"אם המדינה לא תתעשת יהיה אסון הומניטרי", קובעת עדי אנגרט, ממארגנות מבצע חבילות הסיוע לכפרים הלא מוכרים בנגב בזמן המלחמה.

"בשבת בערב הבנו שאנחנו צריכים להתמודד עם הסיפור הזה", מספרת אנגרט, עובדת סוציאלית במקצועה, ומתמודדת למועצת העיר כפר סבא מטעם מרצ. "כל הפעילות נעצרה. המטה של מרצ הפך לחמ"ל לאיסוף תרומות לתושבי העוטף ולחיילים. ביום שלישי דיברתי עם חברתי אסתי שוחט רוזנפלד, שעבדתי איתה בהסעת הבדואיות לקלפיות במערכות הבחירות האחרונות, ושאלתי אותה אם היא יודעת מה מצבם עכשיו. היא דיברה עם איש הקשר שאמר שהמצב רע מאוד, האנשים בחרפת רעב".

עדי אנגרט. "אין לנו תשתית מדינתית או ארגונית, זה נשען על רוח האדם" (צילום: אלבום פרטי)

אנגרט מכירה את מציאות החיים בכפרים הלא-מוכרים. "יש שם בערך 300 אלף איש. 200 אלף מהם מתחת לקו העוני. אין שם מיגון, הם כמו ברווזים במטווח. זו אוכלוסיה שעובדת בחקלאות לרוב בשכר שעתי. הם לא יוצאים עכשיו לעבוד. הם מפחדים מהתנכלויות".

אנגרט ורוזנפלד בחרו להתמקד בסיוע במזון. אנגרט, ממקימות בית הספר הדו-לשוני בכפר סבא, הפיצה הודעה ברשתות החברתיות, ואנשים הצטרפו ליוזמה. "הגיעו תרומות של אוכל יבש מאזרחים בישראל, יהודים וערבים, מהמשולש, מחיפה, מירושלים, מכפר סבא ולאחרונה גם מלוד ורמלה". גם פעילי תנועת 'עומדים ביחד' הצטרפו.

"אין לנו תשתית מדינתית או ארגונית", מדגישה אנגרט. "זה מבוסס על רצון טוב של אנשים והיכרות בין האנשים. אחד החברים פתח פייבוקס ונהיה הגזבר. זה נשען על רוח האדם".

*שותפים לגורל – שותפים לחמ"ל*

לאחר דחייה קלה היום מתנהל מבצע חלוקת סלי מזון לכ-400 משפחות נזקקות ונפגעות מלחמה יהודיות ובדואיות – מרהט והכפרים הלא מוכרים ומיישובי העוטף. בשעה זו מתנדבים עשרות אנשים במתנ"ס ברהט באריזת החבילות.

בהודעת החמ"ל נמסר כי הוא "עובד על טהרת שיתוף > pic.twitter.com/vcLsdGkUVN

— המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב (@rcuvnegev) October 19, 2023

במטה בכפר סבא המזון הנאסף נארז בחבילות משפחתיות ומועבר לנגב במכוניות פרטיות. החבילות מגיעות לחמ"ל החירום בחורה, שמפיץ את החבילות בין הכפרים הלא-מוכרים. "יש שם הרבה מתנדבים, כוכבי המדבר, אג'יק, המועצה לכפרים לא-מוכרים ואנשים כמוני ללא ארגון. הם מכירים את השטח ויודעים מה הצרכים ומי נזקק".

אנגרט יודעת היטב שהמפעל שלה לא יחזיק מעמד לאורך זמן. "עכשיו כל אחד פותח את הארנק ושם משלו. כולם מגויסים עכשיו, הנדיבות היא אינסופית. אנשים נתנו כל מה שיש להם ולפעמים מה שאין. אבל לאנשים נגמר הכסף".  אנגרט נזכרת באישה שהביאה ק"ג אורז. "היא אמרה: 'אני לא אהיה רעבה מזה'. היא נתנה את זה מהפה שלה. זה מה שאנשים עושים, וזה יותר ממה שדמיינתי".

כשאנגרט נשאלת על המדינה, היא משיבה בחיוך מריר: "אין מדינה. אנחנו מחזיקים כבר שבועיים. כמה עוד נחזיק? חודש? חסרי בית, עובדים זרים ומבקשי מקלט – כולם עכשיו בחרפת רעב. יהיה אסון הומניטרי. אין מדינה. הכרנו אותה פעם, ואבדו עקבותיה. אני אמשיך כל עוד אני יכולה".

אנגרט תובעת פתרון כולל ומיידי. "משרד הרווחה צריך לחלק מזון בלי בדיקות זכאות ובלי תעודת זהות. המדינה צריכה לשפוך כסף על כולם. צריך לשפוך על אוכלוסית קצה כמו על מפונים מעוטף עזה. אף אחד לא קיבל החלטה מסודרת לפנות אותם. הם פליטים בארצם, פליטים פנימיים. המדינה צריכה להבין שיש כאן עשרות אלפי עקורים, ולפעול בהתאם".

כעובדת סוציאלית, אנגרט היתה עדה לכוחה של המדינה ולחולשת השירות הציבורי. "המדינה יכולה להיכנס באבחה אחת כמו שאני יכולתי. מדינה זה אנשים. אמנם המערכת הציבורית הורעבה, אבל יש החלטה אישית של בן אדם". אנגרט מביאה כדוגמה את פעולת ארגון העובדות הסוציאליות ביום הראשון למלחמה. "מישהו מנע מסמנכ"ל משרד הרווחה לארגן את זה?" היא תוהה. "הם לא עשו את זה. אי אפשר להוריד מהאחריות האישית של דרגי הביניים והדרגים הבכירים בשירות המדינה. התגלתה גם חדלות אישים. זה מחדל חברתי, לא רק ביטחוני. כמו שהממסד הבטחוני צריך לתת את הדין, כך ברמה החברתית".