כמרצה במכללה האקדמית ספיר וכעובדת סוציאלית המכירה מזה שנים את משמעותה של "מציאות טראומטית משותפת" (Nuttman-Shwartz & Dekel, 2008), ועם הכשרתי המקצועית והמחקרית בנושאי טראומה ושכול, ידעתי עם תחילת ההתנדבות שמה שאני עומדת לפגוש אינו דומה לשום דבר שפגשתי אי פעם. היה לי גם ברור שאעשה הכול כדי לסייע ולהביא מעט כוחות למי שנפגעו במעגל הראשון.

במלון הראשון שהתחלתי לעבוד בו נמצאת קהילה מאחד הקיבוצים שפונו. במלון הוקמו מרפאה, גנים ואפילו בית ספר. קיבוץ בתוך מלון. לאט לאט, שמות המלונות מתחלפים אצלי בשמות היישובים. חדר הטיפול שקיבלתי נמצא בספא של המלון, שבימים כתיקונם משמש כחדר עיסויים וטיפולים. חברת הקיבוץ הראשונה שאני פוגשת אינה מצליחה לומר מילה אחת. היא נסערת ובוכייה. אני מחזיקה את ידיה ומבקשת ממנה לנשום יחד איתי נשימות עמוקות. לאט לאט היא נרגעת, מתיישבת ומתחילה לדבר. אני בתוך הממ"ד, היא משתפת אותי, לא מצליחה לצאת ממנו. החוויות קשות, מטלטלות, בלתי נתפסות.

ההתערבויות שאני מבצעת אינן דומות להתערבויות שבשגרה. אני פוגשת א.נשים בפעם הראשונה, איני מכירה אותם ואת רובם אפגוש למפגש אחד או שניים בלבד. אני מנסה לנרמל את התגובות השונות, אומרת להם שזו תגובה נורמלית למצב לא נורמלי, מתקפת ומנסה לתת תקווה ברמה הכי ראשונית של עשיה יום־יומית בתוך הכאוס. נותנת להם משאבים ככל שאני יכולה. האי־רציפות שנוצרה כתוצאה מהפינוי ומהאירוע המטלטל קטעה את רצף החיים ומקשה עליהם. על כך מעידים משפטים שאני מרבה לשמוע, כמו נשים שמבקשות לומר שהן בדרך כלל נשים מטופחות אך כעת נאלצו ללבוש בגדים שאינם שלהן. הגעגועים לבית ולשגרה חוזרים ועולים. הנערות משתפות כמה קשה להן החוסר בפרטיות בתוך החדר במלון. הלובי הרועש, הפגישות עם אותם אנשים כל היום בחדר האוכל, מקשים על כולם. ויותר מכול – האי־ודאות לגבי החזרה הביתה.

אני פוגשת גם הרבה רגשות של אשמה ובושה, שהם רגשות מוסריים המאופיינים בהערכה עצמית שלילית (Murray et al., 2021). החל בבושה על כך שהן בוכות, שהן רגילות לתת ולא לקבל וקשה להן, וכלה באשמת ניצולים (מושג שזוהה בקרב א.נשים שנחשפו לטראומה והיו עדים למוות של א.נשים, בעוד הם נותרו בחיים), כמו איך זה שאנחנו ניצלנו והשכנים שלנו לא. אשמה של מי שלא היה עם משפחתו בממ"ד, ועל אף שהציל אנשים אחרים באותו זמן מרגיש אשמה כלפי אשתו וילדיו, שנותרו להתמודד בתוך התופת לבדם. קשה לי לפגוש בחוויות הללו.

בקבוצת המיינדפולנס בהנחייתי, שלפי הגדרתו של קאבט־זין מבוססת על "המודעות הנובעת מתשומת לב המובאת בכוונה תחילה לרגע ההווה" (Kabat-Zin, 2003, p.154), אחת הנשים אומרת אחרי תרגול שזו הפעם הראשונה שהיא נושמת אחרי השבת השחורה. למשך שעה אנו מתמקדות יחד בגוף, בנשימה ובכאן והעכשיו, כדי לתת מעט יציבות בתוך הסערה הקשה. מישהי מבחינה עד כמה הגוף שלה מכווץ, אחרת אומרת ששכחה לגמרי את הגוף שלה.

