"לפעמים אני תופס את עצמי ואומר: 'אבא שלי בעזה, אני צריך לעצור הכול ולא לעשות שום דבר חוץ מלהתעסק בזה'. אני מרגיש הרבה אשמה על זה שאני לא עושה מספיק. אבל אני גם אבא, והמשפחה שלי חוותה טראומה, ואני צריך לחשוב עליהם, ועליי, שלא הכול יתפרק. זה מלכוד בלתי אפשרי, כי כל עוד אבא שם, ההחלמה לא יכולה להתחיל".

אבא בעזה הוא אלכס דנציג (75), שנחטף ב-7 באוקטובר מביתו בקיבוץ ניר עוז. הבן הוא מתי דנציג (46), ששרד עם משפחתו את הטבח בקיבוץ, ומתגורר כעת עם רעייתו שירי ושלוש בנותיהם בבית שכור במדרשת בן גוריון הסמוכה לשדה בוקר, רחוק מהתופת שהייתה.

ממה אתה הכי מודאג?
"היה לאבא התקף לב חמור לפני כמה שנים, ומאז הוא צריך תרופות ללב ולכליות. ככל שהזמן עובר, נהיה יותר ויותר מסוכן. מזה אני הכי מודאג. כל הזמן אני חושב איך הוא מסתדר שם, איך הוא עם השירותים, אם נוח לו. אני יודע מה האנשים האלה עשו בניר עוז, אני מפחד לחשוב מה הם עושים לאבא שלי".

אלכס דנציג. חקלאי, היסטוריון, מאבות מסעות הנוער לפולין. "איכשהו, הוא אוחז בשתי הזהויות המנוגדות האלה – ישראלי, קיבוצניק מהשומר הצעיר, וגם, בניגוד ליהודים פולנים אחרים, הוא אף פעם לא התכחש לפולניותו" (צילום: אלבום פרטי)

ניכר שקשה לדנציג הבן לדבר על דנציג האב. כל נים בגופו רוצה להאמין שהוא חי ושישוב, והגעגועים, ובכלל קשה לדבר בערגה על בית שגדלת בו וחרב, על בית שכבר אין. אבל דנציג הבן מדבר. כי "אבא שם, והוא חי, והוא חשוב, והוא חולה, וצריך שהוא ייצא משם, ואני לא מסכים שישכחו אותו".

התופת: לשמוע פתאום ערבית ואללה הוא אכבר

מתי דנציג נולד וגדל בניר עוז. הוא הבן השני מארבעה של אלכס ורחל, שהגיעו לניר עוז בשנות ה-60 של המאה שעברה. מתי, אחיו בן ויובל ואחותם הצעירה לי, היו בני דור הילדים האחרון שגדל בלינה המשותפת, באחד הקיבוצים האחרונים שעוד נשארה בהם לינה משותפת עד שנות ה-80.

סביב גיל 20 הוא עזב את הקיבוץ, למד מחשבת ישראל ופילוסופיה באוניברסיטה, הסתובב קצת בעולם, ופגש את שירי (47). אחרי כמה שנים שגרו באזור ובמושב שחר, חזרו לפני כשש שנים לניר עוז עם בנותיהן הפעוטות אז, אביב (8) ונעמה (7). בתם הצעירה עלמה (2.5) נולדה כבר בקיבוץ.

בשבת הארורה הם היו בבית. "בבוקר מוקדם היה צבע אדום ומיד נכנסנו לממ"ד. אבא התקשר. הוא זה שאמר לי שכנראה יש מחבלים בקיבוץ. באיזשהו שלב, כשלא ממש ידענו מה קורה, יצאתי מהממ"ד להביא משהו לאכול. פתאום התחלתי לשמוע ערבית, מיד אחר כך צרורות של יריות, אללה הוא אכבר. חשבתי שאני באיזה סרט. רצתי חזרה לממ"ד".

