"הרקטות הראשונות פגעו בעיקר ביישובים בדואיים. היינו צריכים לקחת אחריות ולעזור לאנשים", מספר סלימאן אלעמור, מנהל חדר המצב שהוקם ביישוב חורה בנגב ב-7 באוקטובר עם תחילת המלחמה. "יש כאן יותר מ-20 ארגונים חברתיים ורשויות מקומיות. אנחנו מנסים לתכלל את העבודה בדרום ביישובים המוכרים והלא-מוכרים, בדגש על הלא-מוכרים. הצלחנו לדאוג לעשרות מיגוניות בכפרים לא-מוכרים, לאלפי סלי מזון, יש פעילויות לילדים, צוות הסברה וצוות שינוי מדיניות שעומד בקשר עם משרדי הממשלה. מגיעות אלינו אלפי פניות לטיפול נפשי טראומטי.
"אנחנו עם רגל אחת בקהילה ורגל אחת מקצועית. כל ארגון מוביל במומחיות שלו. יש פה איסוף של כל הצרכים למקום אחד, ניסיון לתכלל ולמצוא פתרונות. המדינה צריכה לקחת אחריות. אנחנו כאן כדי לאתגר את המדינה, להציע פתרונות שהמדינה תאמץ".
לאלעמור ניסיון רב בפעילות חברתית, בקשר עם משרדי הממשלה ובשותפות בין יהודים לערבים, מתוקף תפקידו כמנכ"ל שותף באג'יק, ארגון ערבי-יהודי, שפועל לפיתוח חברתי-כלכלי בקרב החברה הבדואית בנגב וליצירת שותפות בין יהודים וערבים בישראל. אך גם עבורו המעבר לפעילות החירום לא היה קל. "אמנם יש לנו ניסיון מ-2020, אבל הסיטואציה היא מלחמה שלא חווינו כמותה. מצד אחד, היה קל ואפשרי, ומצד שני, המדינה בתפקוד מינימלי, לפחות בימי הלחימה הראשונים. ההצלחה מראה על הרבה בגרות ואחריות קהילתית.
"בנגב האתגרים כל כך גדולים, וצריך לתת מענה מיידי לכל מה שקורה. זה לא מצב רגיל. המשכנו להתעסק גם בנושאים שהתעסקנו בהם בשגרה. יש לנו מערך התנדבות שהעברנו לחדר המצב, ויש היכרות עם העבודה של משרדי הממשלה. כל ארגון עוסק במומחיות שלו, וצריך מישהו שיסדר את כל העבודה".
אלעמור לא רואה בחדר המצב התרחשות חד פעמית הטובה לזמנה. "אנחנו שבועיים וחצי בתוך הלחימה. חדר המצב פועל בהתנדבות". לדבריו, גם בתום הלחימה, המצב הכלכלי-חברתי הקשה ומרקם היחסים העדין בנגב מצריכים מתן מענה כוללני בדמות חדר המצב. "כל אתגר משפיע לרעה, כל דבר משפיע על החלש, והחלש נמצא בנגב. מתוך אחריות ומנהיגות, אנחנו בודקים איך לשפר את התפקוד גם בשגרה וגם בחירום. אני לא רוצה להחליף את המדינה, אלא לתכלל עבודה משותפת כדי שהמדינה תיקח אחריות. כולם יקחו חלק, משרדי ממשלה ורשויות מקומיות, לא החברה האזרחית לבד.
"במשבר הכי גדול יש הזדמנויות שכולם מבינים. איכות תשתיות אינטרנט, מחסור במוסדות ציבור, התייחסות לכפרים לא-מוכרים – כולם מבינים את המציאות המטורפת של עשרות הרוגים בקרב הבדואים, ויש אוכלוסיה שמאוד רוצה שינוי. טוב שהמדינה תדבר את השפה של הקהילה עצמה".
אל עמור טוען שהתקשורת מדגישה את התופעות השליליות בחברה הבדואית, דמי החסות, הפשע, האלימות. "האתגרים האלה נמצאים בכל קהילה, אצל הבדואים מבליטים יותר. צריך גם להראות את הדברים הטובים. החברה הבדואית צריכה עכשיו חיבוק. זה אומר השקעה, יצירת מקומות עבודה, ייצוג בתקשורת. הצעירים שלנו שנמצאים במד"א, בכבאות והצלה, שנמצאים במעגל הראשון, מגיע להם שיחיו בתנאים יותר טובים מהיום".