תרגול המיינדפולנס, המכוון לכאן והעכשיו במובן הפנימי־מנטלי של האדם המתנסה בתרגול, עשוי לסייע למתרגלים לקבל את הקיים ולא להיאבק בו, גם אם המציאות קשה. תרגול כזה כבר סייע למתרגלים בהתמודדות בעת משבר, למשל בתקופת הקורונה (שגב, 2022; Segev, 2023; Segev, 2022).

בקבוצת נשים אחרת, כשהן מתבקשות לדמיין שהן סוחטות לימון ביד, אחת הנשים אומרת שמזמן לא סחטה לימון בעצמה. הכול עושים עבורי, היא אומרת בכאב. נראה שתחושת הזמן התערערה מאז ומישהי אומרת שאינה משתמשת יותר בשעון יד; שהיום מתארגן לפי הארוחות במלון. חלק מתארות את דרך ההתמודדות שלהן עם המצב כעשייה בלתי פוסקת, פחד לעצור ולהישאב ל"חור השחור".

התכנים נעים בציר של ניגודים. רצף מול קטיעה של רצף, תפקוד מול התפרקות, קהילה תומכת מול קהילה חונקת. רבים מהם רוצים לגלות חוזק מול השבר הגדול, מבקשים לחזק את עצמם ולו במעט כדי להצליח להתמודד ולא להתפרק.

ואעבור להיבט המקצועי. אני לומדת עד כמה המפגשים הללו של עזרה ראשונה נפשית, על אף שאינם טיפול במסגרת הרגילה, הם בהחלט טיפוליים. אני רואה שינויים לאחר ההתערבויות שאני מבצעת בקרב הא.נשים שאני פוגשת: אישה שיצאה בפעם הראשונה מהמלון, אחרת שחזרה לחייך. שלא כהרגלי, אני בוחרת להתמקם בתוך המפגש באופן מאוד דירקטיבי ודומיננטי. אני מציעה תרגולים שונים ועורכת אינטגרציה בין מודלים וגישות שונות בהתאם למי שאני פוגשת. אני מוצאת את הניסיון ליצור רציפות בעזרת כלים שונים חשוב ומסייע. למשל, משפטי הוראה עצמית של המשכיות ויצירת רציפות. יותר מכול, ניכר כי המפגש הבין־אישי הוא קריטי והבקשה למגע בולטת ברוב המפגשים. היו שביקשו חיבוק עוד בכניסה לחדר, לאחרים אני מחזיקה את היד. יצירת הקרבה בקשר המסייע, שבשגרה אורכת זמן, הופכת למהירה בעת חירום. כמעט ברגעים בודדים נוצר קשר של אמון עמוק. הדבר החשוב ביותר הוא לא לתת לאדם להרגיש שהוא לבד; להיות איתו בעין הסערה.

אני לומדת כי התערבות בשעת חירום יש לבצע בזהירות רבה. איננו מכירים את האדם הפונה לעזרה, אין לנו אפשרות לגעת לעומק ברקע שלו ויתכן שזו הפעם היחידה שניפגש. על כן, אני נזהרת מאוד במהלך ההתערבות. כמה נקודות חשובות שאני מקפידה עליהן בהקשר זה:  א. הקפדה יתרה על השפה. כל מילה נשקלת ביחס להקשר העדין שההתערבות מתבצעת בו; ב. כיבוד ההגנות של הא.נשים ומתן שליטה בתוך החדר חשובים מאוד. למשל, יש לכבד את מי שמתקשה לעבוד עם נשימות, לכבד רצון לנוע בחדר או כל בחירה אחרת, ולהתאים את ההתערבות לכל אדם; ג. עוד נקודה שכדאי לקחתה בחשבון היא שהאירוע עדיין מתרחש. עדיין אנחנו במצב של מלחמה וסכנה, עדיין יש חטופים ונעדרים ואי־ודאות גדולה לגבי העתיד. אלה אינם מאפשרים להשתמש באמירה ש"עכשיו אתה במקום בטוח והאירוע הסתיים". במקום זאת, אני מנסה לתת תקווה ובעיקר לחזק את האמונה שלהם ביכולתם להתמודד עם האירוע;  ד. אני מוצאת את עצמי מתרכזת במשאבים שלהם, בניסיון לחזק את יכולת ההתמודדות. בהרגעה, קרקוע, סידור האירועים שפקדו אותם על פני רצף, נתינת כלים קוגניטיביים וחיזוק הערכים והתמיכה שיש להם בכאן והעכשיו.

