רונית מידן (56) פונתה מביתה בקיבוץ מפלסים למלון דן אכדיה בהרצליה יחד עם 600 מחברי הקהילה, אך לפני כשבוע עברה עם בעלה מוטי ובנם הצעיר עינב (16.5), נער על הרצף האוטיסטי, לדירת שני חדרים הסמוכה למלון. "הדירה אמנם קטנה, אבל לפחות יש לי פה קצת אוויר, אפשר להרגיש קצת בבית. יש פה כלים, מטבח, מכונת כביסה". שני בניהם הבוגרים – עמית (23) וענבר (22) – גרים יחד בדירה שקיבלו בתל אביב.

הדירה בהרצליה מצוחצחת. "סוף-סוף זה הניקיון שלי", אומרת מידן תוך כדי שהיא מרתיחה מים לקפה, ומניחה על השולחן קערת פירות. היא מודה שרצתה גם לתפוס קצת מרחק מהקהילה, שבדרך כלל היא יתרון אדיר: "בשגרה מצליחים להלך בין הטיפות, אבל במלון זה לפגוש את כולם כל הזמן, את הקליקות, את הדינמיקות, בעוצמה מאוד גבוהה".

בשבוע הראשון היא לא האמינה שלא חוזרים מיד הביתה. "כבר היינו בסבבים ארוכים, בצוק איתן היינו מפונים חודש. בהתחלה היה לי בראש שזה משהו כזה. הייתי רק עם המזוודה, מוציאה ומחזירה. לאט-לאט הבנתי שלא חוזרים, שזה בעצם הבית החדש שלי. וגם זה בעצם לא, כי זה רק בינתיים".

מכונת הכביסה, שפועלת בחדר הרחצה, הגיעה בדיוק לשלב הסחיטה, וחיוך עולה על פניה. "אני כל כך אוהבת את הצליל הזה", היא אומרת. "כשראינו את הדירה, איך שהראו לי את מכונת הכביסה – אחרי חודשיים שהסתובבתי עם שקיות באוטו וחיפשתי איפה לכבס – אמרתי: 'יאללה, עוברים'".

ביום הראשון שהגיעו לדירה, בעלה שאל אותה מה היא רוצה לאכול לארוחת ערב. "צעקתי: 'חביתה, קוטג' וסלט'. אוכל של מלון זה כיף כשאת בחופשה, אבל בסוף אני רוצה לאכול בערב חביתה, קוטג' וסלט".

המלון והדירה: "אף פעם לא גרתי כל כך קרוב לים"

הדירה נמצאת במעין מלון דירות יוקרתי על המרינה, וממש במרחק נגיעה מהמרפסת עוגנות יאכטות. "זה כל כך מוזר, בחיים לא גרתי בעיר, אף פעם לא גרתי כל כך קרוב לים, בטח לא ליד אנשים במעמד הזה".

המיטה הזמנית שלה היא הספה הנפתחת בסלון. בדירה יש רק חדר שינה אחד, שבו ישנים במיטה הזוגית מוטי והבן. אבל מידן מאושרת: "במלון היינו בחדר בגודל של כמה מטרים, בעלי בגובה 1.90, עינב הוא 1.85, ואני. והיה קומקום ופינת קפה. ואנחנו עוד מקרה קל. יש שם כאלה שהם חמישה ושישה בחדר. יש לי חברה מהקיבוץ שהבן שלה בצבא, וכל פעם שהוא הגיע עם החברה שלו בסופי שבוע הוא ישן איתם. אז הוא והחברה ישנו איתה במיטה, ובעלה על הספה הנפתחת".

רונית מידן על המיטה בסלון. במיטה הזוגית בחדר השינה ישנים מוטי בעלה ועינב הבן (צילום: הדס יום טוב)

המצב היה קשה במיוחד לעינב, הבן: "שער הנגב היא מועצה מאוד קטנה. אנחנו מכירים את כולם. חברים של עינב ושל הבנים הגדולים שלי נרצחו; החבר הכי טוב של בעלי; חברות שלי; אופיר ליבשטיין ז"ל, יו"ר המועצה, היה חבר אישי של המשפחה, והיה לו קשר מיוחד עם עינב. חברתו הטובה ביותר של עינב, שנסעה אתו כל בוקר במונית לבית הספר באשקלון, נרצחה גם היא עם כל משפחתה בנחל עוז. זה דבר שקשה מאוד להתמודד איתו, גם לילד 'רגיל'".

