שאלתי את הנהג המסיע אותנו מזה שבוע, מדי יום מתל אביב לים המלח, מדוע הוא נוסע בכביש 1, דרך יריחו ועיסאויה, שנראית לי מסוכנת, ולא מכביש  6 הדרומי מערד, דרך בטוחה יותר. הוא ענה שדרך 6 מסוכנת יותר בגלל הגראדים. אני, שחיה עם גראדים מפחדת ממזרח כביש 1, הוא שחי במעלה אדומים מפחד מכביש 6. כל אחד מחבק את הפחדים שלו ומשאיר אותם צמודים אליו, כמו שמשאירים משפחה מוכרת, גם אם בעייתית.

מדי יום אנחנו עושים דרכנו מתל אביב, לכל אורך כביש 1, מתנדבי "עמותת קדמה לשוויון בחינוך" כשהנוף מתחלף לנגד עינינו מירוק הרי ירושלים לצהוב המדבר ואני נזכרת במורה לגיאוגרפיה וב"קו פרשת המים". פעם שמעתי אמא מסבירה לביתה שאיפה שהמפה ירוקה יש יותר מים והכל פורח, ואיפה שהיא צהובה יש מדבר. לא נכון רציתי להגיד לה, זה לא שאלה של מים, זו שאלה של גובה, ואנחנו עכשיו בדרך למקום הנמוך ביותר בעולם והירוק ביותר במפה. המקום הנמוך ביותר בעולם עכשיו הוא המקום של העצב הגדול ביותר בעולם, אבל שתקתי. בין אמת של מפה מול אמת של אמא, אני מעדיפה אמת של אמא.

***

אני קוראת את הגאווה הגדולה בנו, אנחנו האזרחים, שנרתמנו מיידית להקים מוסדות חלופיים למדינה שהתפרקה. תוך ימים הקמנו מדינה מתחת למדינה, כמו ההסתדרות מתחת למנדט הבריטי. יש לנו ניסיון אדיר בלהקים דברים, אנחנו סטארט אפ ניישן. מייד אחר כך אנחנו מוכרים אותם תמורת נזיד עדשים. יש מתנדבים במקום משרד החינוך, במקום משרד הרווחה, במקום הרשות המקומית.

משחקייה לילדים מפוני שדרות במלון הרודס בים המלח (צילום: הדס יום טוב)

ביום שבת ה-7 באוקטובר היו מתנדבים במקום צה"ל. אני חשה את הביטחון והרהב בו אנו אומרים על עצמנו ש"אין כמונו בעולם" האחווה, הידידות, האהבה האחת לשני, ואני יודעת שכבר ראיתי את זה בארצות הברית של 11 בספטמבר. ראיתי את האהבה שהאזרחים באמריקה העריפו לנפגעים ומשפחותיהם, את התרומות, את ההתגייסות לחבק חזק, הערצתי אותם ולא הבנתי שזה בדיוק האסון. קינאתי באמריקאים שיכולים להתלכד כך ביחד לבנות מחדש את השברים, ראיתי בזה חוזק. לא הבנתי מה שמאוחר יותר הבנתי, כשהאסון האמריקאי כמעט הפך לאסון הפרטי שלי.

הייתי בווגאס כשרוצח ירה ב-60 א.נשים למוות. טלפון דואג מישראל הבהיר לנו שאנחנו סמוכים לזירת קרב. החלונות בווגאס מבודדים טוב, אם לא מספרים לכם על הזוועה בחוץ, אתם לא תשמעו אותה. פתחנו חלון ושמענו את המשטרה קוראת לכולם להתפנות דרך הסטריפ צפונה, אח"כ עלו מסוקים לאוויר, בטלוויזיה אמרו "דאעש", אני לקחתי את השולחן הכבד משיש ורוד ודחפתי אותו אל הדלת מתחת לידית.

לא פינו א.נשים אל תוך בתי המלון, אלא הריצו אותם לאורך הרחוב החוצה את וגאס "הסטריפ" צפונה ודרומה, באמריקה לא מכניסים אנשים ללא אישור ל"פרופרטי" של אחרים, כי "הקניין הפרטי" עומד מעל הכל, הוא עומד גם מעל זכות החיים של האדם.

כשהכל נגמר והתברר שוב כי אדם לבן קנה 47 נשקים וירה מהמלון על א.נשים שבאו לשמוח בהופעה ולרקוד, כולם נרגעו, זה לא דאעש,  זו הדרך שאותה הם מכירים, וכל אחד מחבק את הפחדים שלו צמוד אל עצמו. מיד התחילה המכונה האמריקאית של האחווה לעבוד. כולם שיבחו את כוחות הבטחון, כולם חיבקו את כולם וטענו כי אירע להם נס, אך יותר מכל הם פתחו כיסים ותרמו. בטלוויזיה ציינו לשבח את עובדי וולמרט שתרמו בקבוקי מים בבוקר למפונים צפונה ודרומה. כל הלילה הם לא שתו.

