פז פאינה, רפתנית מקיבוץ אלמוג בילתה את השבוע השני של המלחמה ברפת של קיבוץ חולית, צמוד לרצועת עזה. "אחרי שבוע התנדבות ברפת בחולית, אני בטוחה שאני רוצה לחזור לשם. הכוח הנשי ברפת הוא משהו מיוחד".

פאינה (48) היא אחת ממאות מהרפתניות והרפתנים שנחלצו בשבועות האחרונים לעזרת הרפתות בעוטף עזה. מתוך 16 רפתות בישובים צמודי הגדר, 15 חזרו לפעילות מלאה. בכל שבוע מגיעים כמאה מתנדבים, חברי קבוצת "אחים לרפת" שמובילה התאחדות יצרני החלב, לעבודה ברפתות לצד הרפתנים המקומיים. חלק מהרפתות מנוהלות על ידי מתנדבים מסורים לאחר שצוות הרפת המקומי נרצח או נחטף לעזה.

בין המתנדבים ניתן למצוא לא מעט מתנדבות. "היו איתי בצוות נשים מיוחדות ומאוד חזקות. מלחמה היא סיטואציה מאוד מורכבת, אבל השבוע הזה הוכיח לי כמה כוחות יש לנו", אומרת פאינה, ומספרת על השותפות לרפת: "מירב שלקחה על עצמה את היונקיה, אביה, רק בת 24 שתקתקה חליבות, ואולגה חברת קיבוץ חולית שהתפנתה עם הקיבוץ, אבל חזרה. כל אחת תותחית על. עובדות עם ראש גדול. היו איתנו גם גברים, חמודים אחד-אחד. סתיו הסטודנט בן 27 מבית זרע, שאול, גדי וגיורא בשנות ה-60 לחייהם ויוחנן, רפתן בן 78. הרבה שנות ניסיון והרבה כוחות התנקזו למקום אחד".

רפתנים ורפתניות מתנדבים ברפת של קיבוץ חולית (צילום: אלבום פרטי)

את הרפת היא מכירה מגיל 13, אז הודיעה לאביה שהחיים בטבריה לא בשבילה ושהיא בכלל ילדת כפר. בכפר הנוער בנהלל התאהבה ברפת ובפרות. "זה אצלי בלב, בנשמה, בדם. עם השנים צברתי ניסיון וידע. אני אחראית בריאות העדר אצלנו ברפת, והבנתי כמה שהפרות שם סובלות. כששמעתי שמגייסים מתנדבים לעזור ברפתות בעוטף עזבתי הכל והתייצבתי. הבנתי שיש לי הרבה מה לתרום. הם היו זקוקים לזה, ואם להודות על האמת, גם אני זקוקה לזה".

"הפרות היו בטראומה מאז מתקפת החמאס"

האימה שחוו יישובי העוטף לא דילגה על הרפתות. "הפרות היו בטראומה מאז מתקפת החמאס. הם ירו בכל דבר שראו. רצחו את העובדים, ישראלים ותאילנדים, ירו בפרות, הרסו ושרפו את מכוני החליבה והמתבנים. הרבה פרות מתו כתוצאה מהמתקפה, ולאחריה מפציעות ודלקות שהתפתחו".

המצב ברפת, שחזרה לחלוב רק ארבעה ימים לפני כן, היה גרוע. "הפרות היו תשושות. חסרות שמחת חיים. אפילו לא קשקשו בזנב. זה היה כל כך נורא. רק מתחילה החליבה, ואת קולטת עד כמה הן כואבות וכמה הן בטראומה. נראה שהן רצו שיחלבו אותן כדי לשחרר את הגודש, אבל מאוד מפוחדות. פרות וצריכות את הצוות הקבוע שלהן. זאת חיה מאוד אינטליגנטית, היא מכירה את האנשים לפי הריח שלהם, לא רק לפי המראה. לוקח לפרה זמן עד שהיא סומכת על צוות חדש אז בנינו את האמון לאט לאט".

חיילי צה"ל שומרים על קיבוץ חולית, לאחר מתקפת חמאס (צילום: אריק מרמור/פלאש90)

הפרות שלא נחלבו במשך ימים, סבלו מבצקת ודלקות בעטינים. בימים הראשונים החליבה נועדה להקל על הפרות, ולא לשימוש. "החלב יוצא כמו קוטג', כמו יוגורט, זה לא חלב. כבר חלבו אותן לפני זה, אבל זה לא מספיק. למחרת התחלנו לתת להן זריקות של משככי כאבים כדי להקל עליהן. סיימנו בערך 20 בקבוקים, אולי אפילו יותר. עברתי ועיסיתי לכל הפרות את העטינים, כדי לשחרר את הגודש והדלקת ולבנות אמון. לאט לאט ראיתי איך הן סומכות עלי, באות ברצון".

"פתאום ראינו פרות מקשקשות בזנב, משחקות אחת עם השנייה"

שיקום בריאותן של הפרות דרש עבודה מאומצת. "כל חליבה שאמורה להיות 4-5 שעות, נמשכה שש שעות. מאוד מתסכל, עצוב וקשה לראות בעלי חיים שאת כל כך אוהבת, סובלים כל כך. עבדנו גם כשכבר החשיך. אמנם לא היינו אמורים לעבוד בשעות החושך, אבל הצבא הבין את הסיטואציה והביא עוד חיילים לשמור עלינו מכל כיוון, כדי שנסיים ונעזור לפרות להחלים".

בזכות עבודת המתנדבים ברפת והמזון הבריא שהגיע לרפת, התחילו הפרות לחזור לעצמן. "הן נהיו יותר חיוניות. פתאום ראינו פרות מקשקשות בזנב, משחקות אחת עם השנייה, אפילו כמה שהראו סימני ייחום. עמדתי עם דמעות. זה אושר עילאי. אנחנו הפכנו לשבר כלי, אבל זה בסדר גמור. זה אושר גדול. מהמוות והאבל פתאום הן התעוררו לחיים חדשים".

ביום עבדו קשה, ובלילה קשה לישון. הרפתות ממוקמות כולן בשטח צבאי. רעש השיגורים מעזה וההפגזות מהצד הישראלי נשמעים כל הלילה. "עד שאת נרדמת, את מתעוררת שוב. אבל זה לא נורא. המוטיבציה והרצון לקדם ולעזור לאנשי הקיבוץ גוברות ואת לא מרגישה עייפות או כאב בגוף, את רק רוצה לעזור. חשבתי על זה כל הדרך חזרה הביתה. כשהם יחזרו תהיה להם רפת שמספקת חלב ופרנסה".

"קרה לי משהו מאוד מיוחד בשבוע הזה. אני עדיין מעבדת את החוויה כדי להבין איזה רגשות התעוררו שם, שאני לא מכירה. יצאתי משם עם דמעות בעיניים. פשוט לא רציתי לעזוב, אבל יש לי מחויבות לרפת באלמוג".