במכתב שנשלח אתמול (שני) לנתניהו וסמוטריץ', עליו חתומים 300 כלכלנים, מוכיחים הכלכלנים את ראש הממשלה ושר האוצר על כך שהם "לא מבינים את גודל המשבר הכלכלי בפניו ניצבת ישראל". בפועל, נראה שמי שלא מבינים את גודל האירוע הם הכלכלנים עצמם.

נוסח מכתב הכלכלנים משלב בתוכו אמירות מובנות מאליהן עם סתירות פנימיות וטשטוש השאלות הפוליטיות הבוערות. קשה למצוא מי שיחלוק על כך ש"המהלומה הקשה שניחתה על ישראל מחייבת שינוי יסודי של סדר העדיפויות הלאומי, והסטת תקציבים מסיבית לטובת התמודדות עם נזקי המלחמה, סיוע לנפגעים, ושיקום המשק". השאלה החשובה היא בדבר ההיקף של אותה הסטה "מסיבית", ומהיכן אותם תקציבים יוסטו.

הכלכלנים מעריכים שהמלחמה תחייב הוצאות של "עשרות מיליארדי שקלים, ואף למעלה מכך" מעבר למתוכנן. אך האופן המרכזי בו הם מציעים להתמודד עם הצרכים החדשים, עצירת ההעברה של כספים קואליציוניים, אינה תואמת את סדר הגודל אותו הם עצמם מציינים. הוצאות לשנת 2023 המוגדרות ככספים קואליציוניים תוקצבו ב-5.68 מיליארד שקלים, מהם מיליארד לטובת מערכת הבריאות והמשרד לביטחון לאומי. סביר להניח שחלק ניכר מהכסף הזה כבר יצא עד ה-7 באוקטובר, ואת הכספים המיועדים לשנת 2024 החוק לא מאפשר להוציא או להקפיא בשנת התקציב הנוכחית. ההוצאות שניתן להקפיא או לבטל מיידית, בלי קשר לשאלת הצדקתן, הן זניחות ביחס לצרכי המשק כיום.

שינוי סדר העדיפויות הנדרש: הגדלת ההוצאה הציבורית

ההתמקדות בכספים הקוליאציונים, ובאופן כללי ב"עצירה מידית של מימון כל הפעילויות שאינן חיוניות למאמץ המלחמתי ושיקום המשק", מבטא קונספציה שפוגעת באזרחי ישראל גם בשגרה. אחרי עשורים של תעמולה ניאו-ליברלית, הצירוף "שינוי סדר העדיפויות" קיבל בשיח הכלכלי הישראלי משמעות של סדרי עדיפויות בתוך מסגרת התקציב הקיימת בלבד, במנותק מהוויכוח הער בעולם המערבי על גודל המגזר הציבורי הרצוי.

כל הדיון הציבורי בישראל כפוף להוצאה הציבורית המצומקת, שחסרה לפחות 100 מיליארד שקלים בשנה כדי להגיע לממוצע המדינות המפותחות. הכלכלנים דבקים בכך אפילו למול הצרכים הכלכליים העצומים שמביאה איתה המלחמה, ומבחינתם, ה"שינוי" האפשרי היחיד הוא קיצוץ בתקציבים קיימים.

דרישת הכלכלנים לעצור הוצאות לא קשורה למימון המלחמה, אלא לחוסר האמון שלהם בסדר העדיפויות של הממשלה הנוכחית בשגרה.

מכתב כלכלנים מפורט יותר נשלח על ידי 280 חותמים לפני המלחמה, לקראת אישור התקציב השנתי. את ההתנגדות להקצבות מגזריות נימקו הכלכלנים באותו מכתב בצורה הגיונית יותר, בטענה שלמדיניות הממשלה יהיו השפעות שליליות ארוכות טווח, "בשל ההגדלה חסרת התקדים בהקצאת המשאבים למוסדות חינוך חרדים שאינם רשמיים, ללא התניה בחובת פיקוח ובלימודי ליבה מלאים, ובשל הגדלת התמיכה הכספית באברכים והענקת תלושי מזון דרך ערוצים שמחוץ למערכת הרווחה הרגילה, ללא עמידה במבחן תעסוקה". אלו טענות לגיטימיות, אך לא קשורות למלחמה, והחבאתן מאחורי מסווה רטורי דק של התייחסות ל"מאמץ המלחמתי" מהווה לא יותר מדמגוגיה.

הנגיד ממליץ לממשלה לקצץ במקום להשתמש בכלים שברשותו

נגיד בנק ישראל, אמיר ירון, הציג במסיבת עיתונאים תזה שלכאורה פותרת את הסתירה בין הצורך בהשקעת עשרות מיליארדים לבין ההתמקדות במיליארדים הבודדים של הכספים הקואליציוניים. לדברי ירון, אם הממשלה תאותת לשווקי ההון בעולם שהיא בוחרת לקצץ מה שאפשר, אמון המשקיעים יעלה והיא תוכל לגייס יותר כספים. אלא שלישראל יש יכולות גיוס הון עצומות ולא מנוצלות, לאחר עשורים של חנק תקציבי.