שאלתי אישה אקראית מה יקרה עם אלה שנורו ואין להם ביטוח רפואי פרטי, כי בארצות הברית אין כזה מהמדינה כמו אצלנו, היא ענתה שאין לי סיבה לדאוג, הם תורמים כולם לרפואת הפצועים והם יהיו בסדר. ידעתי שזה לא בסדר. הבנתי שכל האחווה הזו, כל הכביכול "סולדיריות", נועדו להחזיר מיד את הסדר הקיים, להשתיק קולות ביקורתיים שיישאלו מדוע המדינה לא מטפלת, לא לוקחת אחריות ולא משלמת לרפואת הפצועים, מדוע מחלקים נשק לכל מי שיש לו דופק, מדוע לא הכניסו את הבורחים למלונות, מדוע הכל נפתח למחרת כאילו כלום, כל כך הרבה שאלות, שיכולות לערער את משטר הכסף וה"פרופרטי", הקניין הפרטי.

אנחנו בדיוק כמו בארצות הברית, חושבים שאנחנו האומה המיוחדת והתורמת במינה בעולם, אבל אצלנו עוד נותרה הביקורת, עוד זוכרים שפעם זה היה אחרת.

***

כן, מוסדות המדינה התמלאו בכירים לא כשירים, שלא מסוגלים לנהל דבר, אך הם אינם הסיבה למה שאנחנו חווים, הם התוצאה.

"החברה הגדולה" קוראים לשיטה. יש לה שם ויש לה תיאוריה סדורה שמוחלת בהתמדה בישראל. זוכרים שדיברנו על "קהלת" לפני המלחמה? היום אין מנכ"ל למשרד החינוך, יש ממלאת מקום מנכ"ל שלא עסקה מימיה בחינוך ולא הוכשרה לכך, אך כתבה ניירות עמדה ב"קהלת" על "טיוב" המערכת. עכשיו המערכת חסרת אונים. בים המלח מסתובבות נשים עם תג "מתנדבות משרד החינוך" ושואלות אותנו המתנדבים אם יש לנו גננות מתנדבות. כ-2700 עובדי ועובדות מטה יש במשרד החינוך, אך מתנדבות שואלות מתנדבות אחרות אם יש להן גננות.

דיויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה לשעבר יישם את תכנית "החברה הגדולה" שמעבירה אחריות מהמדינה אל הקהילה, בתיאוריה זה נראה יפה: הקהילה יודעת מה צרכיה ומתגייסת האחד למען השנייה. בפועל מתפרקים מוסדות הרווחה והקהילה מתנדבת להחליף את המדינה חינם אין כסף, אם ביוזמות של פרטים ואם באמצעות עמותות וארגונים אזרחיים. נשמע מוכר?

מסעדות התנדבו להאכיל את חיילנו, לא בגלל "כשלים בשרשרת אספקת המזון", אלא בגלל הפרטת מטבחי צה"ל, עם ספק האוכל חותמים על מספר מנות ליום, אי אפשר להגדיל חוזה בן רגע, יש בירוקרטיה. מטבח לא מופרט מגייס מידית מילואים ומתחיל לבשל. "אחים לנשק" ואנשים פרטיים קונים אפודי מגן לחיילים, כי יש חוזה אספקה לצה"ל על כמות מסויימת, להגדיל אותו דורש דיונים ארוכים. כך גם ציוד הכרחי למפונים שנסו עם בגדיהם עליהם חסרי כל.

איסוף תרומות לחיילים בצומת יקנעם (צילום: דוד טברסקי)

המתנדבים החליפו את המדינה, אך מסתבר שהם נדרשים עכשיו גם להחליף עובדים בשכר, רשת הקמעונות רמי לוי פנתה לציבור לגייס מתנדבים לעבודה כי חסרים עובדים, אך במקום לגייס עובדים בשכר הם מגייסים מתנדבים בחינם. מחירי המזון עולים, למרות עלייה גדולה בביקוש למזון. אני שואלת, מדוע לא להשאיר את המחירים כשהיו, הרי הם מרוויחים ממילא, ואז אני נזכרת ב"יד הנעלמה", שיודעת לתת סתירה בדיוק כשצריך אותה: עלייה בביקוש = עליית מחירים.

ים המלח היום הוא המקום העצוב ביותר בעולם, השקט והעיניים הכבויות מעידים שאין שם מפונים, אלא יש פליטים באדמתם.

התקווה היא תנועות הנוער שצבעו את המלונות בכחול חולצותיהם, הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר, שבדיוק כמו במלחמה הגדולה והנוראה ההיא, הקימו את מערכי החינוך והתרבות ביחד עם מתנדבים נוספים. לילדי בארי כבר יש גן ובית ספר. כך גם במלונות אחרים.

התקווה היא עמותות צדק כמו "עמותת קדמה לשוויון בחינוך" במסגרתה אני מתנדבת וכל המתנדבים כולם.

אנחנו עם נפלא, אנחנו ננצח.

אחר כך נבנה מחדש את המדינה.

לבנות אנחנו יודעים.