ע', חייל מילואים המשרת סמוך לגבול הצפון, לא ישן בימים אלו באוהל וגם לא בבסיס צבאי. הוא לן עם חיילים נוספים בבית אזרחי באחד מיישובי הגבול, שדייריו פונו עם פרוץ המלחמה. מהבית הזה הוא וחבריו למילואים יוצאים מדי יום למשימות הצבאיות.

"זה עולם שלם עכשיו", מספר ע' לדבר. "אזרחים טובים מפרסמים ברשתות שהם מציעים את הבתים שלהם לחיילים, ויש אופרציה אזרחית שמקצה אותם".

התופעה של לינת חיילים בבתים אזרחיים ליד גבול הצפון צמחה כשכוחות מילואים נרחבים הגיעו, ותושבים רבים פונו והתפנו. צה"ל מספק לחיילים אוהלים ושקי שינה, אך רבים מאלו שהתפנו מעוניינים שהבתים הריקים ישמשו כדי לשפר את תנאי החיילים. כבר בתחילת המלחמה קם מערך לחיבור בין בתים פנויים לבין חיילים שזקוקים למקום לינה, שפועל בדומה לאתרים כמו Airbnb.

חייל מילואים יכול להגדיר מקום רצוי, בהתאם לתפקיד שלו, להנחיות שקיבל ולצרכיו האישיים. חמ"לים אזרחיים אוספים את הבתים המוצעים ועושים את החיבורים, ובסופו של דבר החייל מקבל טלפון של בעל הבית הרלוונטי והקשר עובר להיות אישי. להבדיל מאתרי השכרת דירות לנופש, במקרה הזה אין המלצות גולשים ואין מניע כספי, אלא ביטוי של רצון טוב.

ע' אומר שהחיילים שומרים על הבתים שהם מתארחים בהם באופן קפדני. "למרות שהציעו לנו את המיטה, הבאנו מזרונים וישנו בסלון. את הכביסה שמנו בסלי כביסה של הצבא. אנחנו מנסים לא להשתמש בבית כיותר ממקום לינה". לדבריו, תושבים רבים השאירו אוכל, קפה ועוגות.

הוא מספר שבבית שהוא לן בו נשאר חתול. "התבקשתי על ידי הבעלים לדאוג לחתול, לתת לו אוכל ומים. בהמשך הוא אמר שאני יכול לקחת אותו איתי". ע' שקל מעט את ההצעה מתוך חיבה לחתול, אבל סירב.

ללינת חיילי מילואים ביישובים שפונו יש משמעות נוספת: השתתפות חיילים בכיתת הכוננות היישובית. "הגענו ליישוב בלי קשר למשימה שלנו, אבל אנחנו יכולים לתת מענה אם יהיה אירוע בטחוני. אנחנו מצטרפים לתרגולת שלהם, מחליפים טלפונים".

ע' מספר שכבר יצא לו לקפוץ ככונן בכיתת הכוננות מעבר למשימה הצבאית שלו ביישוב שהוא מתארח בו. "אפילו קיבלנו מבעלי הבתים שקי פק"ל (שקי חול לעמדות ביצור), שנוכל לעלות למעלה עם סולם ולשים כדי שתהיה עמדה מוגנת במקרה של אירוע".

"זה כמו קיבוץ, עושים את שישי בערב ביחד"

ש', חייל מילואים נוסף, ישן עם חבריו ליחידה בצימר ביישוב קרוב לגבול עם לבנון. הוא הוקפץ לגזרה הצפונית כבר ב-7 באוקטובר, ובימים הראשונים, כשההתארגנות הלוגיסטית של צה"ל עוד הייתה בראשיתה, ישן במכונית הפרטית שלו.

"בשבוע הראשון לא רציתי לישון במקום שיש בו ריכוז אנשים", הוא אומר, "אז לקחתי את האוטו וישנתי בצד. אחר כך כבר הגיעו מיגוניות". הוא מספר שכיום חלק מחיילי המילואים שמשרתים באזור ישנים באוהלים שסופקו על ידי הצבא, אחרים באוהלים שהביאו מהבית, וחלק נוסף – בבתים שתושביהם התפנו.

במקרה של ש', הצעת האירוח הגיעה דרך קשרים אישיים. למפקד היחידה שלו היה עסק משותף עם בעלת הבית, והיא אמרה שיש לה שתי יחידות דיור שהתפנו שיכולות לשמש חיילים. ש' וכמה חיילים מהצוות שלו בחרו באפשרות הזאת. לדבריו, "זה לא פוגע בשגרה המבצעית שלנו, ועוזר לנו לעשות את המשימות שלנו באופן יותר איכותי". הוא וחברי הצוות שלו לנים בצימרים, ובית המגורים שלידם נשאר פתוח, כדי שיוכלו לרוץ לממ"ד במקרה של אזעקה.

את היחסים בין מי שהציעו את בתיהם לבין החיילים ש' מגדיר כ"ווין-ווין". "הקשר הוא הדדי. בעלי הבתים מתקשרים לשאול אם צריך משהו. אנחנו טיפלנו בפיצוצים שהיו בצנרת, פתחנו סתימות. אנחנו דואגים למקום כאילו הוא שלנו.

ביישוב שלן בו ש' נותרו תושבים שלא התפנו, עקב השתתפות בכיתת כוננות ובתפקידים חיוניים אחרים. לדבריו, האווירה בקרב מי שנמצאים עכשיו ביישוב קרובה ופתוחה. "זה כמו קיבוץ. מישהו מהיישוב הזמין אותנו ואת כל מי שנשאר לעל האש. גם את שישי בערב עושים ביחד".