אורטל דדיה (40), שעובדת זה חמש שנים באגף הרווחה של עיריית שדרות, שהתה בבוקר 7 באוקטובר עם שני ילדיה בבית הוריה ליד תחנת המשטרה. ב-06:30 בבוקר התעוררו לקולות המטח הכבד, שנשמע לה מוזר, ולאחר מכן החלו לשמוע קולות ירי. "הסתגרנו בממ"ד תשעה אנשים, עם ההורים, הילדים, אחי והמשפחה שלו עם ילדה בת שנה. פתחנו חלון וראינו את הטנדר הארור עם 16 מחבלים צועקים 'אללה אכבר' ויורים לכל עבר. אני זוכרת חרדה, ילדים בוכים בחדר. אני שומעת מחבל במדרגות דופק על דלתות. אחי ליד דלת הממ"ד עם סכין. התחושה הייתה שלא נצא מזה בחיים.

אורטל דדיה (צילום: אלבום פרטי)

"היינו סגורים בממ"ד עד יום שלישי בצהריים. כשהצבא נכנס התנהל קרב קשה מהבניין שלנו. לפרקים המבוגרים יצאו בזוגות לשירותים. ביום שלישי בצהריים ראש העיר הגיע לכניסה שלנו ואמר לנו: 'זה חלון ההזדמנויות שלכם לצאת'. יצאנו עם מה שהיה עלינו. עלינו לאוטו שלא נשארו בו חלונות והיו בו חורים של קליעים, ופשוט נסענו למיטב. שם היינו עוד 24 שעות, ומשם המשכנו לירושלים".

למרות החוויה הקשה שחוותה בעצמה כתושבת העיר, דדיה, שבשגרה היא תחשיבנית באגף הרווחה ומזכירה של תחום האזרחים הוותיקים בעיר, החלה מיד עם הגעתה לירושלים לתכלל את תחום הרווחה של שלושה בתי מלון במזרח העיר.

"הייתי בין הראשונים שהגיעו למלונות האלה, ואני זו שקלטתי את התושבים ונתתי להם מענה: למצוא חדרים, להתאים חדרים מונגשים, לתת מענה לחרדה הראשונית. היה חשוב לנו שמי שמגיע יפגוש פנים מוכרות. אני גאה לומר שבתוך כל הכאוס והמורכבות, ועם כל החששות האישיים והמקצועיים, הצלחתי לספק מענה רחב, חברתי, קהילתי, סוציאלי. הצלחנו לייצר גם מועדון חברתי שנותן מעטפת לאזרחים הוותיקים סביב השעון. וזה אחרי כל מה שעברתי".

"השהייה במלון עם המשפחות מאפשרת להסתכל על הכול בגובה העיניים"

מאז פרוץ המלחמה, פונו יותר מ-30 אלף תושבי שדרות, רובם למלונות בתל אביב, ירושלים, אילת, ים המלח ונתניה. עובדי אגף הרווחה בעיר, שהתפנו אף הם, ממשיכים בעבודה – נותנים מענה למשפחות שהם מלווים בשגרה, לצד מענה לצרכים הייחודיים של כלל המפונים. עדן ליברטי, עובדת סוציאלית באגף הרווחה של העירייה, מספרת שברבים מהאירועים הטיפול נעשה בשיתוף מחלקות הרווחה של הערים המארחות. "אני שואבת הרבה עידוד מהסיוע של הקולגות שלנו למקצוע", היא מספרת, "שאין לי מילים להסביר כמה הם נמצאים איתנו ועוזרים לנו בכל מה שהם יכולים".

עדן ליברטי (צילום: אלבום פרטי)

ליברטי עובדת בשגרה עם נערות ונערים (לפי חוק הנוער), וכעת היא חלק ממערך הרווחה של העירייה במלונות תל אביב. "אנחנו מטפלים כיום במשפחות גדולות שנמצאות בחדר אחד. רואים הרבה משברים של הורים וילדים. שוטטות של בני נוער שנמצאים תקופה ללא מסגרת. קשיי תפקוד של הורים. זה מורכב. אני מלווה למשל נער לפי חוק הנוער, שנמצא במלון באילת בזמן שאני במלון בתל אביב. זה אתגר גדול.