ההרס בניר עוז. מתי דנציג: "הייתי בטוח שכל רגע נכנסים והורגים אותנו. הסתכלתי על הבנות כל הזמן" (צילום: חיים גולדברג/פלאש 90)

מאז, ועד 17:00 אחר הצהריים, הם היו שם. הבית שלהם היה אחד היחידים בקיבוץ שלא נכנסו אליו מחבלים. כשהייתה מספיק קליטה סלולארית, קראו הודעות מצמררות בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ, ולא הבינו איך אף אחד לא מגיע לחלצם.

"ביד אחת החזקתי את הידית של הדלת, ביד השנייה הטלפון. מההודעות התחלתי יותר ויותר לפחד, בעיקר על הבנות. הייתי בטוח שכל רגע נכנסים והורגים אותנו. הסתכלתי על הבנות כל הזמן. מההודעות, ידעתי שמשהו נורא קורה בחוץ. אנשים כתבו שנכנסו אליהם הביתה, שירו באהובים שלהם, שהם נחנקים. אבל אנחנו בממ"ד ניסינו שתהיה איזושהי חממה בטוחה לבנות. הייתי בטוח שעוד רגע הם נכנסים וזהו, זה נגמר. רציתי שלפחות בשעות האחרונות שלהן הבנות לא יפחדו".

התופת: "החטופות שחזרו סיפרו שהוא במנהרה"

כמה בתים ליד, המצב היה שונה לגמרי. ההורים, אלכס ורחל, פרודים, שניהם גרים בקיבוץ, לא באותו בית. רחל, אימו של מתי, אירחה אצלה באותה שבת את נכדותיה, בנותיהם של בן ושל לי. "נכנסו אליה הביתה והרסו לה את הבית", מספר מתי, "ניסו להיכנס לממ"ד, כשהיא שם עם הבנות שמתחבאות מתחת למיטות, אבל היא נאבקה איתם. אישה בת 71 עשתה הורדות ידיים עם מחבלים על הידית של הדלת. הם ניסו לירות עליה, יש חורים בדלת של הממ"ד, אבל הם לא פגעו. היו שם הרבה תושייה והרבה מזל".

את ביתה של אחותו לי, המתגוררת גם היא בקיבוץ, המחבלים שרפו. היא, בעלה ירון מאור, ושלוש מארבע בנותיהן (הרביעית ישנה, כאמור, אצל סבתא רחל) הצליחו לברוח מהחלון.

"גיסי סיפר לי שהוא היה בבית של אבא, שהבית לא היה שרוף, שאין סימני ירי, אבל שגנבו דברים ושלא היה אף אחד בבית. אחרי ששמעתי מחברים אחרים שלקחו אנשים לעזה, הבנתי שכנראה לקחו גם אותו"

סביב 09:00 מתי התקשר לאביו, שכבר לא ענה. בדיעבד התברר שיובל היה האחרון שדיבר איתו בערך ב-08:30. "אחרי שהצבא הגיע, הוציאו אותנו מהממ"ד, לקחו אותנו לאיזה בית בקיבוץ שריכזו בו כמה משפחות ופצועים. שם פגשתי את גיסי ירון, שהסתובב עם הכוח הצבא שעבר בין הבתים. הוא סיפר לי שהוא היה בבית של אבא, שהבית לא היה שרוף, שאין סימני ירי, אבל שגנבו דברים ושלא היה אף אחד בבית. אחרי ששמעתי מחברים אחרים שלקחו אנשים לעזה, הבנתי שכנראה לקחו גם אותו".

חוץ מאביו, נחטף לעזה גם דודו, איציק אלגרט, אחיה של אימו: "אנחנו יודעים שאיציק היה פצוע ביד. אנחנו יודעים מחטופות שחזרו, שאבא ואיציק היו בחיים לפני שהן השתחררו. אבא מסר לנו דרישת שלום עם אלה שחזרו. הן סיפרו שהוא במנהרה ושהוא לא מקבל את התרופות שהוא צריך. אבל זה היה כבר לפני כמעט חודש, הרבה מאוד יכול היה לקרות מאז".

