"איזה גשם", אומרת תמר נזרי (68) ומסתכלת מחלון חדרה הפונה לחוף גורדון, בקומה השנייה במלון קראון פלזה בתל אביב. "פתאום כבר תחילת דצמבר", היא אומרת, כאילו סופרת את הזמן שחלף מאז פונתה מביתה בשדרות. היא מפשילה את שרוול הסוודר, מרימה את היד ופותחת סדק בחלון, "שייכנס קצת אוויר". על היד נחשף צמיד נייר אדום: "ביקשו במלון שלא נוריד אותו", היא מספרת ומביטה החוצה. יורד גשם אבל הים שקט. "אנחנו פה, באמצע תל אביב, יש מלא מה לעשות", היא אומרת, "אבל אני בקושי יוצאת. רק לפעמים קצת, להסתובב ליד המלון, בטיילת. אני לא יודעת למה", היא כמו עונה לעצמה, "אולי כי אני עדיין לא מרגישה שאני ממש גרה פה, מרגישה שאני זרה".

תמר ניזרי: "אני לא בסביבה שלי. אני רוצה להתנהל רגיל ואי אפשר". על ידה השמאלית צמיד אדום: "מהמלון ביקשו שלא נוריד אותו" (צילום: הדס יום טוב)

היא מתארת את תחושת הזרות: "הלכתי לבדיקה היום ברמת גן, מסדרים לנו מקופת החולים כל מה שצריך, אבל זה עדיין מוזר שזה לא הרופא שלי ולא המרפאה שאני מכירה. אני לא בסביבה שלי. אני רוצה להתנהל רגיל ואי אפשר. הכול חדש, הכול אחר, הכול זר. ואני לא יודעת אם ומתי כל זה יגמר, אם יהיה לי אי פעם שוב מקום שהוא הבית שלי".

נזרי (68) שוהה במלון עם בעלה. במלון שוהים גם ארבעת ילדיהם, החתנים והכלות ושמונת הנכדים – כולם תושבי שדרות. החדר שלה ושל בעלה קטן. "באותו חדר גם הבת שלי עם בעלה ושלושה ילדים, וכך גם הבן עם אשתו ושלושה ילדים. זה נראה כמו איזה מחסן. מלא בגדים, חטיפים, הכול בערמות כאלה, כי אין לזה באמת מקום".

החדר שלה מסודר, אולי למעט פינת הגיהוץ והשולחן העמוס בפירות, חטיפים ומאפים. "בעלי הביא את זה היום מהשוק. אני מאוד אוהבת שיש פירות, זה עושה תחושה של בית".

תחושת העצמאות: "אני רגילה להיות הבלבוסטה"

צוות המלון, המתנדבים והעובדות הסוציאליות מאוד מנסים, כדבריה, לעשות שיהיה כמה שיותר טוב ונוח, אבל קשה לה. האוכל לא טעים לה: "זה לא האוכל שאני עושה, יש לי משפחה גדולה, אני המאמא, ואני רגילה להיות הבלבוסטה". ובכלל, היא לא כל כך אוהבת התנהלות של מלון. "כל מה שקורה הוא לא באחריותי".

רק מנורת הלילה דולקת בחדר: "עוד לא הצלחתי למצוא את המתג של האור הגדול" (צילום: הדס יום טוב)

הבוקר נשמע קשה במיוחד: "יש את השנייה הזו שאני פוקחת עיניים בבוקר במיטה, שאני מבינה שאני לא במיטה שלי, לא בבית שלי. אלה לא המצעים שלי, אני לא יכולה לקום להכין קפה במטבח שלי".

גם הלילה לא קל: "בלילה, כשאני הולכת בחושך לשירותים וחזרה למיטה, אני תמיד נתקלת במשהו". בחדר דולקת רק מנורת הלילה שלצד המיטה. "עוד לא הצלחתי למצוא את המתג של האור הגדול", היא צוחקת. "כמה שלא ינסו לעשות שיהיה נחמד, את זה אי אפשר להחליף".

היחסים: "כולנו משפחה עכשיו"

ללובי היא מתעקשת לרדת במדרגות, "כדי לעשות קצת ספורט". כולם מכירים אותה, אומרים לה שלום ונושקים לה. "אני פנסיונרית של העירייה, אז אני מכירה הרבה שדרותים", היא מסבירה, ומספרת שעד שפרשה לפני כמה שנים, עבדה כסייעת בגני ילדים בעיר. "רק לא מזמן התחלתי קצת ליהנות מהפנסיה, להיות עם בעלי, עם הנכדים, קצת לעשות תוכניות, אולי לטייל".

ערב. ילדה קטנה רצה אליה בפיג'מה. "זו הנכדה שלי, כפרה עליה", היא מציגה אותה לפרלמנט הנשים המבוגרות שאיתן היא מתיישבת, והנכדה על ברכיה. "זאת חברה שלי", היא מצביעה על מי שיושבת לידה. "גם היא משדרות, אבל הכרנו פה במלון. כולנו משפחה עכשיו". החברה החדשה מעדכנת שבשדרות נשמעים פיצוצים.

