"אני אימא לשני ילדים עם בעל במילואים. ראיתי אותך בלייב בפייסבוק הערב, והייתי חייבת לשתף אותך, שהייתי זקוקה לדברים שלך, בין כל הכאב והפחד…" את ההודעה הזו, ועוד רבות כמותה, מקבל הפסיכולוג לירון בורק מדימונה, שמתחילת המלחמה עלה מדי ערב לשידור לייב בעמוד הפייסבוק של העירייה והשיב לשאלות של התושבים, הרגיע והסביר.
"דימונה היא עיר באבל, יום אחרי יום פגשתי אנשים בהלוויות", מספר בורק על העיר ש-17 מבניה ובנותיה נרצחו ונפלו באירועי 7 באוקטובר ובמלחמה. "יש פה צעירים שנרצחו במסיבת 'נובה', משפחת קפשיטר שנמחקה, שוטרים וחיילים שנפלו. באוכלוסיה של 40 אלף איש – אין קהילה או שכונה שזה לא נגע בהן".
בורק (32) עבר לדימונה לפני כמה שנים כדי להשלים את ההתמחות שלו בפסיכולוגיה, ומאז השתקע בעיר הדרומית. מתחילת המלחמה הוא חלק מהחמ"ל העירוני שמתכנס פעמיים ביום כדי למפות את תמונת המצב בעיר. מבחינתו, ההתעקשות לתת מענה נפשי לתושבים היא תוצאה ישירה של ההבנה של ראש העיר בני ביטון שזו גם אחריותו.
"עם פרוץ המלחמה עשינו חשיבה ברמת המקרו והמיקרו, להבין איך פורשים מטריה שתגיע לכמה שיותר מהתושבים", מספר בורק. בין השאר, הפעילה העירייה, בשכר מלא לעובדים, את השירות הפסיכולוגי הציבורי בעיר בכמה אופנים: טיפול פרטני באמצעות מוקד תמיכה ללא תור ומאות שיחות טלפון וביקורי בתים; ליווי של יועצות חינוכיות ומנהלות; ליווי ממוקד למשתתפי מסיבת הנובה; ומעטפת למשפחות האבלות.
השידורים בעמוד הפייסבוק של העירייה מספקים, לפי המודל הזה, את ההגנה הפסיכולוגית הכי רחבה. "בשבועיים הראשונים למלחמה עשינו כל ערב שעה בלייב איתי", מספר בורק, "כשצופים ומאזינים מעלים שאלות ומתייחסים תוך כדי. זה לא טיפול פסיכולוגי בדיוק, אלא התערבות שמגבירה חוסן. הסברנו מה טראומה עושה, מה אפשר לעשות כדי להתמודד עם טראומה.
"כל יום שעבר ראינו את מספר הצופים עולה ועולה. בלייב היו 300 משתתפות ומשתתפים, אבל הצטברו כבר 70 אלף צפיות לסרטון הראשון. בין השאר דיברנו על הבדידות, על האימה והחרדה, על תחושה של אובדן שליטה. בתגובה לזה דיברתי עם התושבים על עיקרון הרציפות, והחשיבות של יצירת תחושה שהעולם ממשיך להתקיים ולא חדל. הרבה אנשים הרגישו שב-7 באוקטובר העולם קרס, ושלעולם לא נחזור למה שהיה. דיברנו על זה בהרחבה. בתגובה הדגשתי את החשיבות של החיבור לאנושיות, למשפחתיות, עידוד לקירבה וחיבה. קיבלנו המון שאלות מה אפשר לעשות עם הכאב והחרדה, איך לתווך לילדים את המצב, מה אומרים למשפחה אבלה, איך מוציאים עצמנו מהבית".
למי הגיעו כל ההודעות המרגשות הללו?ההודעות הגיעו מתושבים ותושבות ללירון הפסיכולוג מהשירות הפסיכולוגי העירוני, המעביר…
Posted by עיריית דימונה on Wednesday, October 18, 2023
את השאלות האלו ועוד, שענה עליהן בשידור, צבר בורק במהלך היום במפגש שלו עם תושבים. "לכולם יש את המספר שלי", הוא אומר בגאווה. נוסף על כך, הייתה אפשרות לשאול ולהגיב בדף הפייסבוק של השידור. את השאלות שנכתבו שם, הקריא לבורק הצלם.
"למדתי פסיכולוגיה קלינית, ההתמקמות מול מצלמה חדשה לי", הוא אומר. "כדי לאפשר איכות מפגש וצילום גבוהה, הזמנו צלם חתונות שבבת אחת איבד פרנסה. האיכות הייתה מאוד גבוהה, התמונה חדה, הסאונד טוב – זה השפיע על הנינוחות שלי. הרבה תגובות ראשונות לא היו בכלל על התוכן, אלא על הטון, על הביטחון, על אופן הדיבור – עוד לפני המענה, הנוכחות, ההקשבה והזמינות היו גורם משמעותי בתחושה של הצופים. הרגישו שמישהו מתעניין ואכפת לו מהם, יכול להיות איתם במצוקה ולא להתפרק, זה משאב מבסס ומרגיע. וזה קשור הרבה לממד הטכני, שעשה המון הבדל".