אבא: מאה אחוז פולני, מאה אחוז ישראלי

אלכס דנציג, אבא, נולד בוורשה, פולין, ב-1948. "יש לו זהות נורא מעניינת", אומר מתי, "מאה אחוז פולני ומאה אחוז ישראלי, גם יחד".
תן דוגמה.
"יש סיפור ידוע במשפחה, שכשהוא היה ילד היה משחק כדורגל ישראל נגד פולין. בזמן שכולם רצו שישראל תנצח, הוא נורא רצה שייצא תיקו. זה בדיוק האדם שהוא".

הוריו של אלכס, ניצולי שואה, ששרדו אותה בקושי רב. "יש לאבא ייחוס מאוד רציני", מספר מתי בחיוך, "הוא צאצא של אברהם דנציג, שכתב את הספר 'חיי אדם', שזה קודקס של שולחן ערוך. הוא נורא אהב להשתמש בייחוס הזה בוויכוחים עם דתיים וחרדים, ואנשים שמכירים באמת מאוד התלהבו מזה".

אלכס דנציג בצעירותו. עלה לארץ כילד. מתי דנציג: "אבא מספר שהוא כעס מאוד. הוא לא רצה לעזוב את פולין" (צילום: אלבום פרטי)

אחותו הגדולה של אלכס, אדית, נולדה במהלך מלחמת העולם ונמסרה למשמורת של אישה טטרית. כיום אדית חיה בירושלים. "האישה הטטרית והבת שלה קיבלו אות חסידי אומות עולם. אני זוכר שבתור ילד נסענו לטקס ביד ושם, נטענו עץ, וכמה שאבא שלי התרגש מזה".

אלכס עלה לארץ עם משפחתו כשהיה בן תשע. תחילה התיישבו בתל אביב. "אבא מספר שהוא כעס מאוד. הוא לא רצה לעזוב את פולין". כילד הוא נשלח לקיבוץ נגבה, אך לא הצליח להשתלב. "הוא סיפר שהוא התבאס על האוכל – לחם, גבינה לבנה וזיתים לעומת האוכל השמן והטעים של פולין". הוא חזר לתל אביב, והצטרף לשומר הצעיר. כשהתגייס לצה"ל עם הגרעין שלו לנח"ל, הגיע לניר עוז. רחל הגיעה כמה שנים אחריו עם הגרעין שלה, אלכס היה המדריך. כך הם נפגשו ונישאו.

אלכס ומתי דנציג. אבא מספר את קורות משפחתו (צילום מסך: מתוך ערוץ היוטיוב של מתי דנציג)

"יש סדרת סרטונים שלי ושלו יושבים על הספה בקיבוץ, כשהוא מגולל את כל ההיסטוריה המשפחתית. זה באורך כולל של איזה 20 שעות. עכשיו אני רואה אותם אחד אחרי השני, כדי להרגיש קרוב אליו".

אבל פולני מהסוג החם

לימים הפך אלכס דנציג להיסטוריון, מחנך וחקלאי. הוא נודע כאחד מאבות מסעות הנוער לפולין. כל חייו חקר את ההיסטוריה והתרבות הפולנית בכלל, ושל יהדות פולין בפרט. במשך יותר מ-30 שנה הדריך את מדריכי המסעות ביד ושם, כתב ספרים בנושא, וזכה בפרסים ואותות כבוד רבים בארץ ובפולין, כולל פרס שר החינוך בישראל ואות כבוד מנשיא פולין לשעבר, לך קצ'ינסקי.

"עד לא כל כך מזמן, הוא עבד בכמה עבודות בו זמנית", מתגאה מתי, "בקיבוץ הוא היה הרכז של האוטומציה בגידולי השדה, אחראי על כל מערכת ההשקיה. במקביל הוא היה על הקו ליד ושם, בעיקר להדרכה של קורס מדריכי פולין. כמה פעמים בשנה הוא היה נוסע לפולין, להדריך מסעות ומדריכי מסעות, נערים ומדריכים פולנים ופרויקטים של דיאלוג בין ישראלים לפולנים.

