מיאה ליימברג שוחררה משבי של כמעט חודשיים בעזה עם בלה, כלבת השיצו שלה, בידיה. זה היה אחד הרגעים המהממים בהפסקת האש בין ישראל לחמאס.

"כשהיינו שם היינו חייבים להאכיל אותה בשאריות. כן, אני מדברת עלייך בלה", אומרת ליימברג, 17, ומסתכלת על הכלבה הקטנה והלבנה שבידיה. "והיינו צריכים להשגיח שהיא לא תברח. שמרנו עליה כדי שלא תשוטט ותציק לאף אחד".

ליימברג ואימה, גבריאלה ליימברג, ביקרו את משפחתן בקיבוץ ניר יצחק, ונחטפו לעזה באירועי 7 באוקטובר.

ליימברג ובלה. "היינו חייבים להאכיל אותה בשאריות" (צילום: רונן זבולון/REUTERS)

האימא, הבת, הדודה והכלבה שוחררו בעסקת החטופים, אבל הדוד של מיאה ובן זוגו של דודתה עדיין מוחזקים בשבי.

"היה קשה. החזקתי את בלה כל הזמן. היא שוקלת 4 קילו. פשוט היה לי מזל שהצלחתי לשמור עליה בכל המצב הזה ולהחזיר אותה", אומרת ליימברג בראיון הראשון שלה לתקשורת בביתה בירושלים.

התנאים שהוחזקו בהם החטופים החלו להיחשף עם שובם. חלקם תיארו שהוחזקו בתאים מחניקים, בלי גישה לטיפול רפואי ועם מזון מועט. ילדים העידו שנדרשו כל הזמן לשמור על השקט.

"למזלי, בלה שונה מכל הכלבים הקטנים שאני מכירה, היא שקטה יותר, אלא אם היא משחקת או כועסת", אומרת ליימברג. "אם המחבלים היו רואים בה מטרד, אני חושבת שהם לא היו נותנים לה להישאר איתי, למען האמת".

חיות מחמד רבות נרצחו או נעלמו אחרי מתקפת חמאס. אביה של מיאה, משה ליימברג, אמר שמאז שמשפחתו נחטפה, הוא חיפש את בלה. כשהמשפחה שוחררה, הוא הופתע לראות את בתו מחזיקה אותה בידיה. הוא תיאר מה עשתה בתו כדי לשמור על בלה. "היא פחדה שמשהו יקרה לה אם תשאיר אותה מאחור".

משפחת ליימברג והכלבה. "השבי היה חוויה קשה שייקח לה זמן לשקוע" (צילום: רונן זבולון/REUTERS)

היא הסתירה את הכלבה מתחת לפיג'מה שלה כשהוכנסה לאוטו של המחבלים שחטפו אותה מהקיבוץ. "הם לקחו אותם למנהרות… הכלבה הייתה איתה כל הזמן", הוא אומר. "כשיצאו מהמנהרות, היו צריכים לטפס בסולם, ואז המחבלים הבינו שזאת לא בובה, אלא כלבה חיה ונושמת. הם דיברו ביניהם, ואז החליטו להניח לה לשמור על הכלבה".

המחבלים ניקו אחרי הכלבה כדי למנוע ריחות רעים. "היא הייתה מאוד נחושה להחזיר את הכלבה, ואחד הביטויים שהיא משתמשת בהם עכשיו הוא: 'אני אוהבת אותך עד עזה וחזרה'".

ליימברג מתארת את השבי כחוויה קשה ש"ייקח לה זמן לשקוע". אבל להיות עם בלה עזר לה. "היא עזרה לי המון. כל הזמן הייתה לי תעסוקה. היא תמכה בי מורלית".

היא מוסיפה שהם ימשיכו להיאבק למען שחרורם של כל שאר החטופים, כולל הדוד שלה ובן זוגה של דודתה. "אנחנו מתגעגעים אליהם כל יום ואנחנו מרגישים שזה לא בסדר שאנחנו פה בלעדיהם", היא אומרת. "כמה שאני שמחה לחזור, זה עוד לא נגמר".