גם הנחיית הקבוצות בימים אלו דורשת התאמה לנסיבות הקשות. כל הקבוצות מונחות בהנחיה בשתיים, לשם תמיכה, חשיבה משותפת תוך כדי המפגש ולמקרה שאחת המשתתפות תצטרך התערבות אישית במהלך המפגש. במקום הצגה עצמית פתוחה, המשתתפים מתבקשים להציג רק את שמם, כדי לא להציף את כל הקבוצה בשלב כה מוקדם בחוויות הקשות. ההנחיה דירקטיבית מאוד ולא פתוחה, אך מעודדת תקשורת מעגלית בין חברי הקבוצה. המפגש מתרכז במשאבים, בהתמודדות ובכוחות. הקבוצה מתמקדת בכאן והעכשיו, בחוויות מהימים האחרונים של השהות במלון. בהנחיה יש דגש על חיזוק כל ביטוי של מסוגלות. למשל, לחזק משתתפת שמביאה כוס מים למשתתפת אחרת, אשר מתקשה לדבר. בהנחיית הקבוצה מושם דגש על כוחות, מה עוזר ומה נותן תקווה. כל זה נעשה תוך אִפשור למידה זה מזו בקבוצה. כמו כן, להסברים הפסיכו־חינוכיים על מבנה המוח ותגובות דחק יש ערך מוסף כאשר הם ניתנים בקבוצה. בקבוצות ניכרות תמיכה ואכפתיות והן מזמנות למשתתפים גם אפשרויות לנתינה וללקיחת תפקיד, שמגביר את תחושת המסוגלות.

הסטינג של הנחיה בתוך מלון מאתגר מאוד. הקבוצות מונחות לעיתים בחדר האוכל, במרפסת ובאולמות שונים. לעיתים עם רעשי רקע (שואב אבק, ילדים המשחקים בסביבה).

מושג חשוב נוסף, שאני מרבה להשתמש בו בהתערבויות החירום בימים אלו, היא החמלה העצמית, המוגדרת כחמלה המכוונת לעצמי אשר כוללת התייחסות לסבל ולכישלונות בפתיחות ובנדיבות וראיית הסבל כחלק מהאנושיות (Neff, 2003). לחמלה העצמית תפקיד קריטי במקרים שאני מזהה בושה ואשמה. בושה ואשמה מפעילות אצל האדם את המבקר הפנימי, ועלולות להתבטא בתוקפנות ובהרסנות כלפי העצמי. חשוב מאוד לתת להן תוקף. למשל, לא לבטל את האמירה ש"אם אני בוכה, זה אומר שאני פגומה". או את האמירה ש"אני אשמה בכך שאני אוכלת וישנה בזמן שחבריי נהרגו או נחטפו". חשוב לתת תיקוף לרגשות הקשים וכלים להתמודד עימם. למשל, אני מוצאת שלשאול "מה היית אומרת לחברה טובה אם הייתה אומרת לך את זה?" או להראות שעשו כמיטב יכולתם, מסייעים מאוד בהפחתת תחושות אלו. אני מנסה לחפש כל כוח וכל משמעות, כמו חיזוק התפקיד והחשיבות של הורים בעזרה לילדיהם במצב זה, או החשיבות של תפקידה הלא־פורמלי של אישה מבוגרת בקהילה.