"שגריר הדיאלוג". גרפיטי בוורשה הקורא לשחרורו של אלכס דנציג (צילום: Dariusz Paczkowski_3Fala)

"יש לו המוני תלמידים בארץ ובפולין. בהפגנות, כשאני מסתובב בחולצה עם התמונה שלו, תמיד מישהו ייגש אליי. גם בוורשה תלו שלטים ויצרו אומנות למען חזרתו".

קיבוצניק ופולני?
"פולני מהסוג החם, לפעמים חם מדי. יש לו טמפרמנט מאוד חריף. איכשהו, הוא אוחז בשתי הזהויות המנוגדות האלה. ישראלי, קיבוצניק מהשומר הצעיר, וגם, בניגוד ליהודים פולנים אחרים באותה תקופה, הוא אף פעם לא התכחש לפולניותו. הוא תמיד שמר על קשר עם השפה, הוא היה קורא בפולנית, מדבר בטלפון בפולנית. פולין לא הצטיירה בעיניו כמשהו שלילי. הוא מאוד אוהב את פולין ומאוד אוהב את התרבות הפולנית".

בשנים האחרונות התקשה להשלים עם התהליכים הפוליטיים שעברו על פולין. "הוא דאג מאוד למדינה שלו, ופחד שהיא הופכת לפחות ופחות דמוקרטית. בשנה האחרונה, עם התהליכים שקרו בארץ, הוא היה ממש חרד. אני חושב שהוא הרגיש ששתי המדינות שלו נופלות".

גם ישראלי, אוהד בני יהודה בכדורגל

כילד, מתי חווה את אביו "בעיקר כישראלי", כדבריו. "מדי פעם הייתי שומע אותו מדבר בטלפון בפולנית, אבל זהו בערך. מבחינתי, אבא שלי הוא שילוב מוזר של קיבוצניק עם סנדלי טבע נאות ואוהד של בני יהודה, וגם אני הלכתי אחריו, לצערי", הוא צוחק. "הוא אוהב מאוד כדורגל, כמו ישראלי, וגם אוהב מאוד את ליברפול. לפני כמה שנים היינו יחד במשחק באנגליה".

חובבי כדורגל. אלכס דנציג והבנים. "הוא אוהב מאוד את ליברפול" (צילום: אלבום פרטי)

אבל לא רק כדורגל. "אבא הוא מאלה שיודעים הכול. מהאנשים שאי אפשר לעשות איתם תשבצים או חידונים כי זה מעצבן. הוא שולט בהיסטוריה בכל תחום – מיתולוגיה, תרבות, ספרות, ספורט, הכול. היה לנו ספר של אולימפיאדות וזוכי מדליות מ-1964 עד היום. היינו זורקים שאלה: מי לקח מדליית ארד בהליכה ב-1968? והוא תמיד היה יודע.

"כילדים, היינו רואים איתו בטלוויזיה תוכניות חידונים, והוא פשוט היה יודע הכול. תמיד הייתי בכוונה מתגרה בו, אומר: 'אין לך סיכוי להתקבל'. אבל הדווקא עבד. הוא הלך, והיה כוכב. הגיע לשלב אלוף האלופים ב'מקבילית המוחות'".

משפחת דנציג. "אבא הוא מאלה שיודעים הכול. מהאנשים שאי אפשר לעשות איתם תשבצים או חידונים כי זה מעצבן" (רפרודוקציה: הדס יום טוב)

הקשר ביניהם התהדק כשהבן הסכים להתחיל לקרוא: "אבא תמיד קרא המון, וכשהייתי ילד הוא תמיד ניסה לדחוף לי ספרים. אני, באיזה מרד טיפשי, לא הסכמתי לקרוא. כשהתגייסתי, אמרתי: 'טוב, אני צריך להתחיל לקרוא', וביקשתי שיביא לי ספרים, אבל את הכי טובים, כי אני צריך להשלים פערים".

