במרחק 5.3 ק"מ מגבול הלבנון. עובדי מפעל טבע נאות, היושב בליבו של קיבוץ נאות מרדכי, ממשיכים לעבוד במלוא המרץ. מצב המלחמה מסביבם לא מרתיע אותם. כתושבים ותיקים של הצפון הם זוכרים את כל הפינויים ואת כל החזרות לבתים, אך העבודה תמיד המשיכה. גם היום היא נותנת תשובה למתח ולחוסר היציבות.

המפעל הוותיק של טבע נאות, שהוא גם מפעל הייצור הראשי של המותג הבינלאומי 'נאות', עוסק כולו בייצור 100% ישראלי של מותג הנעליים המוכר. בימי השגרה הוא מונה כ-200 עובדים קבועים, אבל עכשיו נמצאים בו כ-80.

יום ראשון ה-8 באוקטובר, למחרת האסון, אמור היה להיות יום חגיגה במפעל; העובדים היו אמורים לצאת לנופש השנתי שתכננו במשך זמן רב. האוטובוסים וחבילות הנופש כבר הוזמנו, אבל ככל שהתגלה גודל האסון, השתנו התכניות. "ביטלנו את האוטובוסים כבר במהלך יום שבת. הבנתי שיש משהו בסדר גודל אחר לחלוטין", מספר משה מרי, מנכ"ל נאות "בשבוע הראשון עבדנו קבוצה קטנה, ניסינו להבין לקראת מה אנחנו הולכים. אנחנו מפעל חיוני וידענו שלא נסגר גם אם יהיה פינוי לכל האזור, אבל רוב העובדים שלנו כן נדרשו לפינוי".

זהר שגב, סמנכ"ל תפעול גלובלי (מימין), וגולן דיגהורקר, יו"ר ועד העובדים (צילום: דוד טברסקי)

"מי שהגיע לעבוד כאן היום – בוחר בזה"

העובדים שנותרו במפעל מגיעים מהקיבוץ וממספר יישובים בסביבה שממוקמים מעבר לקו ה-5 ק"מ מהגבול (קו הפינוי). אלו שפונו לטבריה מגיעים כל יום בהסעה. יש כאלה, כמו מארי, שמגיעים מהמרכז. "אמרתי ישר לעובדים – מי שלא רוצה לעבוד, לא חייב.  מי שצריך חופשה – יקבל. עברנו שמית אחד-אחד על כל העובדים כדי להבין את מצבם. מי שהגיע לכאן היום – בוחר בזה".

מיקי וולף עובד במפעל כ-20 שנה, חותך את יריעות העור הענקיות, שהם החלק הראשון בשרשרת הייצור של כל פריט לבוש לרגל. נאות מוכרים בישראל בעיקר בזכות הסנדלים והכפכפים, אך המותג העולמי מייצר מגוון של נעליים ואפילו מגפיים. הכל מתחיל פה, בגליל. "מאז שהמלחמה התחילה, נהיה פה הרבה יותר שקט כי יש פחות אנשים. לרוב מפעל זה מקום רועש", אומר וולף, שגם אשתו עובדת במפעל ושניהם בני הקיבוץ. לדבריו, גם אם יהיה פינוי, יש אפשרות שיישארו בגלל המפעל. "אירועים כאלו היו בעבר, אבל הפעם זה מרגיש שונה".

"אם הייתי צריך לשבת בבית כל היום הייתי רק חושב על כל מה שנורא", אומר וולף, "פה אפשר לחשוב על עבודה".

"המסר שלנו ברור: יהודים, ערבים דרוזים – פה כולם עובדים יחד"

מיקומו של המפעל, בקצה העליון של אצבע הגליל, מסגיר לא רק את הסכנה הביטחונית ששורה עליו כל העת, אלא גם את הפסיפס התרבותי והעדתי שמקיף אותו. גם בימים האלו עובדים בו על הפס עובדים יהודים, דרוזים וערבים. על פסי התפירה מסתובבת פריאל דגש, תושבת מע'אר שבגליל התחתון. "תסתכל פה מסביב", היא מצביעה על כל העמדות הריקות, "עכשיו היו צריכים להיות פה 60 אנשים. רעש מטורף. עכשיו אנחנו כאן פחות מ-20. וזה עוד שיפור, בהתחלה היינו 10", היא צוחקת.

