה: "כשהמושב מתפנה ומתרוקן, מחזיקה אותנו הדרך. המושב חשוב להרבה אנשים. אם אנשים לא יחזיקו את היישובים האלה בגבולות, אין לנו מה לחפש פה במדינה. אנחנו חיים פה צמוד לגבול, הרבה שנים. מרוחקים מהכול. אין לנו מכולת או מרפאה, אבל אנחנו ממשיכים לשרוד ולהחזיק את היישוב. לכן אנחנו זועקים כל השנים. ניסו לחסל אותנו ואת ענף ההטלה, אבל אם אנחנו לא נהיה ונתפרנס מענף ההטלה, אף אחד לא יישאר ביישובי הגבול".

"אין לנו מה לחפש פה חוץ מחקלאות. אין פה מפעלי תעשייה. אנחנו לא יכולים להגיע למפעלים שמרוחקים מאיתנו לפחות שעה-שעה וחצי. אנחנו מחויבים להורים שלנו, בני 85-80, שחוו את כל המלחמות פה. אני נשאר לשמור על המושב כי אני יודע שזה מה שיש להם: הלול, החיים במושב וההתחייבות שלנו למדינת ישראל, לציבור בישראל, לספק לו את הביצים ולוודא שלא יהיה מחסור. גם אם זה דורש סיכון חיים. בסופו של דבר, אם יש חדירה בגדר, זה מגיע ישר אלינו הביתה. האזור שלנו כבר סבל לא מעט מהעניין הזה".

אנשי חיזבאללה ליד זרעית. "המדינה לא עומדת בחוזה שלה איתנו" (צילום: מאיה רונן)

בן מוחה אומר שהוא לא מפחד מהחיזבאללה, ומה שכן מפחיד אותו ואת חבריו החקלאים הוא הפרנסה. "בעת רגיעה עלולים לקחת לנו את היכולת להישאר במקום הזה, שכל כך חשוב לנו. יש לנו כבר עשרות שנים חוזה עם המדינה לספק ביצים בכל זמן ובכל מצב, ולשמור על הגבול. בשנים האחרונות המדינה לא עומדת בחוזה הזה, ומאיימת לעשות שינויים מרחיקי לכת בענף ההטלה, שעלולים לחסל את היכולת שלנו להמשיך לשבת פה".

בכל זאת, הוא וחבריו נשארים בזרעית, לשמור על היישוב ועל הלולים. "אנחנו נמשיך לקיים את החקלאות. אנחנו אוספים את הביצים, עובדים קשה, אבל לא מתלוננים, כי החוזה שלנו הוא עם כל אחד מתושבי המדינה".