"יש פה צורך שיכול להיענות רק באמצעות אנשים. פה לא יעזרו טכנולוגיה או AI. בסוף צריך אנשים שיורידו את הפרי מהעץ. פשוט ככה", אומר גלעד אוסטרובסקי בן 57 מבית קשת.
במהלך השבועיים האחרונים מתנדב אוסטרובסקי בקטיף במטעים ברחבי הארץ. "היום אני בקטיף אפרסמונים במטע של חקלאים מהצפון", הוא מספר, "התארגנה קבוצה וכבר כמה ימים אנחנו קוטפים את האפרסמונים. הייתי פה גם בסוף השבוע שעבר".
להתנדבות בחקלאות הגיע דרך החמ"ל האזרחי, אליו זרמו בקשות רבות מחקלאים בכל הארץ. כך התוודע אוסטרובסקי למשק של אלעזר כהן הוותיק ממטולה, "המטעים שלו נמצאים בצפון עמק החולה, ליד קריית שמונה. הוא נשאר בלי העובדים התאילנדים, שכנראה נבהלו מאוד ועזבו. כהן היה בלחץ גדול מאוד, כי היו חייבים כבר לקטוף את האפרסמונים. אם מתעכבים בכמה ימים, הפרי נשחט, מתרכך ולא ראוי לקטיף".
יחד עם אוסטרובסקי מגיעים לקטיף האפרסמונים עשרות המתנדבים בכל יום. לפני שבוע ירד לקטיף רימונים במשק במושב אביגדור שבאזור באר טוביה. כמותו עוד רבים נרתמים בהמוניהם לתת כתף במשקים החקלאיים בכל הארץ. אחותו הגדולה מיכל ירדה לשבוע שלם להתנדב בחליבה ברפת קיבוץ חולית, שם גם חגגה את יום הולדתה ה-60.
אוסטרובסקי גדל בקיבוץ עין-חרוד. כיום הוא היערן הראשי של קק"ל. היציאה לשטח לא זרה לו. "הקבוצה שהגיעה איתי לקטיף היא קבוצה אקראית. יש אנשים שמגיעים לקטיף לא מנוסים בעבודה חקלאית, אבל יש פה לא מעט יוצאי קיבוצים ומושבים שיודעים מה זה עבודה חקלאית. אני רואה איך אנשים עובדים. היום בעמק החולה חם מאוד אבל אנשים עובדים במרץ. החקלאי אמר שזה ממש קרוב לקצב של התאילנדים. מתכנסים ב-6:30, עובדים קשה עד 14:00, עם הפסקה באמצע. לו"ז צפוף".
העבודה קשה, אבל כולם באים ברצון רב. "זאת דרך לתרום ולעשות. רוב האנשים שהגיעו היום הם לא אנשים צעירים, לפחות במטע שאני קוטף בו. אני מניח שמי שיש לו ילדים קטנים פחות פנוי לבוא לקטיף. יש פה אנשים בני 50-40, כמה בני 60 ואפילו אנשים בני יותר מ-70. נשים, גברים. כולם באו ברצון להתנדב. כל אחד מחפש את הערוצים שמדברים אליו יותר. יש המון דברים לעשות. מטיפול באנשים וילדים, דרך לוגיסטיקה, העמסה ושינוע של ארגזים. אני מניח שמי שבא לפה, יותר נמשך לחקלאות".
ההתחממות של הגזרה הצפונית לא מטרידה אותו, בינתיים. "מפעם לפעם שומעים פה בומים. אני מניח שאלה שיגורים. כולם מודעים לזה. מהחלקה שבה אני עובד אני רואה את מטולה מצפון וגם את לבנון. אם הכל ישתנה, אז בטח גם לפה לא נוכל להיכנס".
בהירתמות לקטיף הוא מזהה גם פוטנציאל חינוכי אדיר. בשבוע שעבר הצטרפו אליו לקטיף הרימונים שני ילדיו בני העשרה. "היום אני פה עם הבת שלי, בכיתה י'. הם חידשו כבר לימודים, אבל בכל זאת הצטרפה. קודם כל זאת עבודה אמיתית. זה לעזור במשהו שמישהו באמת צריך. אבל זה גם מעיר מאוד את ההבנה שבעתות כאלה צריך להוציא את התלמידים לעבוד, בכמויות. בקטיף צריך המון ידיים עובדות".
מבחינתו יש במעשה הזה הזדמנות להעיר תחושות רדומות לא רק אצל בני הנוער, אלא גם בקרב רבים מאזרחי המדינה. "כמי שבא מקיבוץ, זה מאוד מחזק אצלי את העוצמה והחשיבות האדירה של החקלאות והקשר הפיזי לקרקע. זה נשכח אצל רוב האנשים. בסוף, יש דברים אמיתיים שצריך לטפל בהם. צריך לדאוג להם. אם זה פרות בדרום או פירות בצפון. זה מעיר את החיבור בין הצורך האמיתי לחברה. זה גם מקור פרנסה וגם נוף הארץ. אצלי זה מתחבר כמובן ליערנות ולסביבה בכלל".
"לראות את החקלאים ממטולה שהם דור שלישי זה נותן המון כוח. החקלאי שאצלו אנחנו עובדים הוא בעצמו בן יותר מ-80. הוא עובד איתנו כל היום, וזה פשוט מדבר בעד עצמו. יש משהו מאוד הרמוני, בקשר של האנשים לקרקע. בלי מליצות בלי מילים גבוהות. משהו מאוד אמיתי ופשוט. זה גם מה שמייצר את האחווה פה. פשוט. לא צריך לדבר, היא נוצרת מעצמה".
"אני שמח שאני יכול לקחת בזה חלק. אני רוצה לקוות שחדר משהו להבנה של הרבה אנשים על חשיבותה של הערבות ההדדית. משהו בהבנה שכולנו בבסיס יכולים לעבוד כתף אל כתף. אני לא יודע אם זה מעיד בהכרח על שינוי, אבל אולי זה יזכיר לאנשים כמה שזה חסר פה. חייבים להיות אופטימיים".
