במרכז הרפואי שיבא בתל השומר מאושפזים, נכון ליום שלישי האחרון, 114 פצועים ומשוקמים מהלחימה – כמעט מחצית מכלל מאושפזי הלחימה כיום ויותר מבכל בית חולים אחר בארץ . השירות הסוציאלי של בית החולים עובד יומם ולילה כדי לספק להם ולמשפחותיהם טיפול, ולנסות, ולו במעט, להפחית את השפעות הטראומה שעברו.

כמנהלת השירות הסוציאלי בשיבא, אספר כאן על פעילות העובדים והעובדות הסוציאליים של בית החולים החל מהבוקר של 7 באוקטובר; על ההירתמות האדירה והחוויות הקשות של הצוות, שעלולות לגרור טראומה משנית משמעותית, ועל הטיפול במשתקמים ובמשפחותיהם כעת, שלושה שבועות אחרי היום ההוא.

כמה מילים על עבודה סוציאלית בתחום הבריאות כדי להבין את ההקשר הכללי: מטרת העבודה הסוציאלית במערכת הבריאות בכלל ובבתי חולים בפרט היא לתמוך במטופלים כדי שיוכלו להפיק את המרב מהטיפול הרפואי ומהשיקום. כמו כן, לקדם את יכולת המטופל לחזור להמשך תפקוד אופטימלי ולמעגלי חיים נורמטיביים ככל האפשר, במסגרות אילוצי הפציעה / מחלה והטיפול. בשגרה, אני אחראית על 130 העובדים והעובדות הסוציאליים המפוזרים במחלקות. עו"סים בבתי חולים מתורגלים במצבי חירום פרטניים גם בשגרה, בליווי נפשי על רקע טראומה או מחלה, ליווי משפחות ומשתקמים, ובמקרה הגרוע – גם במצבי בשורה מרה.

בבית החולים,  הטיפול הראשוני הוא רפואי. אנחנו פוגשים אותם ואת בני המשפחות מייד אחר כך, כשהם עדיין בעין הסערה. מצבי טראומה קשים מהווים משבר מג'ורי בחיי הפצוע ומשפחתו ונקודת מפנה בין החיים שלפני לבין החיים ההמשך.  לפציעה השלכות לא רק על הבריאות הפיזית אלא גם על הבריאות הנפשית, וכל היבט בחיים – על המשפחה, על הפרנסה, על הביטחון האישי, זהות עצמית, תפיסת עולם, הבנת המציאות ועוד.

מטרתנו לעזור לפצוע ולמשפחתו להתארגן בצורה הבריאה והיעילה ביותר סביב המצב החדש. אנחנו עוזרים להם להבין מה קרה, איפה הם נמצאים ומהם הצעדים הנכונים ברגע זה. התערבות מוקדמת זאת חשובה ביותר, ובמידה רבה מנבאת את המשך ההסתגלות וההתמודדות.  כמובן, ככל שיש יותר פצועים באירוע, המאמץ להגיע לכל אחד ואחד גדול יותר.

חלק אינטגרלי נוסף בתפקידנו הוא לספק מענה בשעת חירום ובמצבים שבהם יש ריבוי נפגעים. כשבית החולים מכריז על אר"ן (אירוע רב־נפגעים), הוא הופך ל"זיקית" – מתארגן מחדש, משנה דרכי ותהליכי עבודה, ציוות ותפקידים ונכנס למתכונת שעת חירום,  שמותאמת למאפייני לאירוע עצמו.

אנו אומנם מתרגלים באופן תדיר נוהל שעת חירום על מנת לשמור על רמת כושר ומוכנות גבוהה, אך לכל אירוע אמתי יש את המאפיינים שלו ואנו נאלצים לעשות התאמות בזמן אמת. לא כל שכן באירוע הרב־ממדי הזה, שכמותו לא הכרנו עד כה.

במצב מלחמה מגיעים הרבה מאוד פצועים; רובם אנשים שניהלו עד כה חיים בריאים ורגילים, והפציעה הפכה וקטעה בבת אחת את רצף חייהם. ממדי ומורכבותו אינם דומים לאלה של שום אירוע אחר. משמעויותיו והשלכותיו אינן מובנות לנו בשלב זה, אך ברור כי הן קיומיות וכרוכות באובדן מקורות הביטחון הראשוניים ביותר: בית, משפחה, קהילה, חברים, סדר בסיסי וביטחון אישי. המילים היחידות שמתארות את גודל האסון הן "שואה" או "פוגרום".

צוות המענה לטלפונים איבד את הקול

ב־7.10 משכנו מייד אל צוותי שעת החירום את כל מי שהיו במחלקות. זה היה שבת בבוקר, יממה לפני תום חופשת הסוכות. רבים היו בחופשות ובחו"ל, אחרים שומרי שבת, אבל כל מי שיכול הגיע מייד מהבית.

העו"סים בבית החולים נפרסו מייד לשלושה אתרים – חדר המיון, מרכז הדחק לנפגעי הלם וחרדה, ובהמשך, כשהגיעו הפצועים – גם למרכז מידע פיזי וטלפוני לציבור.

זה היה אירוע כל כך מפוזר גיאוגרפית, עם כל כך הרבה מעורבים, שעוד לפני שידענו בדיוק מה קורה, היה ברור שיגיעו אלינו פצועים ופניות מכל רחבי הארץ. כבר באותו יום הגיעו לתל השומר יותר מ־100 פצועים. מסוק אחר מסוק אחר מסוק.