"לאפשר איים של תפקוד בתוך הטירוף"
אחרי השבועיים הראשונים של מפגש יום-יומי בפייסבוק לייב, עבר בורק למפגש אחד בשבוע בזום – מה שמאפשר מפגש יותר אינטימי עם הצופים. "הפחתנו תדירות כדי להתאים את הקצב לצרכים. נראה שהקשר הישיר בין השירות הציבורי לציבור מניב פירות. כולם מרגישים שעברנו מהשלב הראשון של התגובה וההלם, לתקופה שאנחנו יכולים להיות כמה חודשים, שגרת חירום. כיום רואים מצוקה מהדיבור על חזרה לשגרה. אנשים שואלים: איפה אנחנו ואיפה שגרה? הבנים והגברים בעזה, איך מדברים על שגרה? אני לא מעז לצאת מהבית.
"פסיכולוגית מדובר על תנועות הפוכות – חירום מזמן דריכות, מביא היערכות, לא נותן לגוף ולמערכת העצבים להרפות ולנוח. הוא מזמן המון לחץ וזה טוב, כי זה ממריץ אותנו לשמור על עצמנו. מבחינה פסיכולוגית זה מאתגר, כי השגרה מאפשרת לנו לסמוך ולהיות נינוחים. האתגר הוא לייצר עוגנים – לבנות מסגרות שמאפשרות לנו איים של תפקוד בתוך הטירוף".
הוא מסביר שההתמודדות צריכה להיות ממוקדת ברגש, ולא בפתרון. "אם מקבלים תכנים שלא יכולים להתמודד איתם – לסגור. מה יהיה עם השכן במילואים? עם הטילים מתימן? אלו דברים שמפחידים, ואני כאדם פרטי לא יכול לפתור.
"מצד אחד, צריך לייצר עוגנים ולתת עזרה למי שלא מצליח. כדאי לזכור ולהבין שדווקא התכנסות והתמגנות מגבירות בטווח הארוך את החרדה. כשמתחברים למסר הזה עושים צעדים לקראת תפקוד".
"כל דבר שיקטין מרחק בין ההנהגה לתושבים יעשה לנו טוב"
"התרומה של לירון לא תסולא בפז", אומר ראש העיר בני ביטון. "יש לו יכולות מדהימות להרגיע את הציבור החרד, והוא עשה את זה באמצעות שיחות זום, סרטונים ומפגשים. עיריית דימונה התברכה בו, מצדיעים לו כמו גם לשאר הגופים הצלה והביטחון".
בורק גם פסיכולוג בשירות הציבורי, ויש לכך ערך גדול בעיניו. "בשונה מקליניקה, לפסיכולוגים ברשות המקומית יש תפקיד אחר – לחזק את החוסן הנפשי בקהילה. יש דברים שרק בכוח שירות ציבורי לעשות. השירות הפסיכולוגי הציבורי בארץ מיובש כבר המון זמן מבחינה תקציבית, והיינו שמחים שיקרה משהו בנושא הזה. בימים אלה אמורים להיחתם הסכמי שכר, ואני מקווה שישכילו שם למעלה להבין שהצורך גדול, וזו אחריות לאומית לדאוג שיהיה מערך כזה – שירות ציבורי של פסיכולוגיה".
בורק רואה בפעולה המשותפת של המערך הפסיכולוגי וההנהגה העירונית נקודה ארכימדית ביכולת של הציבור להתמודד עם המציאות. בימים הקרובים הוא, ראש העיר, קציני פיקוד העורף ועוד משרתי ציבור מהעירייה יפגשו באופן בלתי אמצעי עם תושבי דימונה בשכונות. "כל דבר שיקטין מרחק בין ההנהגה והתושבים יעשה לנו טוב", הוא אומר. "יש משבר אמון, וישראלים רבים חווים כעס ומרחק.
"המשפחות השכולות שאני מלווה נמצאות איתי בלב. למשל מירב מדר, שהבן שלה שחק נרצח במסיבה. הם משפחה שיש אצלה באומנה 2 ילדים בנוסף ל-4 הביולוגיים, ואתה רואה את הלכידות המשפחתית. לא הפסקתי להתרגש. ורותם בלוכמן, שבעלה יקיר השוטר נסע כשלא היה בתפקיד והציל המון אנשים, וקיפח את חייו. העוצמות שרותם הצליחה לגייס כדי להיות עם הילדים, למרות השבר, זה משהו שקשה להעביר במילים. זה חיזק אצלי את התקווה שאפשר להתמלא בכוח עבור היקירים שלנו".
בורק מקווה שאת היוזמה שלו בדימונה יעתיקו בעוד רשויות בארץ. זה כמובן קשור להחלטות כמו של ראש העיר ביטון לאפשר לכל האגפים ערוץ תקציבי של המלחמה. העובדים מקבלים תשלום מלא על כל השעות. "הרשויות המקומיות צריכות להרים את הכפפה", הוא אומר, "יותר משאבים קהילתיים זה חוסן אדיר".
