האוזניים של קובי כהן (58) זוכרות היטב את הרגע ההוא שבו טנק ירה לתוך תחנת המשטרה בשדרות, כדי לחסל את המחבלים שעדיין התבצרו בה. "כמו רעידת אדמה", הוא אומר. השבוע, בביקור הראשון בעיר מאז התפנה למלון באילת, הוא עומד מול מה שנותר מהתחנה – מגרש בוץ חשוף, זרוע אבנים וצינורות מתכת, שבמרכזו אחד השכנים תקע דגל.

"בבוקר ההוא, כשיצאתי מהבית, הסתכלתי החוצה. התפוצץ צינור והכביש נהפך לאגם. בהתחלה לא היה לי ברור מה אני רואה. חשבתי שאלו סוג של בובות, בטח משהו של המשטרה, ואז קלטתי שזו גופה, ופתאום עוד גופה ועוד גופה. הכול גופות". חלק מההרוגים הוא הכיר אישית.

הוא קבלן, אבל כרגע כמעט ואינו עובד, עסוק רוב הזמן בסידורים של משפחתו. בשבת הארורה ההיא חגג יום הולדת, ובראשון בבוקר כבר היה בדרכו למלון באילת. בני משפחתו עדיין שם, וזה, כאמור, הביקור הראשון שלו בבית לבחון את הנזקים: "אני מסתכל על כל האין הזה ולא מאמין שזה באמת קרה".

יוג'ין ושלהבת אדמולה: אילת מפחידה יותר

גם יוג'ין אדמולה (43) רואה מקצה מגרש המשחקים שמול ביתו את המגרש החשוף שנותר אחרי הריסת תחנת המשטרה. במשך שלושה ימים, בתחילת המלחמה, הוא התבונן כיצד הדחפורים הוציאו מהתחנה חלקי גופות. אנשים מיהרו לעזוב את העיר, "ארזו את המזוודות והילדים ועפו מפה", הוא אומר, "אני את הילדים נעלתי בממ"ד. צילמתי את כל זה, אבל אחר כך מחקתי".

שלהבת ויוג'ין אדמולה בביתם בשדרות. "אני לא מקבלת את העובדה הזו שפשוט הוציאו מפה בני אדם" (צילום: דוד טברסקי)

הוא ואשתו, שלהבת (49), החליטו לא לעזוב את העיר. על אירועי אותה שבת ארורה הם מעדיפים לדבר כמה שפחות. "אני אומרת לעצמי: טוב זה קרה. היה. אבל עכשיו לחיות", אומרת שלהבת. בהחלטה שלה להישאר בעיר מובלעת, יש טיפת כעס על אלו שעזבו. "אני לא מקבלת את העובדה הזו שפשוט הוציאו מפה בני אדם", היא אומרת, "הרי זו בדיוק המטרה של חמאס, להוציא אותי מפה. אמרתי אין מצב. לא יקרה".

הם מתגוררים בקומת קרקע ומחוץ לחלון שלהם שוטרים ומחבלים ניהלו קרבות במשך שעות. "הם פשוט היו בכל מקום, בכל מקום", מספר יוג'ין. "היו פה לפחות 100 מחבלים וכל הזמן גם ירו טילים מעזה. כדורים עפו דרך הקירות והחלונות לתוך הבית".

טיל אר פי גי פגע בביתם של יוג'ין ושלהבת. "כדורים עפו דרך הקירות והחלונות לתוך הבית" (צילום: דוד טברסקי)

יוג'ין, נגר במקצועו, כרגע בחל"ת. שלהבת, מורה ומתקשרת, נולדה בעיר וקשורה למקום ולאנשים. למרות שמעולם לא חשבה לעזוב, עכשיו, היא מודה, עולים בה ספקות ראשונים: "אולי צריך לחפש מקום קצת פחות מלחמתי. לא יודעת".

בשבוע הראשון של המלחמה הם לא יצאו מהבית. עכשיו הם יוצאים רק לטיולים קצרים ולקניות. לא יותר. שני הילדים לומדים בזום ושלהבת משלימה איתם שיעורים. על מעבר למלון העדיפו לוותר. "זה יישמע מוזר, אבל פה אני מרגישה בטוחה יותר", היא אומרת. "באילת יורים טילים, 1,000 איש במלון רצים לכל עבר. כאוס. פה יש לי את ה-15 שניות התרעה, ואני יודעת איך להתנהג. יודעת איך להסתדר".

