יהלי מלול, תושבת קריית שמונה שפונתה עם בתה בת ה-8.5 למלון 'לאגו' בטבריה, לא מוכנה להתלונן. "עושים פה הרבה למעננו, הצוות מאוד מאוד משתדל והמנהלת מקסימה, אבל אם לא הייתי עם ילדה לא הייתי מתפנה. אני פה גם עם אמא שלי בת ה-77, וכל השנים בכל המלחמות לא התפנינו מהעיר". כמו בכל המלונות, אחת הבעיות המרכזיות של המפונים היא הכביסה. "אני חושבת לחזור הביתה לכבס, אבל הבאנו חצי ארון אז בינתיים בסדר".

אלפים מתושבי הגבול הצפוני הגיעו בשבועות האחרונים למלונות בטבריה, לאחר שפונו מבתיהם בשל האיומים מצד חיזבאללה. לצד החשש הקיומי, מתמודדים המפונים עם המרחק מהבית, פחדים חדשים, ערעור התא המשפחתי, חוסר ודאות בנוגע למועד החזרה ושגרה חדשה, שבה הם לא מחליטים מה יוגש לאכול, מי יהיו השכנים ואיך ייראה החדר.

המשפחה של בת-אל ביטון התפנתה ב-2006, בזמן מלחמת לבנון השנייה, באופן עצמאי. הפעם, הם נשארו בבית בשבועיים הראשונים למלחמה. בעלה עובד חיוני באזור, והיא נשארה עם הבן נועם למרות החששות, עד שהתפנתה עצמאית למרכז והגיעה למלון בטבריה לפני כמה ימים. "עכשיו הכול מדאיג, יורים גם על תל אביב", היא אומרת. "אבל עדיף טילים מחדירה של מחבלים. עכשיו אנחנו יודעים מה המחבלים יודעים לעשות. זלזלתי בהם, חשבתי שהם אויב טיפש.

בת-אל ביטון ובנה נועם. "עדיף טילים מחדירה של מחבלים" (צילום: דוד טברסקי)

"בחלומות חזר לי השירות הצבאי שלי כתצפיתנית באזור. אני אוהבת את קריית שמונה, קנינו שם בית. אבל כשנשארנו שם, בממ"ד, חצי יום בחושך מחשש לחדירה, עם המקל הזה עם החור בפחד, זה היה הקש ששבר אותנו. החלטנו להתפנות".

מלול וביטון הופנו על ידי הרשויות למלון 'לאגו', שבו התאכסנו במשך שבוע עוד כ-100 מהמפונים והמפונות מקריית שמונה. בעקבות פניות תושבים ובעקבות פניית 'דבר' לרשויות בטענה שהמרחב המוגן לא בטוח – המלון עתיד להתפנות בקרוב. למפונים הוצעו חלופות, אבל אחרי הטבח ב-7 באוקטובר, תחושת חוסר הוודאות הכללית גוברת.

"עם הילדה אני מעט פחות אמיצה", מודה מלול, "אני חושבת על המחבל שירד מההר שצמוד לבית שלי, כל רעש מפחיד. החיים לא יחזרו להיות אותו דבר. אני לא יודעת מה החיזבאללה בונים במנהרות האלו, אני סומכת רק על צה"ל".

מרחב ההסתדרות פועל למען המפונים

בעלי 10 המלונות בטבריה שקלטו את תושבי הצפון נרתמים גם באופן אישי לטובת המצב, אבל מי שעושים את העבודה הקשה הם כמובן העובדים – המנקות, המאבטחים, הנשים בקבלה וכל הצוות הטכני, יהודים וערבים, שעובדים קשה כדי לרכך את הנחיתה עבור המפונים.

עו"ד אתי ויזל, מזכירת האיגוד המקצועי של מרחב כנרת בהסתדרות, לא שוכחת את אותם העובדים במלחמה ובמורכבות החברתית והכלכלית שהיא מביאה איתה. ויזל והצוות שלה חילקו לעובדות ועובדי המלונות שוקולדים ומכתבי תודה בשבוע האחרון, כדי להעלות את מצב הרוח.

