יבוא יום, והוא אינו רחוק, שבו בכל אינטייק שנעשה תישאל השאלה: "איפה היית בשבת השחורה"? כי ה־7.10 הוא יום שיזכור כל אזרח ישראלי, בין אם הוא חי בארץ ובין אם לאו.

חשבתי על יום עתידי, שבו מטפלת עתידית תעשה לי אינטייק ותשאל אותי: "אנדי, איפה היית את ב־7.10? מה את יכולה לספר לי על היום הזה?" האם אזכור פרט פרט כפי שאני זוכרת עכשיו, שלושה שבועות אחרי? מה יעשו הקוגניציה והרגש שלי עם כל מה שיש לי עכשיו בראש ובלב? אם הייתי יושבת מולה היום, הפגישה לא הייתה נגמרת, כי כל העת צצים עוד ועוד זיכרונות, נוספים עוד ועוד מחשבות ותובנות והרבה מאוד רגשות. לעיתים הם באים בהזמנה ובחלק מהזמן הם פשוט באים. לפעמים אני נאלצת להוציא אותם מהראש ומהלב כדי להמשיך לתפקד ולפעמים אני ממש נותנת להם מקום ומברכת עליהם, על אף שזה קשה ממש.

אז – מטפלת עתידית יקרה שלי – לשאלתך: ברשותך אתחיל יום לפני, יום שישי. בערב אמרתי לבעלי שמחר בבוקר נשב שנינו לעבוד על ההרצאות לכנסים שלנו. אל תצחקי (או תבכי) – הייתי אמורה להרצות ב־20.10 בכנס של איט"ם, האגודה הישראלית לטיפול מיני. הנושא: טיפול מיני מיודע טראומה ונכות (ספוילר: היא לא התקיימה במועד. אני רוצה להאמין שהיא תתקיים, כי ברור לי שאין מטפל.ת מיני.ת שלא יצטרך בשלב כלשהו לעסוק בזה). אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד, וכתושבת הדרום – בשעה 6:31 ב־7.10 תפסה אותנו אזעקה. התכנסנו במקלט, בעלי ואני עם ילדינו תומר (29) וליה (20) עם בן זוגה יוסי. טוב, אזעקות – הדרום מכיר, זה לא חדש… ליה עסוקה בכך שאולי תצטרך לחזור לבסיס ולסגור 28. היא חובשת קרבית בטנ"צ (טיפול נמרץ צבאי) של נחל עוז (עוד ספוילר – הבסיס הזה אינו קיים עוד).

מהר מאוד אנחנו מבינים שמה שקורה אינו דומה לסבבים קודמים. ליה אינה מצליחה ליצור קשר עם שתי חברות (בהמשך יוכרזו כנעדרות, ולבסוף כמתות). אני יוצרת קשר עם מנהל אתר הדחק של "סורוקה", שאליו אני שייכת בחירום. כמרכזת של הצוות הפרא־רפואי, אני בכוננות. בסוף נאמר לי לצאת לדרך. שתדעי לך, מטפלת יקרה, שכבר עכשיו, כשאני מספרת לך את זה, יש לי דופק מהיר ותחושת מחנק. את תקראי לזה רה־ אקטיבציה. אני יודעת, כי גם אני מטפלת.

אני לא מצליחה לצאת מהבית, אזעקה אחרי אזעקה. בסוף אני יוצאת, מתקשרת לאחי, ובאמצע הנסיעה (כולה 12 דקות) – אזעקה. אחי מבקש שאשאר איתו על הקו עד שאני מגיעה למיון. כשאני מגיעה, אני אומרת לו להודיע להורים שהגעתי, מודיעה בבית שאני בטוחה (מושג שעוד יקבל פרשנויות רבות במהלך התקופה הקרובה). השעה 9:45. כבר בשעה זו מתגודדים מחוץ למיון עשרות משפחות, שרוצות לדעת מה עלה בגורל יקיריהן. אני נכנסת, המיון עדיין ריק יחסית. הולכת למרכז הדחק ופוגשת את חבריי לצוות, שהוקפצו איתי. פחות מעשרה. בהמשך היום יצטרפו עוד א.נשי צוות רבים שפשוט הגיעו – חלקם כי קראנו להם וחלקם כי לא יכלו להישאר בבית. גם השירות לעבודה סוציאלית הכללי מתמלא בעו"סיות, שמספרן ילך ויגדל לעשרות במהירות רבה.