"בשבועות הראשונים, שהיו מבלבלים מאוד, עם כעס, קושי וכאב, לא היו גם מסגרות חינוך לילדים. התפניתי עם ילדיי, בני 8 ו-5. זה הפגיש גם אותי באופן אישי עם הקושי לעבוד כשהילדים לצדי. התקשרנו לכל המשפחות שאנחנו בקשר איתן, לשאול איך הם מרגישים. אבל האמת שהרגשנו שהשיחות הללו נותנות גם לנו. אני לוקחת מהתקופה הזו גם קצת ענווה. בסוף בימים האלה, גם אני בתוך המלון, עם צרכים מאוד דומים לאלה של המשפחות שפונות אליי. אותם קשיים עם הילדים. אוכלים ביחד ארוחות ערב. זה מאפשר להסתכל על הכול בגובה העיניים".

תאיר יפרח היא עו"סית צעירה שמנהלת בשגרה מרכז טיפולי לנוער בסיכון בעיר. בימים אלה, היא מתכללת את מענה הרווחה לתושבי שדרות שפונו לנתניה. "התחום שאני מכירה ויודעת איך לעבוד בו הוא בני נוער. אני יודעת להתמודד עם נערים בסמים, בעוני, במצוקה. שום דבר לא הכין אותי לעבודה הזו בחירום עם אוכלוסייה כל כך מבוגרת – עם זקנים ומבוגרים, אלימות במשפחה וכו'".

תאיר יפרח (צילום: אלבום פרטי)

אחד הרגעים הקשים שחוותה היה כשהתבקשה לבשר למשפחה שהאב, שעד אז נחשב לנעדר, נרצח ב-7 באוקטובר. "מהר מאוד הבנתי שמדובר במשפחה שאני מכירה. שאני מכירה גם את הנרצח. זה שוק. זה דבר שלא התנסתי בו, ולא איחלתי לעצמי להיות בתפקיד הזה של לבשר כזו בשורה. אבל זו גם שליחות ומשימה מאוד חשובה. הלכתי עם קולגה, עו"סית צעירה כמוני, לבשר למשפחה ולהיות איתה ברגע הקשה הזה. הבקשה היחידה של המשפחה הייתה שהקבורה תהיה עוד באותו היום. מצאתי את עצמי מתאמת הלוויה, הסעה. זה גם דבר שמעולם לא התנסיתי בו. תיאמתי בעבר טיולים לנערים… אבל נאלצנו ללמוד תוך כדי. ליווינו את המשפחה בהלוויה, הילד הקטן שלהם לא רצה ללכת, ואנחנו נשארנו איתו. אנחנו ממשיכות ללוות את המשפחה הזו גם כיום.

"מה שאנחנו עושות בשבועות הללו, הניסיון שאנחנו צוברות פה של עבודה בסביבה לא מוכרת, עם אוכלוסיות שלא התנסינו בעבודה איתן בעבר, עם צוות דינמי ואתגרים כל כך גדולים – זה בונה בי גם את הביטחון המקצועי שלי. בתקופה של חודשיים צברתי ניסיון ששווה לשנים של הכשרות. ואנחנו מחזיקות גם בכובע כפול של השגרה ושל החירום. גם הנערים שלי, שאני מלווה בשגרה, צריכים אותי כיום עוד יותר מתמיד, ואני שומרת איתם על קשר".

"זה כל כך משמעותי לקום בבוקר, לעשות ולעשות גם עבור מישהו אחר"

עטרה פורגס, עו"סית קהילתית באגף הרווחה, עברה להתגורר במלונות ים המלח עם בני משפחתה, אף שהם מתגוררים בנתיבות. "יש לנו פרויקט של קבוצות יוצרות שכונה שפועל כבר כמה שנים בעיר, ומבקש להצמיח מנהיגות ויוזמות קהילתיות", היא מספרת. "מהרגע הראשון היינו בקשר עם הפעילים שלנו, בדקנו מה איתם ומה הם צריכים. עודדנו אותם גם מתוך הממ"ד להתקשר, לדבר ולחזק את הרשתות הקהילתיות. בסוף השבוע הראשון אחרי הפינוי עשינו מיפוי, והבנו שרוב החבר'ה שלנו במלונות ים המלח, אז עברנו גם לגור בים המלח, להיות קרובים.