אבי גבאי, יו"ר מרחב כנרת בהסתדרות (שלישי משמאל) ואתי ויזל, מזכירת האיגוד המקצועי של המרחב (רביעית משמאל), עם עובדי המלונות בטבריה (צילום: אלבום פרטי)

"בשבוע הראשון למלחמה חלק מהמלונות נסגרו, והתחילו להוציא עובדים לחל"ת", מספרת ויזל, שאחראית על המלונות והאירוח במרחב. "אז דבר ראשון הקמנו קבוצה בווטסאפ שמורכבת מוועדי עובדים של ענף המלונאות, מנהלי משאבי אנוש, מנכ"לי בתי מלון, מנהל שירות התעסוקה, מנהלת מחלקת אבטלה בביטוח הלאומי, ואנחנו נותנים מענה בכל רגע ובפרט בנושא החל"ת. אנחנו רוצים להוציא באופן מרוכז את העובדים לחל"ת ולהקל על הביורוקרטיה. אבל אז השתנה המצב, ופינו את יישובי הצפון".

מאז, מרחב ההסתדרות בטבריה עובד ללא הפסקה לטובת המפונים וחיילי צה"ל, ולצד חלוקת מזון וארוחות חמות לחיילים ואיסוף תרומות למפונים, אירח המרחב את תלמידי מטולה ליום הלימודים הראשון שלהם בטבריה. "פתחנו כיתות לימוד למפונים ממטולה במבנה של ההסתדרות, והעובדים נרתמו לסייע במה שנדרש".

"הילדים לא נמצאים במסגרות מיום כיפור, וכולם מאבדים את זה"

לימור גולדשטיין ממצובה היא מנהלת הקהילה של 'קהילת חוף גיא' שקמה השבוע במלון 'גלי כנרת' בטבריה, וחברים בה המפונים מהקיבוצים ראש הנקרה, מצובה, אדמית וחניתה ומהמושב בצת. המועצה האזורית מטה אשר, שפינתה חלק נכבד מתושביה כבר בימים הראשונים למלחמה, הצליחה לייצר שדרה ארגונית לוקאלית כדי לספק למפונים את הצרכים שלהם, בדומה לשדרות שהקימה במלונות ברחבי הארץ את מחלקות העירייה מחדש.

גולדשטיין מספרת שבינתיים הוקמו ל-550 המפונים במלון, מהם 300 ילדים, ועדות בריאות, רווחה, חינוך, ותיקים וצח"י (צוות חירום יישובי, שיהיה לכל מקרה) – כולן בהתנדבות מלאה. הוועדות מאתרות צרכים בשטח, ומעבירות דרכה למועצה.

הידיעה שגורל יישובי הגדר הצפוניים היה יכול להיות דומה לשל תושבי הדרום ניכרת בכל רגע בשיחה עם גולדשטיין. "7 באוקטובר שינה את התפיסה שלנו לגבי הרבה דברים. אין גבולות, אנחנו מכירים את האויב מצפון. יכולנו להיות באותו התרחיש, זה נכנס מיד למוח וזה התחיל לנהל אותנו. כבר יום אחר כך יצאה הודעה מראש המועצה עם המלצה להתפנות, וגם יישובים שחרגו מעט מ-200 המטרים המקודשים פונו".

הלובי של המלון רחב, והנוף המרגיע של הכנרת עלול לבלבל. גם המפונים מתבלבלים, אבל במוקדם או במאוחר הם ייאלצו להסתגל לשגרה שיש בה גם עבודה ולימודים, אחרת הכאוס יחגוג. המפונים מדברים על התנאים של המלון, שלא הוריד את סטנדרט הניקיון והארוחות, אף שאין זה חלק מההסכם עם המדינה.

"האתגר הגדול הוא החינוך", אומרת גולדשטיין, "הילדים לא נמצאים במסגרות מיום כיפור, וכולם מאבדים את זה. אתגר נוסף הוא העובדה שיש פה אנשים מ-5 קהילות שונות, כל קהילה מדברת את השפה שלה. יש מושבים וקיבוצים מכל מיני סוגים. יש הרבה רגישויות, אפילו במושגים. הכול רגיש. למזלם הם חלק מקהילה, וכעת גם מקהילה חדשה. היוזמות החברתיות מתחילות להיווצר, הרצאות, מוסדות חינוך, סדר יום שאפשר לחיות אותו, איכשהו.