רכב בשדרות שנפגע מרסיסים (צילום: דוד טברסקי)

טניה צ'בננקו מצלמת את בתה בעיר הריקה

תמונתה של אוליאנה צ'בננקו בת ה-6 עיטרה במהלך חודש אוגוסט ובתחילת ספטמבר את שלטי האיחולים ל"שנת לימודים מוצלחת" של העיר. לפני חודשיים היא החלה ללמוד בכיתה א', אבל לאימה, טניה צ'בננקו, זה מרגיש שחלפו שנים. שבועיים הן היו נעולות בממ"ד, בלי להדליק אור, במשטר של שקט מוחלט. אחרי שקראו את ספרי הארי פוטר, התחילו לאט-לאט לצאת החוצה לסיבובים קטנים. לאן יש ללכת? היא שואלת, ועונה: לסופר. למכולת רוסית. מסעדת הסושי האהובה נפתחה רק ליומיים.

טניה צ'בננקו מתחת לביתה בשדרות. "לעזוב זו לא אפשרות מבחינתי" (צילום: דוד טברסקי)

"לא נשארו פה כמעט אנשים עם ילדים", היא מספרת, "ולא לראות אותם זה אולי הדבר הקשה ביותר. אוליאנה היא הילדה היחידה בגן המשחקים. האחורה של המכנסיים שלה כבר שחור מכל הלכלוך של המגלשה, כי היא הילדה היחידה שמתגלשת. לילדים של החברות שלי יש חרדות, בחילות, אבל שתי הבנות שלי מקבלות בסדר את מה שקורה, וזה מרגיע אותי".

צ'בננקו (34), צלמת מקצועית המתמחה בצילום משפחות, הגיעה לשדרות לפני שבע שנים אחרי תקופה ארוכה שהתגוררה באוקראינה (חמותה נשארה שם וכבר שנתיים חיה את המלחמה שם). בעלה עובד כאן במפעל חיוני. הם נשארו בעיר. "אני לא יודעת למה בחרנו להגיע לשדרות, אבל התרגלנו אליה", היא אומרת, "מכירים את כל התושבים. זו הרגשה של בית, ולעזוב זו לא אפשרות מבחינתי".

מכיוון שכרגע אין משפחות לצלם, היא מצלמת את אוליאנה על רקע נופי העיר ההרוסים. היא עוברת על ההודעות בקבוצת הווטסאפ "שורדים בכבוד", קבוצה של תושבים שנשארו בעיר ומדווחים בה אחד לשני על התפתחויות. "אנשים מציעים עזרה בהכול – אוכל, טיפולים, תיקונים. חלק מהאנשים כבר מנסים למצוא עבודה או שמחפשים עובדים".

קבוצת וואטספ של תושבי שדרות שורדים בכבוד (צילום: דוד טברסקי)

היא ובעלה כבר קיבלו מענק בן כמה אלפי שקלים מהמדינה, כך שלפחות כרגע הם לא לחוצים כלכלית: "אני חושבת רק על דבר אחד – אי אפשר שהמלחמה תסתיים ויהיה חמאס. אם חמאס יישאר, אז מבחינתי לעזוב את הארץ. כי מי יודע מתי ומאיפה דבר כזה יקום עוד פעם".

יעל במרכול מרגישה מבולבלת

בין ביתה של צ'בננקו לסניף "רמי לוי" המקומי עומדת משאית צה"לית מפוחמת שטיל אר.פי.ג'י לא השאיר הרבה מהחלק האחורי שלה. על מדפי המרכול אין עדיין פירות, ירקות ובשרים, אבל שימורים יש בשפע. תושבת העיר, יעל (שביקשה לא לפרסם את שמה המלא), אם לארבעה, קונה אבקת כביסה ומרכך כדי לכבס בגדים "שלא יצאו מסל הכביסה כבר חודש".

זה היום הראשון שלה בעיר מאז שברחו לאילת בתחילת המלחמה: "לא הצלחתי לישון כל הלילה מההפצצות בעזה. איך אני אמורה להחזיר לפה את הילדים?", אבל גם במלון כבר בלתי אפשרי להישאר, וחצי ממשפחתה מפוזרת בין משפחות קרובים ברחבי הארץ. "אני מבולבלת, הילדים מבולבלים. הבת שלי בכיתה ב' זיהתה את חברה שלה בסרטון החטופים של החמאס. אני בעצמי למדתי בשער הנגב ומכירה כל כך הרבה חטופים ונרצחים. בעלי ואני נולדנו פה, קנינו דירה חדשה. אבל עכשיו אני לא יודעת אם נשוב".

