שלום זרוג עלה לארץ לפני 13 שנה מליבורנו באיטליה. לפני כחודש וחצי פתח מסעדה איטלקית כשרה ברחוב גורדון בתל אביב, רק שרגע לפני הפתיחה החגיגית פרצה המלחמה. מאז "פנקינה" (ספסל) שלו הפכה למטבח קרבי: עשרות אנשים מתרוצצים – חותכים ירקות, מתבלים, מבשלים פסטה בשמנת ואורז עם דלעת, מטגנים דגים בפירורי לחם. האוויר הומה מהוראות באיטלקית, אנגלית ועברית.

שלום זרוג. "אנחנו חבורה של איטלקים, רוצים לפנק את החיילים" (צילום: אורן דגן)

"הבנו מיד שאי אפשר לפתוח את המסעדה", אומר זרוג, "והתחלנו לבשל לחיילים בחזית. אנחנו חבורה של איטלקים, מהר מאוד התחלנו לגייס כסף מאיטליה. הצטרפו עוד תורמים מישראל ומתנדבים – זקנים וצעירים, אמריקאים, איטלקים וישראלים. אנחנו רוצים לפנק את החיילים שירגישו טוב. ולנו יש פה אחדות שיוצרת לנו ביטחון והרגשה טובה".

מדי יום יוצאות מהמטבח הקטן יותר מ-500 מנות ליעדים שונים. "אנחנו שולחים ביום אחד מנות למושב מרגליות ולבסיס בעוטף עזה. אנחנו מסעדה כשרה אז אין בעיה עם המטבח הצבאי", הוא אומר, "אבל אנחנו צריכים להתאים את המנות כך שיוכלו להיות הרבה זמן יחסית בדרכים ולא יתקלקלו".

"חוויה חברתית עוצמתית"

על ההזמנות הטלפוניות אחראי דני קורדיאן, שגדל באיטליה ועלה לפני 15 שנה. "אנחנו מקבלים הזמנות מחמ"לים מכל הארץ", הוא מספר, "יש לי עכשיו בווטסאפ 100 הזמנות למקומות שונים. יש לי רשימות מסודרות. כל בוקר אני מפיץ את המקומות, ונהגים מתנדבים להסיע את האוכל. יש בעיות, אבל לא היה יום שלא הסענו בסופו את כל האוכל לכל המקומות".

דני קורדיאן. "לא מסוגל לשבת כל היום ולראות חדשות. אז אנחנו פה, עובדים, מתרוצצים ולא מתלוננים" (צילום: אורן דגן)

שני פראניה, סטודנטית לתולדות האמנות ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, מתנדבת במטבח: "אני מגיעה כל יום סביב 09:00 בבוקר ויוצאת מפה בערב, לפעמים מכינים גם את האוכל למחר. אנשים מכל הגילים מגיעים לפה ורק שואלים במה הם יכולים לתרום ולעזור. זאת חוויה מאוד משמעותית עבורי. כולם דואגים אחד לשני ועוזרים, זה ממש כיף. אני פה כל יום וזה עושה לי טוב".

במטבח היא עובדת עם לבנה, שהגיעה מבוסטון "כי הבת שלה לומדת בישראל ובעלה במילואים. אנחנו כבר צמד וממש טוב לנו ביחד, אנחנו תומכות אחת בשנייה. גם המשפחה של שני (שעובדת לצידה) היא מאיטליה, והיא חלק מהמאפיה האיטלקית".

שני פראניה (משמאל) ולבנה במטבח. "יש פה חוויה חברתית עוצמתית. לא יודעת מה הייתי עושה אם לא הייתי מתנדבת כאן" (צילום: אורן דגן)

כשפראניה מגיעה בערב הביתה היא לא צופה בחדשות. "אנחנו צריכים לשמור על הנפש שלנו. פה יש חוויה חברתית עוצמתית. לא יודעת מה הייתי עושה אם לא הייתי מתנדבת כאן".

גם  קורדיאן לא מסוגל "לשבת כל היום ולראות חדשות. אז אנחנו פה, עובדים, מתרוצצים ולא מתלוננים. אין מה להתלונן, המצב של החיילים בשטח יותר קשה, שלא לדבר על החטופים והמשפחות שלהם. נפלא לראות את העם שלנו מתאחד, ולצערי זה קורה מעט מדי ובעיקר סביב מלחמות ואסונות".

"אין מקום בארץ שלא הגענו אליו"

פתאום, באמצע היום, הפתעה: למסעדה נכנס זוג אמריקאי. רוצים לתרום כסף לפרויקט. הגבר מוציא מפאוצ' שעל המותניים ערימה, ומניח על הדלפק – 1,000 דולר במזומן. ואז לא מפסיק להגיד לזרוג תודה.

עירית אלקולומברה. "אין מקום בארץ שלא נסענו אליו. אני לא מפחדת. חייבת לעשות משהו ותורמת ככל יכולתי" (צילום: אורן דגן)

מחוץ למסעדה ממתינה עירית אלקולומברה, אדריכלית שמתמחה בהנגשה, כדי לאסוף את המשלוח: "ניסע עכשיו לבית קמה שם יאספו מאיתנו את האוכל ויכניסו אותו לעוטף. אנחנו מגיעים מכפר ביל"ו. אני לא יכולה לשבת בבית. אני כל היום מכבסת לחיילים, עושה ספינג' ומשנעת מזון. אין מקום בארץ שלא נסענו אליו, הגעתי עד קלע ברמת הגולן. אני לא מפחדת. מרימה ארגזים. אני חייבת לעשות משהו ותורמת ככל יכולתי".

מלבד אוכל איטלקי, היא מסיעה לחיילים גם אוכל צמחוני וטבעוני: "הם כל כך שמחים כי הם לא מקבלים מענה מהצבא וכולם מאושרים ומעריכים מאוד".

בבסיס הסמוך למקום מגוריה היא תלתה שלט לאנשי המילואים: "אם למישהו הרכב לא מניע, אפשר להתקשר 24 שעות". "ומתקשרים", היא מספרת. "הרבה, בכל שעות היממה. הם לא מאמינים שהטלפון מוביל אלי, אבל אני ג'יפאית ומגיעה להניע להם את הרכב גם באמצע הלילה. הם אומרים תודה, אבל אני צריכה להודות להם שאפשרו לי לתרום משהו".