יתרה מכך, אם לישראל יש קושי אמיתי להשיג מימון, הרי שבמקום לשלוח את הממשלה לרצות את השווקים, הנגיד עצמו יכול להקל על הממשלה במשימת המימון באמצעות כלים שנתונים לשליטתו הבלעדית, כמו רכישת אג"ח ממשלתי ישראלי בשוק המשני והורדת ריבית.

נתניהו וסמוטריץ' שותפים בפועל לגישת הכלכלנים, והנזקים מתחילים להגיע

הדבר התמוה ביותר במכתב הוא הבחירה למסגר אותו כמחאה על מחדל לכאורה של ראש הממשלה והאוצר, בעוד שבפועל נתניהו וסמוטריץ' שותפים לסדר היום של הכלכלנים. שר האוצר כבר הכריז שתקציב 2024 ייבנה מחדש. תקציב 2023 למעשה הוקפא וכל סעיפיו, קואליציוניים ושאינם, נסקרו כדי לבצע היסטים (קיצוצים והקצאה מחדש) לטובת צרכי המשק בתקופת המלחמה.

העיסוק בהיסטים היה מתבקש בימים הראשונים של המלחמה: העברה בין סעיפים היא פשוטה יחסית מבחינה חוקית, בעוד הגדלת התקציב השנתי הכולל מצריכה חקיקה בכנסת. אך לא סביר לאחר שלושה שבועות של מלחמה שקיצה עדיין לא נראה באופק, הממשלה לא תודיע על הרחבה תקציבית משמעותית. ייתכן שקיימים סעיפים שלא ניתן לממש בזמן המלחמה, ואכן כדאי להסיטם, אבל מדובר בעניין צדדי. מי שצרכי המשק לנגד עיניו, ראוי שיתמקד בעשרות המיליארדים של הוצאות חסרות, ולא בקריאה לקיצוצים, שבפועל כבר מתחילים להתרחש.

גופים ציבוריים מתקשים בשבועות האחרונים לקיים פעילויות חשובות, שאינן מנועות ביטחונית אך תקציביהן הוקפאו. כך למשל, במשרד החינוך הודיעו לבתי הספר שתקציבי גפ"ן לתוכניות חיצוניות קוצצו ב-30%, מה שגוזר השבתת פעילות ואף פיטורים של אנשי חינוך העובדים במגזר הפרטי. האם קיום רצף חינוכי איכותי ומגוון, ושמירה על מקומות עבודה, הן מטרות שמתייתרות בזמן מלחמה?

גם הוצאות "שאינן חיוניות" נחוצות לחוסן החברתי

יש מקום לתהות למה מתכוונים הכלכלנים כשהם כותבים: "עצירה מידית של מימון כל הפעילויות שאינן חיוניות למאמץ המלחמתי ושיקום המשק". אפשר לראות את כל מערכת החינוך, וחלק נכבד ממערכות הבריאות והרווחה, כחיצוניות למאמץ המלחמתי, אבל ההשקעה בהן נחוצה כרגע יותר מתמיד. יהיה אבסורדי להשבית אותן כעת כדי לחסוך כסף, שכן יידרש הרבה יותר כסף בעתיד כדי לפצות על נזקי ההשבתה, ועל חלקם –  נזקים ביכולת לקיים שגרת חיים, בעמידת העורף, במצבם של אזרחים שיוותרו מופקרים בימים קשים גם כך  – כלל לא ניתן לפצות.

קשירת המימון של מערכת הביטחון וצרכי שעת החירום בקיצוצים תקציביים עשויה לחסוך כמה שקלים בשולי המאמץ הכלכלי, אך היא צפויה גם לעוררים ויכוחים פוליטיים מרים וממושכים לגבי מי יקוצץ ומי לא ובכמה. במקום שרשויות המדינה יוכלו להתמקד במתן מענה לצרכים דחופים, ובניתוב מיטבי של משאבים לא כספיים, הן יידרשו להתמודד גם עם אזיקים מלאכותיים בדמות הקפאת תקציבים ואישורם במשורה.

עבור החוסן החברתי והכלכלי העכשווי, וגם לשם שיקום המשק בעתיד, נכון לנקוט בגישה ההפוכה בדיוק. המדינה צריכה לנהוג בנדיבות וגמישות. יש לשמר כל פעילות שגרתית שאין מניעה ביטחונית לקיימה, ואף להרחיב ככל שניתן פעולות הקשורות בחוסן החברתי. יש לזרז את חזרתם של ענפים שנפגעו, כמו חקלאות ובניין, לפעולה מלאה ככל הניתן, ולהקל על עובדים מושבתים למצוא תעסוקה חלופית. את כל אלו מוטב לממן בעזרת הקצאות כספים חדשות, מחוץ במסגרת התקציב הקיים, כדי לאפשר למערכות המדינה לפעול בצורה חלקה, מהירה ויעילה.