כמה מילים גם עלינו, המטפלים בעת חירום. קל מאוד להישאב למתן העזרה, לשכוח את עצמנו ואת הצרכים שלנו בתוך הנתינה. הצורך הוא רב והחוויות עוצמתיות וקשות. כמכל הסופח את החוויות הללו, חשוב מאוד שנהיה קשובים גם לעצמנו ונשמור על המשאבים שלנו. חשוב לדעת למצוא מקורות תמיכה. קבוצות עמיתים לא־פורמליות והיעזרות בחברות שבבית מסייעות לי מאוד. חשוב גם לזהות תחושות של אשמה ובושה גם בקרבנו. לדוגמה, בפעם הראשונה ששבתי הביתה מים המלח, התקשיתי לחזור רגשית. הרגשתי שאני נוטשת את הא.נשים שתמכתי בהם והרגשתי אשמה על כך שלי יש בית לשוב אליו והם נותרו ללא בית. החמלה העצמית מסייעת לי במצבים כאלו, וכמובן מתן הלגיטימציה, התיקוף והנרמול לרגשות ולחוויות שלי. זיכרו כי כדי לתת ולסייע, עלינו לשמור על עצמנו ועל נפשנו. הטיפול והדאגה לעצמנו הם אתיים, והם מאפשרים לנו להמשיך ולסייע לאחרים.

האירוע הקשה שאנו עוברים כעת מטלטל את כולנו. הזעזוע, האי־ודאות, הכאב, האובדן והדאגה הרבה לחיילינו שבחזית ולחטופים – כל אלה מציפים אותנו. למרות זאת, עלינו להחזיק בתקווה, עבורנו ועבור מטופלינו, כי יבואו ימים טובים מאלו. זוהי שעתו החשובה של המקצוע שלנו. התרומה המקצועית של העובדים והעובדות הסוציאליות ניכרת ומורגשת בשטח. יש עובדות סוציאליות שבעצמן נעקרו עם משפחותיהן מביתן וממשיכות להוות גורם מקצועי ולסייע, כאשר הן עצמן נמצאות במצב דומה. בימים אלו, אני גאה להיות עובדת סוציאלית. גאה במקצוע ובכל העובדים והעובדות הסוציאליים שאני פוגשת בשטח.

רשימת המקורות

שגב, ע' (2022). פדגוגיה קשובה במשבר הקורונה: קורס מיינדפולנס ועבודה סוציאלית – כשהמציאות נכנסת לכיתה והכיתה נכנסת למציאות. בתוך א' נוטמן־שורץ (עורכת), עבודה סוציאלית תחת אש, תיאוריה, מחקר והתערבות (עמ' 191-211). פרדס.

Kabat-Zinn, J. (2003). Mindfulness-based interventions in context: Past, present, and future

Murray, H., Pethania, Y., & Medin, E. (2021). Survivor guilt: A cognitive approach. The Cognitive Behaviour Therapist, 14, e28

Neff, K. (2003). Self-compassion:An alternative conceptualization of a healthy attitude toward oneself. Self and identity, 2(2), 85-101

Nuttman-Shwartz, O., & Dekel, R. (2008). Training students for a shared traumatic reality. Social Work, 53(3), 279-281

Segev, E. (2022). “The course was my lifesaver”: The significance of a mindfulness-and-social work course for students in Israel during the COVID-19 crisis. Journal of Social Work Education. doi:10.1080/ 10437797.2022. 2045237

Segev, E., (2023). “A breath of fresh air”: The meaning of mindfulness training during COVID-19 for early career mental health social workers in Israel. Social Work in Health Care, 62(1), 19-40. 10.1080/00981389.2023.2165597

***

ד"ר עינב שגב – מרצה בכירה בבית הספר לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית ספיר. מתנדבת מטעם הקואליציה הישראלית לטראומה כעובדת סוציאלית מטפלת פרטנית ומנחת קבוצות במפונים מהעוטף אשר פונו למלונות בים המלח. einavs@mail.sapir.ac.il