משפחת מידן: רונית, מוטי והבנים עינב, עמית וענבר (צילום: אמיר מנחם)

התנאים במלון הקשו עליו עוד יותר: "כל הארעיות והצפיפות הוציאו אותו מאיזון. במלון מנסים להביא כמה שיותר תרבות, שזה נחמד, אבל זה כל יום כל היום הופעות ואירועים ומסיבות. הגבולות, שהוא זקוק להם מאוד, השתבשו לחלוטין. מתי חוזרים לחדר, מתי הולכים לישון. בבית, בשגרה, הוא יודע שעד 22:00 הוא בבית, עד 23:00 הוא במיטה. במלון אי אפשר לעקוב אחרי זה.

"גם הארוחות היו לו מאוד קשות. שלוש פעמים ביום חדר אוכל מפוצץ, בופה ענק, וקשה לו מאוד, ולכולנו, לשלוט בזה. בבית לא אוכלים שלוש ארוחות כאלה גדולות ביום".

במהלך היום, היא מספרת, עינב היה עסוק בלהתאפק ולאסוף את עצמו, ובלילה הוא היה מגיע לחדר ומתפוצץ, צורח ומקלל. היו לו התפרצויות זעם מאוד אלימות. "לידינו ומתחתינו היו משפחות עם ילדים קטנים. זה התפקיד שלנו לספוג ולהכיל את הדרך שלו להתמודד עם הקושי ולהתפרק, אבל זה לא התפקיד של כל האחרים. כל הזמן ניסינו לג'נגל בתוך זה".

עינב מצייר. "במלון, הגבולות שהוא זקוק להם מאוד השתבשו לחלוטין. מתי חוזרים לחדר, מתי הולכים לישון" (צילום: אלבום פרטי)

חוץ מזה, במלון "כל הילדים היו משולבים במסגרות חוץ ממנו", עד שלפני כחודש נמצא לו פתרון בכיתת שילוב בתיכון חדש בהרצליה. "הוא השתלב בשנייה ומאוד טוב לו שם. הצוות עף עליו, הוא מווסת מאוד, והוא מדהים. העניין שבשנייה זה יכול להיות ההיפך, ועוד יותר אצלו.

"מאז שעברנו לכאן, אני מביאה את עינב מבית הספר לארוחת צהריים במלון. אנחנו אוכלים שם, וחוזרים לפה. אם יש פעילות בערב, אנחנו חוזרים לשם. זה הרבה יותר מווסת, ומאפשר לו ולנו מנוחה".

העבודה: "היו לנו כבר הצגות מוזמנות, והכול התבטל"

מידן עבדה כתרפיסטית התפתחותית ומורה לחינוך גופני ותנועה לתינוקות וילדים במשך 25 שנה. בתקופת הקורונה, כששהתה עם עינב בבית, הקימה מיזם בשם הכוכבים של עינב, ויצרה ספר והצגת ילדים סביב הדמויות שהוא מצייר, שמעבירות מסרים על הקשיים, האתגרים, הרגשות והמחשבות שלו כילד ונער מיוחד. היא גם מעבירה הרצאות בנושא הורות לילד עם צרכים מיוחדים.

גם העסק שלה נפגע מאוד מהמלחמה: "היו לנו כבר הצגות מוזמנות, והכול התבטל. הצגת הבכורה הייתה אמורה להיות ממש בשבוע שאחרי החגים בפתח תקווה. בסוף, את הבכורה עשינו בדן אכדיה לילדי מפלסים".

הדמויות שמצייר הבן עינב היו הבסיס למיזם של אימו (צילום: אלבום פרטי)

כעת, מביתה הזמני, היא עובדת על כתיבת ספר נוסף, הפעם למבוגרים, ולאט-לאט, אחרי שלושה חודשים ללא עבודה (חודש של חגים ועוד חודשיים של מלחמה), היא גם סוף-סוף מצליחה לחזור קצת לעבודה. "גם שם אין בית", היא אומרת, "וגם פה לא בית, אבל אני מרגישה שפה, בדירה, אני לפחות יכולה להחזיר לעצמי קצת מהחיים".