בשלב מסוים, המיון מתחיל להתמלא כפי שמעולם לא ראיתי אותו. היום אני יודעת לומר שבאותו יום הגיעו ל"סורוקה" 620 (!) פצועים. דעי לך, מטפלת יקרה, שזה המספר הגבוה בעולם של נפגעים ונפגעות שהגיעו ביום אחד למיון אחד. עקפנו את 9/11. זהו פרט טריוויה לא חשוב, אבל מישהו טרח לבדוק. מהרגע שאני קולטת מה קורה, וזה קורה מהר מאוד, אני יודעת שאני האדם הנכון בזמן הלא נכון (כי אין זמן נכון לזוועה הזו). לא יודעת אם כבר סיפרתי לך שאני רס"ן במיל'. כן, כן, הייתי קב"נית 12 שנים, גם ביחידות הכשרה של לוחמים. המלת"ק (המרכז לטיפול בתגובות קרב) של פיקוד דרום היה בבסיס שלי. מכירה את זה שפתאום את נכנסת באוטומט למוד מסוים? כי זה מה שקרה לי – הקב"נית שבי התעוררה כאילו לא עברו כמעט 20 שנה מאז השחרור שלי מקבע.

קראתי לעוד צוות, התחלתי התערבויות, חברתי לשירות לעבודה סוציאלית הכללי, נתתי הנחיות ועבדתי בלי הפסקה (האדרנלין עשה את שלו). מרכז הדחק ממוקם במיון. עקרונית אנחנו יושבים שם ומחכים להגעה של נפגעי חרדה. מהר מאוד הבנתי שזה לא יעבוד, כי רוב הנפגעים היו פצועים וברור שהם לא יגיעו אלינו, וגם ברור שאף אחד לא יקרא לנו לראות אותם. הם אשכרה צריכים טיפול רפואי. אני מתחילה להסתובב בין המיונים, פנימי וכירורגי, ו"לצוד" א.נשים שנראים כזקוקים לי. את שואלת איך ידעתי מי זקוק לי? בדיעבד, כולם היו זקוקים. באותו רגע – מי שנראה לי בעין סוער, דיסוציאטיבי, בוכה. עד עכשיו אני לא באמת יודעת. אומרים שאינטואיציה טובה מבוססת על הרבה ניסיון, אז כנראה שזו התשובה הנכונה, לפחות כרגע. אני זוכרת כל מי שראיתי באותו יום, אפילו בשם. זוכרת כל סיפור וסיפור. ראשונים הגיעו ממסיבת הטבע ובהמשך החלו להגיע חיילים, שהמשיכו להגיע לאורך כל היום. לבסוף החלו להגיע תושבי העוטף, שאחרי שעות רבות הצליחו להימלט מהתופת.

לא אכנס למקרים ספציפיים. כן, אני יודעת שתשמרי על סודיות וזה כמו להביא מקרה להדרכה, אבל פה יש באמת סיכון שתזהי אותם מהתקשורת או ממקורות אחרים. חשוב לי לשמור על פרטיותם.

אני כן יכולה לומר שההתערבויות ביום הזה היו בעיקר אנושיות: חילקתי בקבוקי מים, נתתי את המטען שלי לחייל קרבי פצוע, כדי שיוכל להיות בקשר עם משפחתו מבלי שתיגמר לו הסוללה, הבאתי נעליים מהשירות לעבודה סוציאלית, הבאתי סנדוויצ'ים ועוגות לחיילים ולאזרחים מורעבים, חילקתי שמיכות, ליוויתי לשירותים לעשיית צרכים וכדי לאפשר למטופלים לנקות את הדם. התרוצצתי בין המיונים, השירות הסוציאלי והמחלקות השונות שאליהן התחילו להעלות מטופלים כדי לפנות מקום במיון. תוך כדי, עשיתי התערבויות שכללו הבניה קוגניטיבית של האירועים, חיזוק המשאבים, הסבר פסיכו־ חינוכי על הצפוי להם בהמשך, עבודה על רגשות האשמה שהיו לכולם.ן ללא יוצא מן הכלל. אשמה לא מוצדקת, אבל ככל הנראה חלק אינטגרלי מהמצב. שמעתי עשרות סיפורים של תושייה אדירה, שבזכותה הם הגיעו לבית החולים. פצועים, אבל הגיעו. חלקם הצילו אחרים תוך כדי המצב וחלק הצילו את עצמם, תודי שזה לא מעט בנסיבות הקיימות.

