"השטחים שלנו נגמרים 10 מטרים מהגדר", אומר חנן שור, מנהל שותפות 'מטעי השקמה' של הקיבוצים ארז ואור הנר שבעוטף עזה. השותפות הזו מקיפה כ-2,500 דונם הדרים ואבוקדו, הגדלים בשטחים שהפכו כעת לאזורי לחימה. "כשאומרים חריש עד התלם האחרון, אז המטעים שלנו באמת מסתיימים שם. כל החקלאים באזור שלנו נמצאים ממש בקו הראשון."

"בשנים האחרונות נוטעים בעוטף עזה עוד ועוד אבוקדו", הוא אומר, "זה גידול רווחי". הוא מכיר את הענף היטב. מעבר לניהול 'מטעי השקמה', הוא מכהן יחד עם עמי אוליאל מקיבוץ ארז כמנהל המקצועי של התארגנות מגדלי האבוקדו בדרום, התארגנות שחולשת על 20 אלף דונם של מטעים. התרחבות מטעי האבוקדו בדרום קשורה להתבססות האבוקדו בשנים האחרונות כענף הייצוא החקלאי המוביל של ישראל, לצד תמרים.

המטעים של ארז ואור הנר מגיעים עד הגדר, הכי קרוב לרצועת עזה. "כבר שנים אנחנו רואים את ההפקרות, רואים איך חמאס בונים לנו מעל לראש מוצבים לאורך כל הגדר, כאילו שהם צבא לגיטימי ולא ארגון טרור. שולטים על הגדר לגמרי. כבר שנים אנחנו חווים כל הזמן קסאמים, יריות, הברחות, מנהרות. זה הפך לחלק מהיומיום שלנו החקלאים."

בשבת ה-7 באוקטובר היה שור בקיבוצו זיקים עם אשתו ושלושת ילדיו. "היינו בבית. התחיל בלגן ושמענו שזה לא משהו רגיל. היה ניסיון חדירה לקיבוץ שנעצר על ידי כיתת הכוננות וכמה חיילים שהיו איתם. היה גם ניסיון החדירה הגדול מהים שסוכל על ידי חיל הים, ממש מול חוף זיקים. אם הם היו מצליחים להגיע לקיבוץ זה היה נגמר רע מאוד. לצערי הם הגיעו לבסיסים שלנו והיה שם טבח."

בערך בשעה 20:00 בערב חברי הקיבוץ הצליחו לצאת מהממ"דים ופונו ממנו במהירות. מאז, אנשי זיקים התפצלו בין שני מלונות, אחד במעלה החמישה והשני בשדות ים. "אבל אנחנו עברנו משהו קל יחסית לעומת מה שחברים שלנו עברו", הוא אומר, ומוסיף בעצב: "יצאנו מאוד בזול."

אין כניסה למטעים: "עכשיו הכל בהולד"

בצוות המטעים של מטעי השקמה עובדים חברי הקיבוצים ארז ואור הנר לצד תאילנדים. במסגרת מבצע חילוץ, העובדים המפוחדים פונו בצורה מסודרת לערבה, וניתנה להם הבחירה אם להמשיך לעבוד או לא. "המצב כרגע הוא שרוב העובדים חזרו לתאילנד, אבל השאירו לעצמם אפשרות טכנית לחזור לעבוד בישראל", מספר שור, "אחד נשאר בעין יהב".

שור נמצא כעת עם משפחתו במלון במעלה החמישה. "אני מטפס על הקירות, חייב לעשות משהו עם הידיים", הוא מעיד על עצמו. אלא שהמטעים עדיין מחוץ לתחום.

"עכשיו הכל בהולד. כל עוד נמשכת הלחימה, אין לנו סיכוי להגיע למטעים שממש צמודים לגדר, כמו המטעים של ארז, מגן, כיסופים וזיקים. אבל בכל הטווח של 7 ק"מ מהגבול, שכולל את נירים, בארי ועוד, אין עבודות חקלאיות. מה גם שעדיין חוששים שמחבלים מסתובבים בשטח ומתחבאים. אומרים לי: 'אתה לא נכנס לשום מקום כרגע, עד שבצבא לא יהיו בטוחים'. עושים רק דברים שאפשר לעשות מרחוק, בעיקר מה שקשור לתפעול מערכות השקיה. אנחנו גם מגדלים הרבה הדרים, וכרגע מפספסים המון פעולות נדרשות. אי אפשר לרסס, אי אפשר לטפל. זה מתסכל מאוד".