על המזוודות: "אנחנו פה על ויצ"ו שיק, אין מקום בארון"

אלא שלא ברור כמה עוד יוכלו להישאר. הם שוהים בדירה במסגרת הפינוי, אך הפינויים הקהילתיים הוצעו בינתיים רק לקיבוצים "האדומים", אלה שבתיהם נחרבו פיזית – כפר עזה, ניר עוז, נירים, רעים, נחל עוז ובארי. למפוני מפלסים אין בינתיים פתרון כזה. "יש לנו מחשבה להישאר פה לפחות עד סוף שנת הלימודים, בשביל עינב", היא אומרת, "השאלה היא עד מתי נקבל את ההטבה הזו. בינתיים, אנחנו יכולים להישאר עד סוף פברואר. לממן פה דירה זה מאוד יקר. יכול להיות שיתנו לנו מענה, אבל כרגע יש המון חוסר ודאות".

מאז שפונו כבר יצא לה להגיע הביתה לקיבוץ כדי לקחת כמה דברים: "ממש מוזר שבכניסה לבית שלי עומדים חיילים עם אפוד ונשק, וצריך להציג תעודה". בקרוב יצטרכו להגיע לשם שוב, כי אחיינית שלה מתחתנת, והם צריכים בגדים. "אנחנו פה על 'ויצ"ו שיק', זה לא ממש מתאים לחתונה", היא צוחקת. "אבל גם כשאני מגיעה הביתה, אני לא יכולה להביא לפה יותר מדי. אנחנו צריכים להיות ניידים, מדי פעם להעביר הכול, וגם אין מקום. במלון הייתה לנו ארונית קטנה, פה יש קצת ארונות, אבל לא מספיקים למשפחה".

השבת השחורה: "בבקשה תגידי שאתם בחיים"

מידן ומשפחתה גרים כבר 18 שנה בהרחבה של קיבוץ מפלסים. לפני כן היא גרה הרבה שנים בנחל עוז. "הגעתי בתור נחלאית, נשארתי שם, ולפני שעינב נולד עברנו למפלסים". על הנייר, מפלסים, הסמוך לכפר עזה ונחל עוז, נחשב לקיבוץ 'שלא נפגע'. בזכות גבורת כיתת הכוננות וגדוד גולני ששהה סמוך לקיבוץ, אף אחד לא נהרג שם, והבתים לא נחרבו או נשרפו.

בבוקר שבת 7 באוקטובר מידן ובעלה היו בבית עם עינב. הבן ענבר, שישן בדירתו בשכונת הצעירים, חזר אליה בלילה מהבילוי השבועי של לילות שישי עם חברים בשכונת הצעירים בכפר עזה. "בדרך כלל הוא חוזר בבוקר. הפעם, אין לי מושג למה, הוא חזר לקראת 03:30. הוא ממש במזל פה". חברתו הטובה, ים גולדשטיין, שהייתה אתו במפגש, נרצחה שם עם אביה.

"יש לנו מנהג להקים בשמחת תורה מאהל במטעים של הקיבוץ. עשרות משפחות עם ילדים ישנו שם בלילה באוהלים. השכן, שהיה מהמארגנים, פשוט רתם את הרכב שלו לעגלה והתחיל לעשות הלוך-חזור, להעמיס את כולם חזרה לבתים"

30 שעות קשות הם שהו בממ"ד, שמעו יריות, החשמל קרס, התקשורת נותקה, עד שחולצו בצהרי יום ראשון. "היינו בממ"ד, ולא ממש ידענו כלום. עינב, שהוא מאוד חרדתי, מאוד נלחץ. הוא מאוד דאג לאחים שלו, בעיקר לענבר".

כשנכנסו לממ"ד היא שמעה את השכן ממול נכנס לאוטו וטס: "לא הבנתי לאן הוא נוסע עם הקסאמים האלה". בדיעבד הסתבר לה מה קרה: "יש לנו מנהג להקים בשמחת תורה מאהל במטעים של הקיבוץ. עשרות משפחות עם ילדים ישנו שם בלילה באוהלים. השכן, שהיה מהמארגנים, פשוט רתם את הרכב שלו לעגלה והתחיל לעשות הלוך-חזור, להעמיס את כולם חזרה לבתים.

"עברו בקיבוץ עם כרוז, ביקשו להינעל בממ"ד ולשים משהו כבד על הדלתות. מוטי ואני גררנו את השולחן של פינת האוכל והצמדנו לדלת. ורק שמענו מבחוץ פיצוצים, יריות, צעקות".