מחוץ למיון הוקם מרכז מידע למשפחות, שאויש על ידי העו"סיות של השירות לעבודה סוציאלית הכללי. כל פצוע שלא הגיע עם ת"ז צולם (אני חושבת על הצלמת שצילמה מאות א.נשים, ושבסוף היום כבר צילמה בלי להסתכל). בתוך המיון ישבו גם אנשים שלא נפגעו, ואשר באו לחפש את קרוביהם. כולם מייחלים ומקווים שהם הגיעו לבית החולים. א.נשים נתנו לי שמות, הראו לי תמונות של יקיריהם. מדי פרק זמן הלכתי לשירות הסוציאלי, שם רוכז מידע על המאושפזים והועלו למחשב התמונות של הפצועים. בכל פעם שיצאתי החוצה, למשפחה, עם תשובה שלילית, נכמר ליבי. הגיע גם זוג חברים שלי כדי לחפש את האח, שדומה לחבר שלי כשתי טיפות מים, ובעיניהם תקווה ופחד לגורל האח שהיה במסיבה (אעשה לך עוד ספוילר – אתמול היינו בשבעה). ליוויתי אישה שבעלה נעדר (הספוילר הפעם עם סוף קצת יותר טוב: הוא נורה, עד לפני כמה ימים היה מורדם ומונשם, וכבר שלושה ימים שהוא ער. עדיין בטיפול נמרץ, אבל חי). בערב מגיע למיון בעלי (גם הוא עובד סורוקה), יחד עם ליה במדים. היא באה לשמוע מי הגיע מנחל עוז, אם אולי ראה מישהו את ירין ושיר (לצערי, בשלב זה הן כבר היו מתות). אני מבינה שזה שהבת שלי עומדת מולי זהו נס של הטלת מטבע: היא עושה 11-3, וזה אומר שהיא סוגרת כל שבת שנייה. שבת אחת לפני או שבת אחת אחרי – והסיפור שלנו היה אחר לחלוטין. היום אני יכולה לומר לך את זה. באותה שבת, ההבנה חלחלה אבל לא נתתי לה מקום. איך אפשר? אם הייתי נותנת לה מקום, לא הייתי יכולה לתפקד.

בשלב מסוים הבנתי שאני כבר לא אמפתית והחלטתי לעבור לעשות משהו אחר. הבנתי שהרעב גובר גם אצל המטופלים וגם בקרב א.נשי הצוות. חברה כתבה לי שהיא מארגנת קבוצה של מתנדבים, ושהם מגיעים ל"סורוקה" עם אוכל. יצאתי אליהם וביקשתי שיכניסו חלק מהאוכל פנימה. חלק נשאר בחוץ, לטובת המשפחות. גם אוכל הוא דבר חשוב.

ב־7/10, המיון היה מלא כפי שמעולם לא ראיתיו. את מראות אותו יום לעולם לא אשכח, וגם אינני רוצה לשכוח. לא אשכח גם איך במשך כל היום הזה עבד צוות מסור בצורה בלתי רגילה, ללא הבדל פרופסיה, דת, מגדר, מוצא. כולנו עבדנו ביחד. מעולם לא היו בבית החולים כל כך הרבה א.נשי צוות. אני גאה בבית החולים שלנו, גאה בכולם. אני אומרת את זה גם על סמך הימים והשבועות הבאים, שעליהם לא נדבר היום כי זה יארך יום שלם. עם כל העצב שבדבר, היום הזה והשבועות שאחריו גיבשו אותנו והפכו אותנו למשפחה מלוכדת יותר.

את שואלת מה החזיק אותי באותו יום (את בודקת משאבים, אני קולטת אותך). אני חושבת שקודם כול הידיעה שאני יודעת מה לעשות, ושאני עושה את זה טוב (משאב קוגניטיבי). שנית, הצוות של המערך לבריאות הנפש וצוות השירות לעבודה סוציאלית (נכון, מטפלת יקרה, המשאב החברתי חזק אצלי) – שני צוותים מדהימים שעבדו מבוקר עד ליל. השירות לעבודה סוציאלית הוא המקום שאליו הגעתי מדי פעם כדי למלא צרכים בסיסיים: שירותים, מים, קצת אוכל (לא כי רעבים אלא כי צריך דלק) – אבל גם בשל הצורך לראות פנים מוכרות, שמשרות ביטחון, מילה טובה תוך כדי (לא חיבוק – זה שובר הגנות). עזרה לי גם הידיעה שאולי מה שעשיתי באותו יום סייע למי שהייתי איתו, ולו במעט, לעבור את היום עם טיפה פחות קושי, כי מישהו ראה אותם. ושבהתערבויות שעשיתי אולי מנעתי – אולי, רק אולי – היווצרות של פוסט־ טראומה בהמשך.

בלילה יצאתי הביתה כשאני מתחילה לקלוט את גודל הזוועה. לאורך כל היום שמעתי בעיקר את הסיפורים של אלו שטיפלתי בהם. מדי פעם הגיעה אינפורמציה, אבל לא באמת קלטתי אותה. חזרתי מרוקנת כוחות, מנותקת רגשית, לא מסוגלת להביע במילים את מה שחוויתי. לא מצליחה להירדם. בסוף נופלת עליי שינה טרופה. ב־4:30 אני מתעוררת, ב־5:00 פותחת פייסבוק. לא זוכרת מה ראיתי שם.

אני פורצת בבכי.

***

אנדי איפרגן, עו"ס מומחית בבריאות הנפש. ראש צוות עבודה סוציאלית במערך לבריאות הנפש, המרכז הרפואי "סורוקה".
andy.ifergane@gmail.com