"תכף יתמלאו כל המגשים והחיילים יבואו", אומר שמעון גואטה מאשקלון, "היום אנחנו מאכילים 400 איש. לחמם לך בינתיים איזו פיתה על האש?". בפופ-אפ מטבח השדה שמפעיל גואטה בשטח הכינוס ליד גדר הגבול עם עזה, הכול מתנהל כמו מבצע צבאי. המנגלים מתמלאים בשורות של פרגיות וקבבים. ידיים מיומנות הופכות זריזות את הבשר הריחני והעסיסי. דקות אחר כך הקבבים המוכנים מפנים את המשטח הלוהט לעשרות אחרים. המגשים מתמלאים לקראת ארוחת צהריים מפנקת.

גואטה מפעיל קייטרינג מטעם חברת "טוב טעם", שעובדת עם משרד הביטחון. "אנחנו יוצאים לשטח, לשמח את החיילים בהפסקות הרענון שלהם. כל פעם מביאים עמדות אוכל מסוגים שונים: פעם על האש, פעם אוכל מבושל, עמדות מתוקים כמו גלידה אמריקאית וופל בלגי. מפנקים את החיילים".

שמעון גואטה הופך קבבים. "היום אנחנו מאכילים 400 איש. לחמם לך בינתיים איזו פיתה על האש?" (צילום: מאיה רונן)

גואטה וצוות העובדות המסורות שלו מתייצבים בכל יום בגזרה אחרת. "אנחנו בדרך כלל לא יודעים מראש לאן נצא. כל ערב מקבלים התראה של מטה מזון בפיקוד דרום ששולחים לנו נ"צ ליום למחרת, ומוקדם בבוקר יוצאים לבצע את הפעילות. אנחנו מגיעים לכל מקום".

הבוקר הקימו את המטבח הנייד בשדה תפוחי האדמה של אחד מקיבוצי העוטף, שהפך בן לילה לשטח כינוס צה"לי, 200 מטר מהגדר. "יוצאים לשטח בכל מצב", אומר גואטה ופורש נתחי פרגית מתובלים על המנגל. "אנחנו לא יכולים להילחם, אז הדרך שלנו לעזור היא דרך האוכל: מאכילים את החיילים. זאת התרומה שלנו. הצבא הרי צועד על קיבתו".

"אני לא חושב שיש מישהו במדינה שהייתה לו אפשרות לצאת להילחם ולא יצא. כולם רוצים לשמור על המדינה, אבל לא לכולם יש אפשרות לעשות את זה. אם הייתה לי אפשרות לצאת איתם, הייתי יוצא. מקווים שייגמר כל המצב הזה, וכולם יחזרו הביתה בשלום"

מתחילת המלחמה הם יוצאים לשטח ומאכילים בכל יום חיילי צה"ל ושוטרים ב-4-3 מוקדים בבסיסים ובתחנות בדרום הארץ. "לאן ששולחים אותנו – אנחנו מפנקים. כאן אנחנו מפנקים 400 איש בבשר על האש ומתוקים. יש לנו עוד עמדה במקום אחר שמאכילה כ-700 חיילים בבשר על האש. בערב נהיה בבסיס שנגיש בו מתוקים ועמדות קפה לרענון. מתחילת המלחמה האכלנו כבר מאות אלפי חיילים בעשרות טונות של בשרים על האש".

מה אוכלים היום?
"יש לנו פה קבב, נקניקיות מרגז, פרגיות מתובלות. יש סטייקים ואפילו המבורגר צמחוני. פיתות וסלטים בצד. באנו לפנק".

לא מפחדים?
"אני לא חושב שיש מישהו במדינה שהייתה לו אפשרות לצאת להילחם ולא יצא. כולם רוצים לשמור על המדינה, אבל לא לכולם יש אפשרות לעשות את זה. אם הייתה לי אפשרות לצאת איתם, הייתי יוצא. מקווים שייגמר כל המצב הזה, וכולם יחזרו הביתה בשלום".

"מי שרואה את החיילים מחייכים מבין"

גם גיסתו של גואטה, נוי סעדה, בת 29, שעובדת צמוד אליו מתחילת המלחמה, לא מפחדת. "כיף לראות את החיילים אוכלים ונהנים. חלקם יוצאים מעזה, חלקם נכנסים עוד מעט. אין שאלה – אם יש דרך לשמח את החיילים, אז יוצאים לשטח".

היו רגעים מפחידים בחודשיים האחרונים?
סעדה: "אנחנו נמצאים במקומות מסוכנים, תחת אש. מסביבנו הרבה יריות של תותחים, ולא פעם יש הפגזה כשאנחנו בשטח. אין מיגונית או מקום להסתתר. יש פה הרבה הרפתקאות. יום אחד הווייז לא עבד ונכנסנו עם המשאית וכל הציוד לשטח חממות שהיה מוגדר שטח אש. למזלנו באו לחלץ אותנו".

בתחילת המלחמה שמה סעדה הכול בצד והצטרפה לגואטה. "מאז אני עובדת איתו כל יום, כל היום".

יש רגעים שאת אומרת: די, לא יכולה יותר? מפחיד מדי?
גואטה: "אוי ואבוי אם היא לא באה איתי".

"אנחנו נמצאים במקומות מסוכנים, תחת אש. מסביבנו הרבה יריות של תותחים, ולא פעם יש הפגזה כשאנחנו בשטח. אין מיגונית או מקום להסתתר. יש פה הרבה הרפתקאות. יום אחד הווייז לא עבד ונכנסנו עם המשאית וכל הציוד לשטח חממות שהיה מוגדר שטח אש. למזלנו באו לחלץ אותנו"

סעדה: "אין רגעים כאלה. אני לא יכולה להרשות לעצמי להגיד את זה עד שהכול ייגמר וכל אחד יחזור הביתה".