הבן הגדול, עמית, היה בקולומביה – תשע שעות אחורה משעון ישראל. "הוא קם משינה כשפה היה צהריים, וחשכו עיניו. הוא לא הצליח לדבר איתנו, כי לא הייתה תקשורת. הוא סיפר שהוא היה בטוח שהבית שרוף ואנחנו לא בחיים. הטיסות בוטלו, ועד לפני שלושה שבועות הוא לא הצליח לחזור".

כעבור כמה שעות, מידן קיבלה פתאום הודעת טקסט מחברה. "היא כתבה לי: 'רונית, בבקשה תגידי לי שאתם בחיים'. אמרתי: 'מה זאת אומרת, ברור. יש קסאמים, אבל למה שלא נהיה בחיים?' לא חדרו אליכם? היא שאלה. 'מי חדר? לאן חדרו? מה זאת אומרת?' לא ידענו בכלל מה קורה בחוץ.

"נתתי לה מספר טלפון וביקשתי ממנה לעדכן את המשפחה שאנחנו בסדר, ואז נגמרה לי הסוללה בטלפון. ואין חשמל. ברגע שהייתה הפוגה כלשהי מהמטחים רצתי לאוטו, הנעתי אותו ושמתי את הטלפון בטעינה. ככה, בכל היממה הזו, רצתי מדי פעם לטלפון לשלוח הודעות למשפחה שאנחנו בסדר".

הפינוי: "שופל ענק של הצבא גלגל גופות לתעלה"

רק למחרת, בראשון בצהריים, הבינו מה באמת קורה בחוץ: "הייתה איזו הפוגה וג'יפים צבאיים הגיעו ואמרו לנו לצאת. הם אמרו לנו לזרוק מה שאפשר למזוודות, ולצאת תוך חצי שעה. עינב נכנס להיסטריה. הוא התחיל לצרוח ורץ לרחוב, ולא הסכים ללכת. ניסיתי לשכנע אותו, הוא לא היה מוכן לשמוע. רק כשהוא ראה שמפנים את כל השכנים, ושכל החברים שלו הולכים, הוא השתכנע. פשוט ארזתי מה שתפסתי ביד ועפנו משם.

המכוניות השרופות בדרך. "התחלנו לנסוע בסללום בין המכוניות" (צילום ארכיון: חיים גולדברג/פלאש 90)

"כשיצאנו מהשער של מפלסים התחלנו להבין מה קרה – עד הצומת של שדרות, בערך 3 קילומטר של זוועות שאין לתאר. מכוניות שרופות, מחוררות, בזוויות לא הגיוניות, מעוכות, אחת על השנייה. התחלנו לנסוע בסללום בין המכוניות. בצד היו גופות של מחבלים, ששופל ענק של הצבא גלגל אותן לתעלה. מהצד השני של הכביש אנשי זק"א ליקטו פיסות של מה שהיה עד לפני רגע חיים. אני, תוך כדי, ממש דחפתי את הראש של עינב לתוך הקונסולה שלו, שלא יראה. התחלתי להבין שאנחנו חיים בנס.

"כשהגענו לאזור עם קליטה, התחילו להגיע ההודעות. מאות. הטלפונים שלנו קרסו". בדרך, בכביש, הייתה עוד הייתה חולייה שנתפסה. הם לא ידעו לאן בדיוק הם נוסעים: "פשוט נסענו לכיוון המרכז. בסוף הגענו למשפחה. רק בערך יומיים אחרי התחלנו להבין מה קרה, מה עשתה כיתת הכוננות, ומה קרה לבתים סביבנו".

החשד המטריד: "הפועלים מעזה עבדו אצלנו בבית"

הבית של משפחת מידן עדיין עומד, מלבד כמה חלונות מנופצים וסדקים בקירות. אבל אי אפשר לחזור אליו, כי מפלסים, שנמצאת כ-900 מטרים בקו אווירי מעזה, מוגדרת כעת שטח צבאי סגור. "בשבועיים הראשונים גרו חיילים בבתי המשפחות", היא מספרת, "הם קצת הזיקו לבתים – לפרקט, לרהיטים, לקירות. יש לי חברה שהשתמשו לה במצעים, בכלים, במגבות. ברור לנו שזה הכרחי למלחמה, ונכון שמס רכוש יפצה, אבל זה עדיין איזושהי פלישה למרחב הכי אינטימי".