אחיין של דגש אמור היה להיות בכוח ששומר על אחד מהמוצבים שהותקפו על הגדר ביום האסון. ברגע האחרון השתחרר הבייתה. רבים מהמשפחה שלה שוטרים מבצעיים שלוקחים היום חלק פעיל בלחימה. "תמיד יש פחד. אי אפשר להשקיט את הדאגה. אבל אמרתי למשפחה שלי שהעבודה קוראת לי להמשיך וגם בסופו של דבר צריך משכורת".

פריאל דגש, עובדת המפעל תושבת מע'אר שבגליל התחתון (צילום: דוד טברסקי)

"מלבד לרצון לשמור על הפרנסה, העובדים צריכים שייכות. לחברה, אבל גם למדינה", אומר זהר שגב, סמנכ"ל תפעול גלובלי. "המסר שלנו ברור והוא נכון גם מעבר למפעל: יהודים, ערבים דרוזים – פה כולם עובדים יחד".

הוא מתרוצץ בין הפסים מהבוקר המוקדם עד סוף המשמרת. עם תחילת המלחמה הם החליטו לסגור את חדר האוכל והוא עוסק בכך שיגיע כל יום אוכל לעובדים. "מבחינתי ומבחינת החברה זו מטרה שהמקום יהיה בית לכל האוכלוסיות. חלק מהעובדים הם אנשים עם צרכים מיוחדים. האנשים פה לא חייבים להיות כאן, אבל הם פה כי הם רוצים להרגיש את השליחות – לקיים מפעל כלכלי בישראל, גם בזמן חירום".

"שגרת העבודה זו השפיות שלי. זה נותן אוויר בימים כאלה"

"לא חמאס ולא חיזבאללה יצליחו לגרום לי לעזוב את הבית", אומר מארק בריסקר, שגר בקיבוץ מעל ל-15 שנה ועובד בפס חיתוך העור. אשתו היא האחראית על הביטחון בקיבוץ, ולדבריו המפעל והבית בו הוא גר – אחד הם. "מקום העבודה הוא חלק מהנוחות שלי. החיים חייבים להימשך ובגלל זה גם העבודה. אם הייתי צריך לשבת בבית כל היום הייתי רק חושב על כל מה שנורא. פה אפשר לחשוב על עבודה".

במתחם שבו ישבו עד לפני מספר שבועות עשרות עובדות שעוברות על חלקי העור החתוך, ומסדרות אותם לפי ייעודם במלאכת הרכבת הנעל, יושבת כרגע רק תלמה נדר. היא בעלת ותק של 40 שנה במפעל ובקיבוץ, ועוברת על רצועות העור, שבקרוב יכנסו לתוך הנעליים. "כשהגעתי לפה באפריל 78' הכניסו אותנו ישר למקלטים – זו מציאות החיים כאן. גם היום נשארו פחות מ-20% מחברי הקיבוץ".

תלמה נדר עובדת על חלקי הנעליים במפעל (צילום: דוד טברסקי)

אולם העבודה הריק במפעל טבע נאות שבו עובדת תלמה נדר (צילום: דוד טברסקי)

נדר מספרת שרוב תושבי הקיבוץ, בעיקר אלה עם הילדים, ביקשו להתפנות בעצמם. לטענתה, הפחד והלחץ שיצרו מאורעות השבת השחורה הרגישו לרבות ממשפחות הקיבוץ כסיכון. "עוזר לי שחלק מהמשפחה לא פה. הבן שלי עובד בקרית שמונה – אבל מבחינתי שגרת העבודה זו השפיות שלי. לשבת בבית להיות מול המסך? פה יש צוות. אנשים שעושים טוב אחד לשני, וזה נותן אוויר בימים כאלה".

