"כשאני נכנס למלון, אני רואה אנשים שמעולם לא דיברו אחד עם השני פתאום יושבים מדברים, גם משפחות שהיו מסוכסכות", מספר אדיב מזאל, בן 34, מנהל הקהילה של הכפר הבדואי ערב אל-עראמשה בגבול הצפון, שכ-600 מתושביו מפונים כבר חודשיים למלון גודלן קראון בנצרת. 120 תושבים נוספים נמצאים במלון הגליל בנצרת, עוד 40 במלון בעכו, והשאר נשארו בכפר או משרתים בצה"ל.

מזאל, שעומד לסיים תואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, הפך לרכז החברתי של המפונים במלון. "אני מדחיק הרבה רגשות. אחרי שהכול יסתיים, אצטרך טיפול מעמיק", הוא מספר. "אני כל היום מקבל הרבה שיחות טלפון על המון בעיות. אני לא מצליח לחשוב על דברים שקשורים אליי ואני מדחיק דברים, כמו האובדן של שכן קרוב. אני מתגעגע לאימא שלי, שאני רואה רק פעם בשבוע. בתחילת המלחמה היא הייתה במלון 3 ימים, אבל לא יכלה לסבול את הרעש".

אדיב מזאל. "אני מתגעגע לאימא שלי, שאני רואה רק פעם בשבוע" (צילום: אלבום פרטי)

תלמידי התיכון והחטיבה נוסעים כל יום שעה הלוך ושעה חזור לבית הספר בשיך דאנון; תלמידי היסודי נוסעים לשיבלי; לילדי הגיל הרך יש מסגרות במלון; ורק חלק מההורים חזרו לעבודה, רובם בחל"ת.

הכפר וסביבתו הקרובה ספגו יותר מ-1,400 טילי נ"ט מתחילת המערכה, ומזאל משוכנע שהדבר הנכון לעשות הוא להתפנות, למרות חוסר הנוחות. "גם ב-2006, שלושה שבועות לא נפלה רקטה בכפר, ואז שבוע לפני סיום המלחמה נפל טיל על בית ונהרגו אם ושתי בנותיה. הבעיה היא שהמדינה נותנת פיצויים רק למי שנשאר בכפר, ומי שהתפנה למלון לא זכאי, אז הרבה מהאנשים שהתפנו חוזרים לכפר.

"האתגר המרכזי הוא הכלכלי. יש הרבה תרומות מהחברה האזרחית, עסקים בנצרת נרתמו, ארגון לתת ממש סייע לנו, והמלון והמנהל שלו עושים מעל ומעבר, אבל הממשלה חסרה. עדיין לא ביקר אותנו שר או סגן שר ושאלו מה הצרכים שלנו. "כש-600 המפונים במלון צריכים להסתפק ב-4 מכונות כביסה, 2 תרמו בעלי המלון ועוד 2 תרומה מבחוץ, הייתי מצפה שיעבירו מענקים למפונים, כמו לכוללים ולהתנחלויות, גם אם אנחנו כפר בדואי".

"מה ייקח אותי מפה? רק אם הבית יהרס"

"צריך להיות חזק או משוגע כדי להישאר", אומרת אַמַאפּוֹלָה מורדוך, תושבת עין הבשור בחבל אשכול, שבחרה להישאר בביתה. "זה שטח צבאי סגור, אבל זה עדיין הבית שלי. אני ישנה בממ"ד חודשיים, מאווררת אותו בין 04:00 ל-06:00 בבוקר. בגדול די שקט פה, אין הרבה אזעקות, הבומים מסביב התרבו כי פועלים בחאן יונס שזה ממש מולנו, וכשזה קורה הכוכבים זזים.

"אני ממשיכה לבשל לחיילים ולכיתת הכוננות, לפעמים לעשות להם כביסות ולהאכיל את החתולים של השכנים. חוץ מזה אני בלי עבודה, ועוברת טיפולים כימותרפיים, ורוב הזמן לבד. כשהבן שלי מגיע מהמילואים הוא עוזר עם הקניות, אני משתדלת לא להתרחק מהבית, כי קשה לי לרוץ במקרה של צבע אדום".

אמאפולה מורדוך. "במלון כל הזמן עסוקים ב-7 באוקטובר" (צילום: אלבום פרטי)

היא לא מקנאה באנשים שבחרו או נאלצו לעזוב. היא בעצמה ניסתה לשכור דירה בפתח תקווה, ליד המקום שהיא עוברת בו את הטיפולים, אבל אחרי 4 ימים ויתרה וחזרה לבית ולגינה שלה. "לאט-לאט יותר ויותר הייתי למטה, הבנתי שאני צריכה להיות חזקה. בדירה לא היה לי מה לעשות, ואת מתחילה לחשוב, שמה לב לאי-הוודאות, אז העדפתי לחזור. תוך יומיים חזרתי לעצמי. אני לא יכולה להיסגר בתוך דירה. אני צריכה את הגינה שלי".

מורדוך אישה חזקה, אבל המרחק מהמשפחה קשה. "כבר אין נביחות, לא נשארו כלבים. לפני כמה ימים שכנה הגיעה לקחת בגדים לחורף במזוודה, והלכה מיד. אנשים מפחדים, אבל במלון כל הזמן עסוקים ב-7 באוקטובר, בהשוואות בין התנאים של בתי המלון, זה קשה. הכי חסרה לי המשפחה. אנחנו דרום אמריקאים, חסר לי השישי ביחד, על האש, וגם השגרה והעבודה".

מורדוך מספרת שהמועצה התארגנה בריכוזים הגדולים של המפונים בים המלח ואילת, אבל התושבים שנשארו בבתיהם נותרו ללא מענה. "יש פינוי זבל פעם בשבוע, וגם מערכות הרווחה לא פנויות לטפל בנו. אבל מצאתי פתרונות אחרים, אין תלונות".

הגינה של מורדוך. "אני לא יכולה להיסגר בתוך דירה" (צילום: אלבום פרטי)

מתוך יישוב של 1,200 נפשות נשארו 100, אבל מורדוך אומרת שאנשים יחזרו "רק כשעזה לא תהיה יותר, בייחוד היישובים צמודי הגדר. כשהתחילו לדבר על חזרה בתחילת ינואר כולם קפצו. אנשים לא מוכנים הפעם להתפשר על שום דבר שקשור לביטחון, העיקר שיעשו את העבודה.

"אני גם בשטח צבאי סגור, גם עם כימו, וגם הבן במילואים – אז מה ייקח אותי מפה? רק אם הבית יהרס. כל הפקעות של החורף מתחילות לעלות – הכלות, הנרקיס, השקדייה מלאה בניצנים, הדשא משתקם אחרי הקיץ. ועוד מעט אני – אמאפולה זה פרג בספרדית – גם אני אפרח".