העבודות מתעכבות דווקא בתקופה קריטית בלוח השנה החקלאי של המגדלים. קטיף האבוקדו מזן אטינגר רק התחיל, ובקרוב היו אמורים להתחיל בקטיף האס. "אלו שני זנים שיש להם הרבה ביקוש", אומר שור, "המחירים טובים באירופה, שזה טוב לנו. אנחנו בתנופה מאוד יפה וחבל על כל רגע". עם זאת, שור מאמין שאפשר לעמוד בעיכוב מסוים ללא נזק כלכלי הרסני. "אבוקדו הוא גידול יחסית נוח, ולא נורא אם לא נקטוף אותו מחר-מחרתיים, גם אם נקבל עליו מחיר שונה. באזור שלנו הוא יכול להחזיק מעמד חודש, אפילו חודש וחצי. אני זה שלא אחזיק מעמד, אני חייב לצאת לשטח."

"כשנוכל לחזור לשטח, האתגר המרכזי יהיה ידיים עובדות"

שור, במקור מקיבוץ געתון שבגליל מערבי, מעיד על עצמו: "אני מסתובב במטעי אבוקדו מהרגע שנולדתי". הוא פועל לחיזוק הענף במסגרת תפקידו בהתארגנות מגדלי האבוקדו בדרום. זוהי התארגנות וולונטרית חדשה יחסית, בת 3 שנים, שקמה במטרה לבסס את גידול האבוקדו באזור ולהעלות את רמתו המקצועית. "המטרה שלנו היא להפוך את המשקים בדרום לחוד החנית של התחום. זה דורש לקיים מחקרים על גידול אבוקדו באזור הזה, מחקרים שצריכים מימון. דרך ההתארגנות, מועצת הצמחים מפנה אלינו תקציבי מחקרים. אנחנו עובדים כבר עם לא מעט מחקרים וחוקרים, שבדרך כלל עובדים במרכז.

"אני בקשר עם המנהלים של שולחן מגדלי האבוקדו הארצי לגבי שיתוף פעולה. כשנוכל לחזור לשטח, נבין במה הם יוכלו לעזור. האתגר העיקרי הוא ידיים עובדות, המחסור שיהיה בעובדים זרים. עובדים מעזה כנראה שלא נביא יותר, לפחות בעתיד הנראה לעין, ונצטרך למצוא לזה פתרון."

לצד הפן המקצועי של ההתארגנות, שבא לידי ביטוי בכנסים וימי עיון מקצועיים, יש לה היבט חברתי, של מפגש אנושי ופיתוח סולידריות בין המגדלים. "בדיוק לפני מה שקרה, חזרנו מסיור גיבוש של יומיים בגליל המערבי, עם לילה במלון."

"התקופה הקרובה תהיה שעת מבחן להתארגנות שלנו. יש ערבות הדדית"

עם פרוץ הלחימה, רבים מחברי ההתארגנות לחמו בכיתות הכוננות, וחלקם נפצעו או נהרגו בלחימה. "מה ששומעים בחדשות זה רק חלק קטן ממה שבאמת קרה כאן. חברים איבדו משפחות. אחד מהחברים שלנו, לקחו אותו ואת משפחתו. עוד חברים נהרגו, הילדים שלהם נהרגו, בעיקר מבארי. מתחילת השבוע שעבר אנחנו מנסים להבין מה קורה עם כולם."

הקשר עם חברים מהאזור, הוא מעיד, מגיע הרבה מעבר ליחסי עבודה מקצועיים. "זה נורא נורא קשה עכשיו. איבדנו אנשים שישבנו איתם לכוס קפה לפני יומיים. אותם ואת המשפחות שלהם. יש תחושת חוסר מעש, חוסר אונים. אנחנו, החקלאים, לא מתפנים בדרך כלל, כשמפנים את היישובים אנחנו נשארים. הפעם ההנחיות גורפות, וזה מחריף את הטראומה. הרבה מקומות הפכו לשטח צבאי סגור, פשוט אסור להיכנס, ואנשים מרגישים שהם לא יכולים לעשות כלום."

"התקופה הקרובה תהיה שעת מבחן להתארגנות שלנו. הקשר החברי יתפוס יותר נפח, כי מבחינה מקצועית לא יהיה הרבה מה לעשות עד שנחזור. אנחנו צריכים לתת מענה ולנסות לעזור בדברים טכניים וחברתיים. יש לנו ערבות הדדית."

אין לו ספק שהשיקום עוד יבוא. "אנחנו נצא מזה. ברגע שנוכל להיכנס, אנחנו נשקם הכל ונעשה את זה טוב פי שניים. אף אחד לא הולך לעשות חקלאות באזור הזה בלי להיות בטוח שהוא הולך על זה עד הסוף. ואף אחד לא בוחר בעבודה הזו בגלל שהוא מתעשר ממנה. אכפת לנו, כי זו האידיאולוגיה שלנו, וזה הבית שלנו."