בארבעת הימים הראשונים, העבודה הייתה בדרגת החירום הגבוהה ביותר, יום ולילה מסביב לשעון. נפגשנו פעמיים ביום וקיימנו הערכות מצב. קיבלנו  החלטות על סמך נתונים של השעות האחרונות: עד מתי מאיישים את עמדות החירום, איך משנים אותן בהתאם למצב, וכדומה.

הפניות היו קשות. משפחות נואשות התקשרו שוב ושוב בחיפוש אחר יקיריהן. כל כך הרבה כאב. הגיעו לא מעט אלמונים. התחלנו לאסוף מהמשפחות תמונות. עובדים שלנו ישבו והשוו תמונות של ה"אלמונים" לתמונות שהמשפחות שלחו. התהליך היה קשה מנשוא. לפעמים הפנים לא היו במצב שניתן לזהות.

צוות המענה לטלפונים איבד את הקול. הם לא הפסיקו לדבר לרגע. הטלפונים צלצלו ימים שלמים ברצף. אנשים במצוקה קשה, ופה יכולנו לעזור רק מעט. זה שבר את הלב כי, ברוב המקרים לא היה אפשר למסור את המידע שרצו לקבל. הם נשארו באי־ודאות נוראה – ואנחנו איתם. אנשי הצוות היו מותשים.

רק לאחר חמישה ימים, כשכמות הפניות פחתה וכך גם הטיפול המיידי בפצועים, יכולנו להתחיל לטפל במאושפזים, ביניהם משתקמים. כעבור שבוע, המסה הגדולה של המטופלים עברה לשיקום והגיעו רבים נוספים, שטופלו לפני כן בסורוקה. העבודה איתם קרובה יותר לעבודה ה"רגילה" שלנו, בשגרה, אבל עדיין יש לא מעט מטופלים שמצבם הרפואי קשה .

באחת הישיבות, ביום החמישי לאירוע, עלתה התחושה שאנחנו נמצאים בזה כבר שבועות וחודשים. זה הרגיש נצח, ושאב מאיתנו כוחות ומשאבים של חודשים. לכל עובד יש קשר עם מישהו שנפגע או נחטף או נמצא גם תחת איום רקטות. המציאות המשותפת הזאת של מטפלים ומטופלים מקשה מאוד על היכולת לטפל ולהיות שם עבור המטופל.

קבוצות תמיכה עם חובת השתתפות

כיוון שזו טראומה מתמשכת, לא כל הכלים שיש לנו מתאימים. מערך העבודה הסוציאלית בביה"ח עובד בצמוד למערך הפסיכולוגי והפסיכיאטרי, וביחד נבנתה תוכנית משותפת.

מרכיב חשוב בהתערבות מידית שנועדה לצמצם פוסט־טראומה, הוא הבניית  האירוע בשלבי התחלה, אמצע וסוף. מבהירים למטופל: זה מה שקרה, זה גרם לכך וכך, ועכשיו זה נגמר, זה מאחוריך. את זה לא תמיד אפשר להגיד עכשיו. עכשיו זה משהו אחר. אי אפשר להגיד למטופל שזה נגמר. לא הגענו לסוף.

בדיוק משום כך, אנחנו מקיימים פעולות לחיזוק העובדים והעובדות, אשר מתמקדות בהתמודדות עם טראומה משנית: קבוצות, הרצאות, טיפולים, כמה שיותר כלים אישיים ומקצועיים. הקמנו קבוצות תמיכה לעובדים עם חובת השתתפות,. לפחות פעם בשבוע. אחרת, הם לא יעצרו ויחשבו רגע על עצמם.

ביה"ח שלנו פועל להיות "גב" משמעותי לעובדים. העו"סים נתפסים כשירות חירום מרכזי וחיוני, וביה"ח, מקצה תקינה ייעודית ותנאים שמקלים על עשייתנו. אנחנו עובדים בשיתוף עם מערכים אחרים בביה"ח, שגם הם הוסבו למאמץ המלחמה – מערך המתנדבים ומלווי המשפחות.

למרבה המזל, העו"סים ניחנו בתכונות של חתול… לא חשוב איפה תזרוק אותם, תמיד ינחתו על הרגליים. מהות המקצוע שלנו היא שמאפשרת לנו להתאים את עצמנו למה שצריך. ובכל זאת, זה  לא פשוט.

המצב הזה מבליט את הפער הבלתי נסבל בין החיוניות והיכולות של המקצוע שלנו לבין רמת השכר. הצוות שלי, וזה תקף לכלל העו"סים – הוא מסור, ערכי ומגויס. האתגר הוא להגיד לאנשים לא לבוא לעבודה. אני שולחת צוות הביתה, ממש בכוח, אחרי 24 שעות עבודה רצופות. אנשים לא רוצים לעזוב ולא מסכימים לנוח.

ומה מכאן והלאה?

קודם כול, המערכת צריכה להפנים את חשיבותם של שירותי רווחה, לשלם שכר הולם כדי שניתן יהיה לגייס כוח אדם. השכר הנוכחי הוא לעג לרש. עובדים סוציאליים נכנסים ראשונים לכל אירוע. זהו מקצוע חיוני, זו עבודה מקצועית קשה, ומאז הקורונה, ובטח עכשיו, האוכלוסייה הכללית מודעת לכך. אין לנו מספיק אנשים, כי אי אפשר להתפרנס מזה. לצערי התגמול משקף את סדר העדיפויות של המדינה, ואנחנו צריכים לדרוש מהמדינה שלנו סדר עדיפויות נכון וטוב יותר.

***

ד"ר וונדי חן – מנהלת השירות הסוציאלי בבית החולים שיבא בתל השומר. 'wendy.chen@sheba.gov.il