כל הסימנים מראים שב-2024 צפוי קיצוץ גדול בתקציב המדינה, והגדלה משמעותית של תקציב הביטחון. כך אומר שר האוצר, ואילו בבנק ישראל ובצמרת האוצר מביעים ביקורת על כך שלא בוצעו קיצוצים עמוקים יותר ב-2023. למיינסטרים הכלכלי בישראל יש דעה אחת בלבד: ישראל היא "מדינה קטנה", עם תקציב קטן, מיסוי נמוך ושירותים ירודים לאזרח. כך, כשמתגלה צורך גדול ומשמעותי בתחום הביטחון, התגובה האוטומטית היא קיצוצים בהוצאות האזרחיות.
הדיון על "סדרי עדיפויות" פירושו שהאזרח צריך לבחור על מה לוותר – על הביטחון או על כל השאר. כאילו אין ברירה אחרת. גם השר בני גנץ (המחנה הממלכתי) וגם ח"כ נעמה לזימי (העבודה) תמימי דעים בעניין. מדי פעם יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד (יש עתיד) רומז אחרת, אבל גם הוא מקפיד לפזר מסרים כפולים, ולטעון ש"אין מספיק כסף לכולם" – בדיוק כמו כל השאר.
להשקיע באנשים הנכונים.
1/10
ב-22 ליוני 1944 חתם הנשיא האמריקאי פרנקלין ד. רוזוולט על "חוק החיילים המשוחררים". החוק נכנס לתוקפו באותו היום. הוא שינה את ארה"ב. לפי החוק הזה, החיילים שחזרו הביתה ממלחמת העולם השניה קיבלו סדרה שלמה של הטבות חסרות תקדים.
— יאיר לפיד – Yair Lapid (@yairlapid) December 8, 2023
כשנתניהו אומר שיש מספיק כסף לכולם הוא יודע שהוא משקר. כספי המיסים שלנו לא גדלים על העצים והם לא יכולים לשמש לשימור שלטונו. pic.twitter.com/soXshlWhQ5
— יאיר לפיד – Yair Lapid (@yairlapid) December 9, 2023
במילים אחרות, אין אופוזיציה כלכלית בישראל. כדי להיות אופוזיציה, לא צריך להתווכח על מיליונים, מאות מיליונים או מיליארדים. ישראל משקיעה באזרחים מאות מיליארדי שקלים פחות מאשר מדינות רווחה, ואף אחד לא זועק על כך או דורש שינוי. הטונים הגבוהים בדיון הציבורי יוצרים תחושה של ויכוח כלכלי, אבל הוא פיקטיבי כמעט לגמרי.
כדי להבין כמה קיצונית המדיניות הקמצנית בישראל, כדאי להבין את המגוון הרחב של אפשרויות כלכליות. במדינות המפותחות, ההוצאה הציבורית נעה בין 24.4% מהתוצר באירלנד ל-59% מהתוצר בצרפת. זה פער ענק. כל אחוז מהתוצר בישראל שווה 17 מיליארד שקלים של הוצאה ציבורית. ישראל במקום נמוך בסקאלה, עם 37.4% מהתוצר. מדובר על סכום נמוך בממוצע של כ-100 מיליארד שקלים בכל שנה מהמדינות המפותחות בהוצאה הציבורית, וכ-171 מיליארד שקלים בהוצאה האזרחית. את הכסף שישראל מתקשה לגייס כדי לממן את המלחמה, מדינה כמו צרפת מצליחה לגייס בכל שנה. לא כדי להילחם, אלא כדי להשקיע באזרחים שלה.
ממוצע החוב במדינות המפותחות, וכן באיחוד האירופי, הוא 83%. כדי להשתוות אליו, על ישראל להגדיל את החוב ביותר מ-370 מיליארד שקלים. כניעה להיגיון הגזברי שמוביל האוצר מחייבת לחשוב רק על "איך לסגור את המינוס", באמצעות קיצוצי הוצאות והעלאות מסים. זו לא באמת מחשבה כלכלית. גרועה ממנה רק ההצעה של שר האוצר להפריט את כלל התעשיות הביטחוניות. הדרך הראויה לשרת את החוב היא לא סגירתו, אלא טיפול בצד התוצר, מה שיגמד את החוב. השקעה ציבורית גדולה בפיתוח הכלכלה הישראלית היא המצע להשקעה פרטית בעקבותיה, ולחלוקה הוגנת יותר של המשאבים.
בישראל קיימת תת-השקעה עצומה בתחבורה, בחקלאות, במעבר לאנרגיה נקייה, בטיפול בפסולת ובהפחתה שלה, בהשכלה הגבוהה, בחינוך, בבריאות וגם בביטחון, עם התגברות האיומים. האסון הנורא בחבל עוטף עזה הביא להחלטת ממשלה עם תוכנית להשקעה מדינתית בחבל זה, אך למעשה ראוי לבצע תוכנית במתכונת דומה לכל אחד מאזורי המדינה.
הטענות נגד הקצאות מגזריות של הממשלה לא משוללות יסוד, אלא שמבחינה כמותית, מדובר ברעשי רקע שמסתירים את הסיפור העיקרי: האם מדובר במדינת כל עשיריה, או שיש רצון להחזיר את ישראל למתכונת של מדינת רווחה? הרבה פעמים הגדלת התקציב מתקבעת בתודעה הציבורית כ"יותר כסף מושחת למגזרים מקורבים".
הממשלה הנוכחית בהחלט פועלת לחזק את התפיסה הזו, אלא שבמציאות, דווקא המודל הרווחתי של מיסוי גבוה ושירותים איכותיים לכלל האזרחים, הוא מה שיכול להפוך את המנגנונים המפלגתיים העוקפים למיותרים ולשחרר את ציבור המצביעים מתלות במנגנון מגזרי צר. התמיכה בעת בעונה אחת בכספים מגזריים ובקיצוצים, כדעת הממשלה, או רק בקיצוצים, כדעת כל שאר הממסד הכלכלי, היא עוול עמוק ומתמשך לציבור כולו. במקום להציע במה להשקיע, גם באופוזיציה מציעים דווקא במה לקצץ, מה שרק מחזק את הפרדיגמה של מדינת כל עשיריה.