אליסה מטקרימובה מחלקת מזון ותרופות לפנסיונרים

השמועה על כך שבשדרות נשארו דוברי רוסית מבוגרים רבים (מאלה שהתיישבו בה מאז העליות הגדולות בשנות ה-80), הביאו לעיר את אליסה מטקרימובה (19) וחבריה כל הדרך מחיפה. מתנדבים, שכדי ליעל את עבודתם רכשו מכונית. במהלך השבוע הם ישנים באחת הדירות בעיר ובסופי שבוע חוזרים לחבריהם בחיפה.

המתנדבים החיפאים שהגיעו לעזור. אליסה מטקרימובה (במרכז): "זה גם הדבר הנכון לעשות וגם ככה אין לימודים" (צילום: דוד טברסקי)

המלחמה קטעה את לימודיה של מטקרימובה במכינה קדם אקדמית ועצרה כמה פרויקטים שלה בהדרכת עולים חדשים. בן זוגה משרת בעזה באחד מהגדודים הסדירים: "אני מרגישה בנוח שאני פה, כמעט לידו", היא אומרת בחיוך, "זה גם הדבר הנכון לעשות וגם ככה אין לימודים".

"רוב מי שנשארו בעיר הם דוברי רוסית, בוכרים וקווקזים", היא מספרת, "והם צריכים הרבה עזרה. כשאני לא מחלקת מזון ותרופות, מבקשים ממני לעלות לאמבולנסים של איחוד ההצלה. אין לי שום רקע ברפואה, פשוט חייבים מתרגמים. הפנסיונרים לא יוצאים מהבתים. קרובי המשפחה שלהם, אם בכלל יש כאלו, לא יכולים להגיע לעיר לעזור או שיש להם בעיות משלהם. אז הם נשארים לבד, עד עכשיו מפחדים לצאת מהבית. אצל חלקם הטילים פגעו במערכות הגז והחשמל והם לא מצליחים לדווח".

ריבה גדאייב מחכה לביקור הנכדים והנינים

אחת מהפנסיונרים האלה היא ריבה גדאייב (78). פגז שנפל מחוץ לביתה ריסק את כל מערכות הבית: "בשבת בבוקר הטיל עף מחוץ לחלון שלי וההדף שבר זכוכיות. ירו עלינו במשך השנים אבל כזה דבר, מי בכלל יכול היה להאמין שכזה דבר יכול לקרות?"

ביתה של ריבה גדאייב שנפגע ב-7 באוקטובר (צילום: דוד טברסקי)

ריבה גדאייב מחוץ לצד המרוסק של ביתה. "ירו עלינו במשך השנים, אבל מי יכול היה להאמין שכזה דבר יכול לקרות?" (צילום: דוד טברסקי)

היא ועוד שכן, פנסיונר עולה חדש ממולדובה, היחידים שנשארו בבניין. בשבועיים הראשונים היא סירבה לפתוח את הדלת לכל מי שבא. מתפוחי אדמה וקמח שהיו לה בבית היא אפתה מאפים, ואת מחציתם הביאה לשכן. "אפיתי בעיקר בשביל לעשות משהו. מרוב ההלם לא יכולתי לאכול. אני עד עכשיו בקושי אוכלת".

היא הגיעה לעיר כאלמנה ובמשך כ-30 שנה עבדה בניקיון משרדים ודירות בדרום הארץ. בשדרות גידלה בן, בת וחמישה נכדים. "אני חיה פה כל כך הרבה שנים", היא אומרת, "יש לי פה כל מה שאני צריכה". היום עיקר עיסוקיה הם תשעת הנינים שלה שגרים באופקים, שאותם לא ראתה יותר מחודש וחצי: "התפללתי כל אותו יום שהם יצאו בחיים. הדירה שלי כבר מוכנה שהם יבקרו אותי, אבל זה רק כשתיגמר המלחמה".

