ישראל של מטה נרקמת מחדש בימים אלה בשטחי הכינוס, בחמ"לי המתנדבים, במלונות המפונים בלוויות ובמטות של משפחות החטופים. ישראל של מעלה, 'מדינת ישראל', קרסה. בשעות הקריטיות ביותר שאחרי האסון של 7 באוקטובר, לא הייתה שם מדינה. היא הגיבה לאט, בצורה מהוססת, וגם כעת, אחרי שלושה שבועות וחצי, לא עברה להובלה.

התפטרותה של שרת ההסברה גלית דיסטל-אטבריאן בראשית המלחמה הייתה אירוע קטן, אבל אירוע שמבשר על כך שהפער בין הכותרות למציאות הופך לבלתי נסבל. הבעיה שזה לא רק משרד ההסברה, משרד חדש שנוצר ממניעים פוליטיים. מלבד הביטוח הלאומי ומשרד הבריאות, אף גוף ממשלתי לא הצליח לפעול בצורה מהירה ואפקטיבית. בהיעדר מנגנון של ממש להפעיל, מצאו עצמם חלק מהשרים והח"כים מתנדבים בשטח בעצמם, מחפשים איך להועיל.

לממשלה הנוכחית יש חלק במחדל העורף, אבל ליבת העניין היא תהליך ארוך: מדינת ישראל איבדה את הכושר להנהיג. זה לא קרה במקרה, ולא ביום אחד. זה תהליך נסיגה מודע, מנוהל ומנומק, שנמשך כבר כמה עשורים, בו הממשלה בוחרת במודע לא לנהל, לא להוביל ולא ליזום. בזמן שגרה כבר התרגלנו. אבל בזמן חירום אי אפשר לפרסם מכרז, למצוא קבלן, או להעביר למיקור חוץ. צריך פשוט לעשות.

לתהליך הזה יש היבטים כלכליים – הוא עובר בקיצוץ הולך ומתמשך בהיקף המגזר הציבורי, שהפך את ישראל לאחת המדינות שחלק המדינה בתוצר שלהן הוא הנמוך ביותר. אבל בבסיסו הוא ערכי ואידאולוגי. הוא נוגע במרכיב האנושי הבסיסי ביותר: אחריות. מדינת ישראל בוחרת לא להיות אחראית.

זה לא תמיד היה הדי.אנ.איי של ישראל. האחריות הייתה הערך המכונן של התנועה הציונית. האחריות היא שאפשרה לה לזהות את הסכנה הקיומית ללא רמייה עצמית, ולא להתמכר לנוחות של סיר הבשר בגולה. האחריות הייתה גם המנוע של בניית מדינת ישראל, כחברה עם מוסדות סוציאליים מפוארים. השילוב של מבט מפוכח וכוחות יצירה הוא תמצית המפעל הציוני.

אסור להמתין ל'יד הנעלמה' של השוק החופשי

כדי להתמודד עם מה שמזמנת המלחמה והשנים שאחריה, ישראל תצטרך להמציא עצמה מחדש. האתגרים אדירים: מלחמה ארוכה בכמה חזיתות, כלכלה בשעת חירום, שיקום החקלאות, טיפול במשפחות אבלות, בנייה מחדש של חבל ארץ, ביצור הגבולות, שיכון עשרות אלפי מפונים, ועוד אתגרים רבים.

המשק בזמן המלחמה צריך ניהול. בזמן מלחמה יש מקצועות ותפקידים בהם יש צורך דחוף, ודברים אחרים מתייתרים. המתנה ל'יד הנעלמה' של השוק החופשי שתווסת את הדברים יכולה להיות אסון. היד הנעלמה לא תשלח מדריכים למקלטים, לא תמגן כיתות, ולא תדאג ליצירת תעסוקה למאות אלפי מפונים.

גם אחרי המערכה הצבאית, ישראל תהיה חברה בהחלמה. יידרש מערך תמיכה – נפשי, כלכלי, חינוכי וחברתי – כדי להתמודד עם הטראומה ולהתחיל מחדש. אל מול זה, מערכת בריאות הנפש יובשה במשך עשורים ויש מחסור באנשי טיפול. רשתות הביטחון הכלכלי צומצמו, התורים בבריאות אינסופיים ומערכת החינוך מתקשה להעמיד כוח אדם בסיסי.

הרבה רעיונות מתו ב-7 באוקטובר. תפיסת הביטחון תצטרך להשתנות. את מוסדות המדינה צריך יהיה לבנות מחדש. נדרש אופק מדיני, כלכלי וחברתי חדש לקיום היהודי בישראל. את המושג מדינת ישראל יהיה צריך להמציא מחדש.

תנאי הפתיחה קשים. מעבר לחולשת המוסדות ולמשבר המנהיגות, המלחמה הזאת נפתחה בליבו של שבר חברתי עמוק, שהותיר חברה מקוטבת. למרות האחדות סביב המלחמה, התהום הזו עדיין מבצבצת מדי פעם, בשיח הרעיל שעדיין מתחולל בזמן המלחמה. אם האחריות ליצירת החדש לא תחליף את הקיטוב הקיים, קשה יהיה להתמודד עם האתגרים שבפתח.

חמאס מקדש את המוות, הציונות – את החיים והאחריות להם

שיחת הטלפון המוקלטת של פעיל החמאס שהתגאה בפני משפחתו על יהודים שהרג מספרת על האויב שמולנו יותר מכל הערכת מודיעין. ציוויליזציה שמייצרת אנשים שמתקשרים להתהלל בפני בני משפחתם בטבח של אזרחים לא חמושים היא ציוויליזציה חולה.

הקביעה הזאת אינה מתירה את דמם של חפים מפשע, אבל צריך להסתכל לרוע הזה בעיניים. זו חברה שתנועת השחרור הלאומית שלה חמאס, מקדשת את המוות וקוראת להשמדת ישראל. יש חברות חולות, ואת החולי הזה, למרבה הצער, אין בכוחנו לתקן.

אנחנו נמצאים במלחמת טרור. לא חמאס ולא חיזבאללה מתכננים להוביל טנקים לתל אביב וירושלים בקרוב. מטרתם לשבור את רוחה של החברה בישראל, להחליש ולפורר אותה. החזית היא הכלי, אבל המטרה האמיתית של המלחמה היא העורף. הטרור לא מחפש הישגים טריטוריאליים, אלא להטיל אימה.

תנועת השחרור הלאומי שלנו, הציונות, מקדשת את החיים ואת האחריות לחיים. השמדת החמאס היא אמצעי, אבל לא המטרה. המלחמה תסתיים כשהעורף יהיה בטוח. כשיהיה אפשר לחיות, לגדל ילדים, לתכנן לעתיד ולהאמין שקיומנו בישראל בטוח לדורות. ולקיים חברה שראוי להילחם עבורה.

חשבנו שאנחנו חיים בתקופה אחת, וגילינו שאנחנו חיים בתקופה אחרת. נידונו לחיות בתקופה של מאבק בין חיים ומוות. מול אויבינו, בינינו, ובתוכנו.