תנועת 'מכבי העולמי' הקימה בשבוע האחרון בכפר המכביה ברמת גן מרכז חינוכי המיועד ל-300 ילדים ובני נוער מפונים מעוטף עזה. המרכז החינוכי מצטרף לשירותים שהכפר הקים בגלל המצב, כמו חנות בגדים, בית מרקחת ושירותי רפואה אלטרנטיביים שפועלים לצד המרפאה במקום.

המפונים מגיעים מקהילות שונות, מקיבוצים ומושבים כמו ברור חיל, אור הנר וכפר מיימון, ועד ערים כמו שדרות ואופקים. מספר המפונים מוערך באלף, 300 מהם ילדים ונוער. המרכז מופעל על ידי אנשי חינוך, חלקם מקרב המפונים, חיילי פיקוד העורף ומתנדבים.

המרכז החינוכי פועל ארבע שעות ביום, מ-9:00 עד 13:00, והוא רבי גילאי: מתינוקייה עד גיל התיכון. נוסף על המרכז החינוכי, יש פעילויות שונות לאורך כל היום שמיועדות לטווח גילים רחב. לו"ז הפעילות נשלח יום קודם לכן לכל המפונים, וכולל למשל סדנת סריגה לנשים, פעילות של מוזיאון הטבע תל אביב, כדורגל, אימון נינג'ה לילדים, סדנת כתיבה לנשים והופעה של להקת תיסלם.

משחקי קופסה במרכז החינוכי. "ההורים משחררים לאט-לאט, בעיקר כשהם רואים שלילדים טוב" (צילום: כפר המכביה)

"בתור מישהי שגרה ועובדת בעוטף, אני מאמינה מאוד בשגרה", אומרת אסתר פרג, גננת משלימה במועצה אזורית שדות נגב, וגננת בגן של המרכז החינוכי.

"כשהמוח מתרגל, זה עושה טוב לנפש", אומרת דליה קול, מנהלת בית הספר היסודי 'שקמים מעוז' בשדרות, ורכזת מתחם א'-ה' במרכז החינוכי. "זה גם אסקפיזם מהחדשות ומהפלאפונים".

הצורך בשגרה ובפעילות הוא לא רק של הילדים. "חשוב לי להמשיך בלמידה ובעשייה", אומרת פרג. קול מוסיפה את תחושת המשמעות הנלווית לכך. "אני קמה מוקדם בבוקר מכוונת לדברים שעוד צריך לעשות, פוגשת את הילדים שמחייכים אליי. הנה אני תורמת משהו לעולם ולא רק לי". קול גרה ליד תחנת המשטרה בשדרות שהיה בה קרב יריות עם מחבלים. "אני מרגישה שאני בבית הספר שלי. להיות פה מרפא את השריטות שלי".

קול ופרג החלו לפעול במרכז החינוכי מעט אחרי הקמתו. "אחרי שהתאוששנו במלון, הבנתי שהילדים שלי מתחילים לאבד את זה וזקוקים למסגרת", מספרת פרג. "שמעתי שמקימים את המרכז החינוכי, וידעתי שאצטרף".

לילדים לוקח זמן להתרגל למסגרות החדשות, ופרג מודעת לכך. "אנחנו מבקשות מהילדים לשים בצד את התיקים שלהם. הסיבה לכך היא שהילדים באופן טבעי נצמדים לתיק, כלומר לחפץ היחיד שמוכר להם, ולא פנויים במובן הפיזי ביותר לגלות דרך משחק או פעילות את הסביבה החדשה".

גם להורים קשה. "ההורים משחררים לאט-לאט, בעיקר כשהם רואים שלילדים טוב", מסבירה פרג. "גורם נוסף שמעניק ביטחון הוא שאנחנו ארבע נשות צוות שמפנות את הילדים למרחב המוגן במידת הצורך".

דליה קול. "להיות פה מרפא את השריטות שלי" (צילום: כפר המכביה)

"הילדים מגיעים ממקומות שונים – דתיים, קיבוצניקים, עירוניים ועוד, ואנחנו מתעקשים למצוא את המשותף", אומרת קול. חלק מהילדים הם תלמידים בבית הספר שהיא מנהלת ונכדיה שנמצאים עם ילדיה במלון. פרג בקשר עם ילדי הגנים במועצה אזורית שדות נגב.

המרכז החינוכי פועל במרכז הכנסים של הכפר, שמשמש בימי שגרה לפעילויות חינוכיות, כמו השתלמויות מורים. לבניין יש שתי קומות עם חדרי כיתות גדולים. בקומה הראשונה יש חלל גדול עם שולחנות וכיסאות שמשמש מרחב נוסף ללמידה. מרחב הלמידה הפתוח עונה על צרכים רבים: ילד יכול לקרוא לבד או לשחק משחק עם חבריו, ללמוד אחד על אחד עם הורה או מתנדב מהמרכז, וגם הורה יכול לקרוא בו עיתון בזמן שילדיו נמצאים בגני הילדים.

הכיתות הצעירות מחולקות כמו במערכת החינוך: כיתה אחת משמשת תינוקייה שנוכחות ההורים בה היא חובה, כיתה אחת משמשת גן לבני 4-3, וכיתה אחת משמשת גן לבני 6-5. בגילים הבוגרים יותר כל מרחב פעילות מאגד כמה שכבות גיל, כשהשיעור הוא אחיד לכולם: כיתות ב'-ה' לומדות בחלל אחד שמחולק לקבוצות, קבוצה אחת של תלמידי כיתה ב' ולידה תלמידי כיתה ה'. שתי הקבוצות לומדות חשבון או מתמטיקה בהתאם לרמה הלימודית של שכבת הגיל. גם כיתות ו'-ח' לומדות במודל זה. תכני הלימוד השונים מסופקים על ידי משרד החינוך למרכז החינוכי.

לשאלה איך מדברים על המצב משיבה פרג: "מדברים על מה שמוכר. מה עשינו בחופשת סוכות, תחילה של עונת הסתיו. אם הם שואלים אני אומרת: 'יש חיילים שמגינים עלינו, ואנחנו תיכף נחזור'".