סבטלנה מושאייב מתקשה לחזור למכונת התפירה

בבניין ממול, מתגוררת סבטלנה מושאייב (70), חברה שגדאייב מגדירה כנס את היותה בחיים. בשבת הארורה, מושאייב יצאה מביתה ב-06:20 והלכה לכיוון כביש הכניסה לעיר. היא שמה לב למיניבוס שנעצר ליד תחנת האוטובוס ולקבוצה של פנסיונרים שישבה בחוץ. "פתאום הגיע לשם טנדר עם חיילים עם מסכות על כל הפנים", מספרת מושאייב. "לא הבנתי למה שלחיילים שלנו יהי מסיכות על הפנים. ובאותו הרגע התחיל ירי מטורף".

היא נפלה על הרצפה וניסתה לקבור את עצמה כמה שיותר עמוק בדשא. מול עיניה מחבלי החמאס הוציאו להורג את 13 הפנסיונרים. חמישה שבועות אחרי, שאריות כתמי הדם, הזכוכיות ומאות חורי הכדורים עדיין שם, ולצדם שורה של נרות זיכרון. "אם הם היו מגיעים עוד דקה, הם היו תופסים גם אותי", היא אומרת באימה ודמעות עולות בעיניה.

פינת זיכרון מאולתרת בתחנה שבה נרצחו 13 פנסיונרים (צילום: דוד טברסקי)

התחנה בשדרות בה נרצחו 13 פנסיונרים בבוקר 7 באוקטובר (צילום: דוד טברסקי)

מושאייב עבדה שנים רבות כמורה למוזיקה וכמטפלת בקיבוצי העוטף, ומכרים רבים שלה נרצחו ונחטפו. "אני שותה תרופות הרגעה כל יום. פעם ביום מתקשרת אלי פסיכולוגית ושואלת מה שלומי. יש לי שלושה כלבים, שלושה חתולים. יצאתי למלון, אבל לא יכולתי להישאר יותר מיום אחד כי פחדתי להשאיר את הבית ריק, שיהרגו את החיות".

סבטלנה מושאייב עם שלושת כלביה ברחוב. "הבטחתי לעצמי שבסוף המלחמה אכתוב ספר על מה שקרה בעיר הזאת" (צילום: דוד טברסקי)

מאז שיצאה לגמלאות, היא מנהלת בביתה עסק תפירה קטן, תופרת ומתקנת בגדים עבור שכניה. זו עבודה שדורשת עדינות וריכוז, ובינתיים היא לא מצליחה לדמיין כיצד תשוב לעשות אותה. "למרות שאני יודעת שזה לא רציונלי, אני מפחדת שיבואו לפה ויהרגו אותי", היא אומרת, "כל יום אני כותבת כמה משפטים שעולים לי בראש כמחשבות על מה שקורה. הבטחתי לעצמי שבסוף המלחמה אכתוב ספר על מה שקרה בעיר הזאת".

הלל מבטיחה שהעיר תחזור לחיים

"קשה להגיד שמה שאני חווה זה פחד", אומרת הלל (שביקשה לא לפרסם את שמה המלא), "אבל השקט, שבכלל לא מאפיין את העיר, משפיע". היא בת 18, בוגרת סניף בני עקיבא בעיר, שביום הראשון למלחמה חזרה אליה מירושלים, שם היא מתנדבת כקומונרית. המלחמה תפסה אותה באמצע חודש ארגון – שיא בפעילות התנועתית.

הלל, רכזת חמ"ל המתנדבים העירוני בשדרות. "עוד נחזור ויהיה טוב; יהיו ילדים שילכו ברחובות, ישמעו צחוק ושמחה במקום השקט שיש פה עכשיו" (צילום: דוד טברסקי)

בשדרות היא מנהלת בימים אלה חמ"ל מתנדבים יחד עם מדריכות ובוגרות הסניף: "אני דוחפת אנשים לחזור לפה. לייצר שגרה. לא להיכבל למלונות". בשיחות שהיו לה בשבועיים האחרונים עם חבריה ומשפחתה, שב ועולה החשש לחזור. "כרגע הפעילות בעיר משותקת", היא אומרת, "אבל עוד נחזור ויהיה טוב; יהיו ילדים שילכו ברחובות, יישמעו צחוק ושמחה במקום השקט שיש פה עכשיו. יהיו פה חיים. והציפייה שלנו היא שהפעם יהיה שקט אמיתי, אי אפשר יותר להמשיך עם הבטחות של פוליטיקאים".