כשבדקו את גופות המחבלים, היא מפתיעה, מצאו בכיסים שלהם מפרטים של הבתים בקיבוץ: "הם ידעו כמה בתים יש, איפה גר הרבש"צ, כמה אנשים עם נשק יש בקיבוץ, כמה אנשים יש בכל בית ובאילו גילים".

"היה אצלנו במפלסים בחור עזתי שעבד בשיפוצים כבר 30 שנה. הייתה לו דירה בקיבוץ ובסופי שבוע הוא היה חוזר למשפחה בעזה. הוא מקסים, וכולם אהבו אותו. הוא תמיד סיפר שהוא שונא את חמאס, שהם רצחו לו את הילד… אני רק יכולה לחשוב על זה שבאו אליו ואיימו עליו שהם יהרגו לו את שאר הילדים אם הוא לא מביא להם מידע"

היא חוששת שפועלים שעבדו בביתה מסרו מידע עליו: "לפני ארבעה חודשים שיפצנו את הבית. במשך חודש היו אצלנו פועלים עזתים, הם מכירים כל פינה בבית שלי". הפועלים היו מאוד נחמדים, והיא הרגישה בטוחה, אך היום, אין לה ספק שהם העבירו מידע על הבית לחמאס, "אולי לא כי הם רצו, אולי איימו עליהם.

"היה אצלנו במפלסים בחור עזתי שעבד בשיפוצים כבר 30 שנה. הייתה לו דירה בקיבוץ ובסופי שבוע הוא היה חוזר למשפחה בעזה. הוא מקסים, וכולם אהבו אותו. הוא תמיד סיפר שהוא שונא את חמאס, שהם רצחו לו את הילד, הוא סיפר כמה הם ממררים את החיים שלהם. והוא מכיר את כל הבתים בקיבוץ. אני רק יכולה לחשוב על זה שבאו אליו ואיימו עליו שהם יהרגו לו את שאר הילדים אם הוא לא מביא להם מידע. הוא תמיד היה לויאלי מאוד למפלסים, והוא איש מדהים. אבל אם אמרו לו שירצחו את המשפחה שלו, מה הוא יכול לעשות?"

היא לא שוכחת גם את הלילות שהייתה שומעת חפירות מתחת לאדמה: "הייתי מתעוררת באמצע הלילה, שומעת קונגואים מתחת לבית. הייתי נשכבת על הרצפה בחדר שינה עם האוזן על הרצפה, ושומעת אותם מדברים בערבית, שומעת מוזיקה בערבית. בבוקר הייתי אומרת את זה לרבש"צ, הוא היה אומר שזה בטח מהרצועה".

העתיד: "לעולם יותר לא ארגיש שם בטוחה"

השאלה הגדולה, מבחינתה, היא מה יהיה ביום שצה"ל יכריז שהסתיימה המלחמה, מה הלאה? "יש לנו בית גדול", היא אומרת, "זה בית שלנו. עבדנו כל החיים כדי לקנות ולבנות אותו. עד לפני חודשיים הוא היה שווה הרבה כסף. מי יפצה אותי על הבית שלי? אבל אם אחליט לא לחזור, איפה אגור? מי תהיה הקהילה שלי? ואיך עינב יקבל את זה? גם אחרי חודשיים, יש לי יותר שאלות מתשובות.

"זו הפעם הראשונה בחיים שלא ברור לי שאני חוזרת. בחיים לא הייתה לי תהייה כזו, גם במבצעים קודמים, גם כשהתפנינו בעבר. אבל אני חייבת להודות שהחרדה הזו נמאסה עלי. ברור לי שגם בשוטף, גם אם אני לא מרגישה את זה ביומיום, זה פוגע לנו בבריאות. בבריאות הנפשית, בהתקדמות של עינב. איך אחזור? לעולם יותר לא ארגיש שם בטוחה.

"אם הם הצליחו פעם אחת, הם ינסו לשחזר את זה. הם, מבחינתם, חוו ניצחון, הם לא דמיינו שיצליחו ככה. למה שהם לא ינסו שוב ושוב? ואם עד היום נתתי אמון מלא בצבא, במדינת ישראל, לפחות בנושא הביטחון, היום אין לי שום דבר כזה. מכרו לנו שנים את הגדר המשוכללת הזו, ושאין מנהרות, ושאי אפשר לעבור אותה. שופל העיף אותה. יש לי חברות בכפר עזה שנשרפו חיות בממ"ד, לא נשאר מהן כלום, לקח שבועות לזהות אותן ואת המשפחות שלהן".