מצב הרוח: "כולנו פה יושבות ודואגות ביחד"

אחת מבנותיה של נזרי, עובדת סוציאלית במקצועה, מפונה במלון ומתפקדת כעו"ס לשירות המפונים האחרים. הבת השנייה, גם היא במלון, עובדת מרחוק. בן אחד פרמדיק באשקלון; בן אחד מהנדס בחברת מקורות ויוצא מדי יום לתקן תשתיות הרוסות, גם תחת אש.

רבים מאחייניה, ויש לה רבים, קצינים בצה"ל, במילואים או משרתים בסדיר. "כולם הולכים וחוזרים, נכנסים, נלחמים, עובדים תחת אש, מתפקדים בשעת חירום. זה כל הזמן להיות בדאגות. הבת שלה (היא מצביעה על אישה אחרת בלובי) עובדת באלביט בשדרות. זה מפעל חיוני, אז היא חייבת לעבוד. היא נוסעת כל יום הלוך וחזור. יש פה ככה לא מעט אנשים, וכולנו יושבות פה ודואגות ביחד".

השבת השחורה: "ראינו מהחלון את המחבלים"

בשבעה באוקטובר, כמו בכול חג, נזרי ובעלה היו בבית עם כל הילדים והנכדים. הבנים כבר התכוננו ללכת לתחילת ההקפות בבית הכנסת, כשב-06:30 התחילו אזעקות צבע אדום. "הייתה אזעקה אחרי אזעקה ונכנסנו כולנו לממ"ד. כל פעם שרצינו לצאת הייתה עוד אזעקה והיינו צריכים להיכנס שוב. תוך כדי הילדים שלי מתעדכנים בטלפונים, ואומרים לי: 'אמא, יש מחבלים בחוץ'. לא האמנתי. ואז ראיתי בחוץ את המכוניות, ושמענו יריות".

"ראינו מהחלון אש ועשן מכל הקיבוצים מסביב. נורא פחדנו לצאת, לא ידענו מה קורה בחוץ. רק בראשון בערב, כשאמרו שהצבא השתלט על הכול, הסכמנו לצאת מהבית"

הם היו בממ"ד משבת בבוקר עד ראשון בערב, יותר מ-30 שעות: "אני גרה בשכונה החדשה, הקיצונית ביותר", היא מספרת, "בין הבית שלי לקיבוץ ניר עם יש כביש. ראינו מהחלון את כל הרכבים עם המחבלים, ראינו אש ועשן מכל הקיבוצים מסביב. נורא פחדנו לצאת, לא ידענו מה קורה בחוץ. רק בראשון בערב, כשאמרו שהצבא השתלט על הכול, הסכמנו לצאת מהבית".

רק מאוחר יותר הסתבר לה שבאותה שבת נרצח אחיין של בעלה, סגן טפסר שלום צבאן ז"ל, תושב שדרות ומפקד תחנת קריית גת במכבי אש; קרובת משפחה נוספת, עמית סוסנה, נחטפה מביתה בכפר עזה (והשתחררה לפני כמה ימים משבי חמאס). קרובה אחרת, ימית בוסקילה, נחטפה מהמסיבה ברעים והיא עדיין בשבי חמאס.

הנדודים: "אצל אחי היה מאוד צפוף"

"בהתחלה", מספרת נזרי, "היה הרבה בלבול. לא ידענו איך ולאן להתפנות, אז אני ובעלי התפנינו לאחי במיתר. היינו שם כמה ימים, והיה מאוד צפוף. הבת שלי הגיעה לכאן, למלון, על חשבונה. העיקר לברוח עם שתי הבנות שלה".

כשבוע לאחר מכן, ב-15 באוקטובר, התחילו לפנות את אנשי שדרות, והודיעו להם שהם יכולים להתפנות למלון.

העתיד: "החדירה, זה הפחד הגדול"

נזרי עלתה ממרקש במרוקו כשהייתה בת שש. היא גדלה באופקים, חיה בשדרות כבר 40 שנה, גידלה בעיר את כל ילדיה, ומעולם לא חשבה לעזוב אותה, עד עכשיו. "התחושה על מה שקרה לנו מאוד קשה. בעיקר מהטבח, מהחדירה. זה הפחד הגדול. לקסאמים אני רגילה. אבל מישהו פלש לתוך הבית עם נשק. איך אפשר להיות בטוחים? איך הגענו למצב הזה שהשתלטו עלינו? שפלשו לנו לבית? ואיך נחזור לשדרות? המדינה צריכה להבטיח לנו שזה לא חוזר יותר. אני לא יכולה לחזור לשדרות בלי שאדע שיהיה שם את השקט כמו שהיה לנו לפני 20 שנה".