"בזמנים כאלו לפעמים כל מה שעובדים צריכים זה שישאלו אותם מה שלומם"

יו"ר ועד העובדים של המפעל, גולן דיגהורקר, נמצא רוב הזמן בקיבוץ דפנה שעל הגבול עם לבנון. שם, עם צוות מצומצם, ותחת השגחה קפדנית של הצבא, הם מסיימים שורת משימות באחד הענפים הלוגיסטיים של החברה. "עובדים שגרים ביישובים שעל הגדר מגיעים למפעל ומרגישים יותר בטוחים מאשר בבית", אומר דיגהורקר, בן קריית שמונה, המשפחה שלו פונתה לטבריה והוא מגיע לאזור כל יום ,  נחוש לסיים את המטלות בקיבוץ דפנה, שאחריהם כל הייצור יתמקד במפעל בנאות מרדכי ועל הדרך לדאוג לעובדים.

פס הייצור במפעל טבע נאות (צילום: דוד טברסקי)

"בזמנים כאלו לפעמים כל מה שעובדים צריכים זה שישאלו אותם: מה שלומכם? מה אתה צריך? יש לזה הרבה משמעות. אני מתסכל על אנשים מסביבי שפונו, לא לעשות כלום יוצר לחץ מאוד קשה במשפחות. בטח כאלו שעכשיו גרות בתוך חדר מלון. העבודה פה מאפשרת שגרה. מאפשרת אחיזה ביציבות. בעיניי המדינה צריכה לתת יותר רוגע כלכלי למשפחות; נכון, נותנים חדר במלון, יש אוכל ויש פעילות לילדים – אבל בלי פרנסה  – יש משפחות שמוצאות את עצמן בלי יכולת להעניק לילדים שלהם כלום כי פשוט אין כסף".

"המדינה חייבת להגיד פה לכולם: הגבול זה אתם, האנשים. ואנחנו דואגים לביטחון שלכם"

לאורך השבועות, המנהלים מאזנים בין כח האדם העומד לרשותם לסך ההזמנות וההתחייבויות. נאות ממותג כמותג ישראלי בעולם ובינתיים לא מזהים סימנים של חרם. הביקושים המקומיים אמנם פחתו בכ-70%, אך המותג 'נאות' מייצא שני שליש מהייצור שלו למספר שווקים גדולים בעולם, הגדול שבהם בארה"ב, ושם הביקוש ממשיך להיות יציב בינתיים. "המצב הפיננסי של המפעל טוב, אבל תוכנית הפיצוי לא תכסה את אובדן ההכנסות של המפעל", אומר המנכ"ל מארי. "המיגון כאן לא מספיק טוב ואנחנו רכשנו שתי מיגוניות מהכיס שלנו. לא יהיה לזה החזר. אף אחד לא מבין איך יעבוד עד הסוף מערך התמיכות והחשש הוא לטווח הארוך".

"החשש הגדול שלי הוא מה יהיה בגליל העליון ביום שאחרי" אומר יונה פרטוק, יו"ר מרחב גליל עליון של ההסתדרות, שבימים אלה עובר דרך מאות הבעיות שמגיעות אליו מהעובדים ומהוועדים השונים במרחב. מעל למחצית מהעובדים נמצא פיזית באזור, אך רבים עדיין ממשיכים לעבוד תחת האזעקות והחשש להסלמה. "אנשים יבואו וישאלו את עצמם האם שווה לחיות כאן. החקלאות היא על הגבול, המפעלים קילומטרים בודדים ממנו. איך נצליח להשיג את הביטחון שהיה לנו עד לפני שלושה שבועות? תושבי הגליל העליון עמדו ועומדים תחת מבחן קשה מאוד הרבה מאוד שנים. המדינה חייבת להגיד פה לכולם: הגבול זה אתם, האנשים. ואנחנו דואגים לביטחון שלכם, והשכר שלכם משופר כי אתם מסתכנים. לצערי היום ההערכה בעיקר במילים".