לדבריה, היא שמחה לצאת לשטח כל בוקר מחדש. "מי שרואה את החיילים מחייכים מבין. זה לא אוכל מוכן של קייטרינג, זה טרי ישר מהמנגל. אנחנו מכינים על המקום, עובדים קשה כדי שיהיה להם הכי טעים שיש".

נוי סעדה. "אנחנו מכינים על המקום, עובדים קשה כדי שיהיה להם הכי טעים שיש" (צילום: מאיה רונן)

גואטה, סעדה והצוות המסור שלהם באים מאשקלון שספגה הפגזות מתמשכות לכל אורך המלחמה. "אנחנו סופגים וספגנו המון", הוא אומר, "ובכל זאת חשוב לנו לצאת לשטח".

פינוי מהעיר הוא לא אופציה מבחינתו. "אנחנו לא רוצים להתפנות. הרבה אנשים התפנו אבל אין להם כסף ואין להם עבודה והפינוי לא עזר, אלא רק הוסיף להם קושי וחובות. לא יעזור לנו להתפנות לבית מלון. הבית הוא המקום הכי בטוח בשבילנו. הכול בעיר ממשיך להתנהל, צריך לשלם שכירות וארנונה. זה רק יעמיק את החור הכלכלי של האנשים. עדיף שהמדינה תשקיע במיגון של העיר".

סעדה מסכימה, אבל מסייגת: "להורים שלי אין ממ"ד, אבל יש מקלט בבניין ואנחנו הולכים על הכי בטוח שיש. אני אהיה יותר רגועה כשהכול ייגמר".

מה אתם רואים בשטח?
גואטה: "אנחנו רואים את החיילים שישנים באוהלים בשטח, בבוץ, ואין להם איפה להתקלח. אלה מילואימניקים שיש להם בבית משפחה וילדים. כשרואים אותם פה יש להם מצב רוח טוב והם שמחים, אבל כל אחד עם המשקעים שלו. כשיחזרו הביתה ויפול להם האסימון על כל החוויה שעברו פה במלחמה, אז תתחיל העבודה האמיתית. חלקם יקחו את זה בקלות יותר, חלקם יקחו קשה יותר. אבל בסוף הכול נגמר וצריך לראות איך חוזרים לחיים".

סעדה, גואטה והבשר. סעדה: "פה הם מלקקים את האצבעות, אבל אני בטוחה שמאחורי החיוך יש גם פחד ומראות קשים" (צילום: מאיה רונן)

סעדה: "אנחנו פוגשים אותם בטוב. מקבלים אותם עם בשר ומתוקים. ברור שכולם מחייכים. פה הם מלקקים את האצבעות, אבל אני בטוחה שמאחורי החיוך יש גם פחד ומראות קשים".

עם מה אתה תצא מכאן?
גואטה: "אני שמח על הזכות לשמח את החיילים וגם להתפרנס. אני אצא עם עוד כמה שקלים בכיס. בזמן שאשקלון סגורה ונצורה יש לי את הזכות לעבוד ולפרנס את משפחתי בכבוד. אבל יותר מזה, אני אצא מפה עם הרבה מראות של חיילים שהאכלנו ולמחרת הם לא הגיעו, כי מתו. הרבה חברים שנפלו, חברים שנפצעו. מצד אחד, יש חיוכים וידיעה שהבאתי שמחה, ומצד שני, יש גם רע. אתמול בלילה הילד שלי אמר שיש לו הרבה חרדות. איך מתמודדים עם זה אחר כך? כשהכול ייגמר, רק אז נוכל להבין עם מה אנחנו צריכים להתמודד. עד אז לא נדע מה סדר הגודל של הפגיעה".

"זה קבב בטעם של אהבה"

החיילים מלקקים את האצבעות. הבופה נפתח ב-11:45, והאוכל מוגש עד הקבב האחרון. גואטה, סעדה והצוות ממלאים את המגשים והחיילים מגיעים בהמוניהם. לאט-לאט הם מגיעים מבין הכלים הכבדים, הולכים בעקבות הריח ומתקבצים סביב הבופה. גם התרעת צבע אדום שנשמעת ברקע לא מונעת מהחגיגה להתחדש.

יואב, חייל מילואים: "לפעמים דברים כאלה עושים את ההבדל. זה לא מקל על ההרגשה, או משכיח את מה שאנחנו חווים, אבל לראות אזרחים שממנגלים בשטח אש זה לא מובן מאליו ואנחנו מעריכים את זה מאוד"

יואב, בן 34 מראשון לציון, נשוי ואב ל-1, נוגס בפיתה מלאה בקבב עסיסי וכל טוב: "זה קבב בטעם של אהבה", הוא אומר בחיוך, "לא הייתי בבית כבר כמה שבועות, ופינוק כזה נותן הרגשה טובה. זה באמת שינוי לטובה מהאוכל שאנחנו מקבלים בדרך כלל. לא שהאוכל רע, אבל זה בהחלט שדרוג".

קשה לא להבחין בדריכות שלו ושל חבריו, שממתינים בשטח הכינוס. "משמח לדעת שמעריכים את מה שאנחנו עושים פה ומשקיעים בנו. לפעמים דברים כאלה עושים את ההבדל. זה לא מקל על ההרגשה, או משכיח את מה שאנחנו חווים, אבל לראות אזרחים שממנגלים בשטח אש זה לא מובן מאליו ואנחנו מעריכים את זה מאוד".