עטרה פורגס (צילום: אלבום פרטי)

"כשהגענו, ראינו אנשים יושבים במלון בבטלה ובשעמום. לא מבשלים לעצמם, לא מנקים לעצמם. מקבלים משכורת אבל לא עובדים. גם אין לאן לצאת, ואנשים לא בראש של ללכת לצוף בים. זו בטלה שמביאה לתסכול גדול ולקושי. בעבודה הקהילתית אנחנו מאמינים שעשייה בונה חוסן. אז התחלנו להקים קבוצות הנהגה ב-11 המלונות בים המלח – קבוצות של תושבים שרוצים לקחת אחריות, לעשות למען עצמם ולמען חברים שלהם. וזה מה שאנחנו עושים כיום, מעודדים אותם לעשות מלמטה.

"הפעילים שלנו התחילו לעשות סדר בנושא התרומות, שהיה איתו המון בלאגן ולפעמים החלוקה לא הייתה הוגנת. יש לנו פעילה שעברה דלת-דלת במלון של 400 חדרים ודיברה עם כולם, בדקה מה הם צריכים, הביאה להם בעצמה. הסדרנו את נושא הכביסות, והפעילים התחילו לארגן גם את נושא ההוויי והתרבות. עשינו הפרשות חלה מעצימות. מה שבא ועלה מהפעילים עצמם. ככל שהדברים נכנסו יותר לשגרה מובנית, ניסינו לגעת גם בסוגיות יותר עמוקות וחשובות. עכשיו אנחנו מקימים צוות מוגנות במלונות בהובלה של הפעילים. זה כל כך משמעותי לקום בבוקר, לעשות ולעשות גם עבור מישהו אחר. אנחנו ממש מקווים שכולנו נחזור הביתה בקרוב".

"הופתענו, אבל לא נאלמנו דום"

אגף הרווחה בשדרות מונה בשגרה כ-70 עובדים, ובעקבות המלחמה גויסו אליו 12 עובדים נוספים. "בשדרות נושא החירום תמיד מלווה אותנו", אומר עידו זלוטי, מנהל האגף. "אנחנו חיים אותו כל השנה, משתלמים עליו ומתכוננים אליו. אבל לדבר כזה אי אפשר היה להתכונן".

לדבריו, במבצעים קודמים כמו שומר החומות, ארגנה המדינה יציאה של כמה אלפי אזרחים ל'התרעננות', בדגש על אוכלוסיות כמו קשישים, אנשים עם מוגבלות ונפגעי פעולות איבה. אבל תרחיש של כניסת עשרות מחבלים לעיר, קרבות קשים ברחובות ופינוי נרחב של מרבית תושבי העיר הוא דבר שאיש לא דמיין. "למרות האירוע הזה שהפתיע את כל המדינה ומן הסתם גם אותנו, לא נאלמנו דום. ידענו לעשות את ההתאמות הנכונות ולהמשיך לפעול, ורואים את זה במלונות. הקמנו מחלקות רווחה עירוניות של שדרות בחמש הערים שיש בהן ריכוז גדול של תושבים, עם מתכללי רווחה שתחתם יש 8-7 עובדים סוציאליים בכל עיר שנותנים מענה במלונות – את כל השירותים שהתושבים היו מקבלים גם בשגרה. מפנים אנשים עם צרכים מיוחדים למסגרות, מקימים מועדוניות לילדים ולאזרחים ותיקים, ועושים הרבה עבודה של מיצוי זכויות, שזה נושא מאוד רלוונטי, כי המדינה מספקת הרבה זכויות לאנשים עכשיו – מענקי אכלוס, מענק של רשות המסים, טיפול בבתים שנפגעו, משפחות שכולות".

בשדרות נשארו כמה אלפי תושבים, בעיקר אוכלוסיות מוחלשות ומבוגרות שבחרו שלא להתפנות למלונות ועובדים חיוניים. "כולם חושבים ששדרות התרוקנה, אבל יש אנשים שממשיכים לגור כאן ואנחנו דואגים לתת גם להם מענים. הקמנו מרכז לוגיסטי כדי לעזור לאנשים מבוגרים בקניות של אוכל, תרופות, מזון לכלבים. אנחנו עושים המון ביקורים יזומים לאנשים הללו, בין 100 ל-120 ביקורים ביום, מנסים להגיע אליהם כל כמה ימים לראות מה שלומם ומה הם צריכים. הסופרים בשדרות אמנם פתוחים, אבל אין תחבורה ציבורית בעיר, ומי שאין לו רכב או שמפחד לצאת אנחנו מסייעים. זה מערך לוגיסטי אדיר".