איזה ספר הוא נתן לך?
"את 'מאה שנים של בדידות'. זה הספר הראשון שקראתי. התחילו להיות לנו שיחות מאוד מעניינות. הוא הביא לי ספר אחרי ספר, אחד יותר טוב מהשני. 'עשיו' של מאיר שלו; 'חמדת' של טוני מוריסון; 'הקול והזעם' של וויליאם פוקנר; שטפן צוויג, דברים כאלה חזקים. עדיין יש לי כמה מהם מהספרייה של ניר עוז, אני רק לא בטוח אם יש לי ספרייה להחזיר אותם אליה".

סבא: הנכדות מאוד מתגעגעות

הקשר התהדק עוד יותר מאז שמתי ומשפחתו חזרו לגור בקיבוץ: "ראיתי אותו על בסיס כמעט יומי, המון שיחות, ארוחות שישי. ביום שישי 6 באוקטובר הוא היה אצלנו בארוחה. הוא סבא מדהים, סבא של בנות – יש לו 12 נכדות ורק נכד אחד (בנו של יובל). הבנות היו נכנסות אליו הביתה, לוקחות חטיפים, ממתקים. אני תמיד הייתי מנסה להגביל אותן, הוא תמיד נותן להן הכול. הוא נמס מהן".

אלכס דנציג ונכדתו אביב. "הוא נמס מהן" (צילום: אלבום פרטי)

והן גם מאוד מתגעגעות אליו: "באותה שבת, הבנות לא הבינו לגמרי מה קורה. הן שמעו את מה שהיה מסביב, אבל לא ראו ולא קראו את ההודעות. כשהוציאו אותנו מהממ"ד לבית בצד השני של הקיבוץ, זה היה מסע כזה שבו ראינו מה קרה בקיבוץ. בתים עדיין עלו באש, בתים שרופים. את זה הן ראו. אחר כך, במלון, הן שמעו על חברות שלהן שנרצחו, ועל סבא".

מתי, שירי והבנות אביב ונעמה עם נרות התפילה: "אחד כדי שסבא יחזור, אחד כדי שאיציק (הדוד) יחזור, אחד בשביל שאר החטופים ואחד בשביל החיילים" (צילום: הדס יום טוב)

מה אמרתם להן?
"בהתחלה סיפרנו שאנחנו לא יודעים איפה הוא. לאט-לאט, הן כבר הבינו. לפני כמה ימים, אביב החליטה שכל ערב נדליק ארבעה נרות, אבל לא נרות אבל, נרות תפילה. אחד כדי שסבא יחזור, אחד כדי שאיציק (הדוד) יחזור, אחד בשביל שאר החטופים ואחד בשביל החיילים".

"אני רוצה את אבא שלי בחיים"

לאחר 7 באוקטובר, המשפחה פונתה לאילת. כעבור כשבועיים החליטו לעבור למדרשת בן גוריון – עבור עצמם, עבור הבנות, עבור קצת שקט. "באילת חיינו בתוך הלוויה. אתה חי בקהילה שבורה שעולמה חרב. אתה רואה כל יום אימהות ואבות שהילדים שלהם בעזה; ילדים בלי הורים; אנשים שראו את אהובם, הילד שלהם, ההורה שלהם, אח שלהם, חבר שלהם, נרצח לנגד עיניהם. לא יכולתי להיות שם ולהישאר שפוי".

כעבור זמן הוא ראה גם את חלק מהחטופים מניר עוז חוזרים הביתה, אבל אביו ודודו נשארו שם: "מאוד שמחתי והתרגשתי שהם חזרו, גם הילדים, גם המבוגרות, שהן כולן דמויות מהביוגרפיה שלי: עדינה משה הייתה מטפלת שלי; יוכק'ה הייתה מורה שלי לספורט; מרגלית הייתה מורה שלי לחשבון; נורית קופר היא אימא של חבר קבוצה שלי. הייתה תקווה שמתישהו גם אבא שלי ואיציק יחזרו. אבל באיזשהו שלב זה נגמר. חזרו למלחמה, ונראה שהחטופים הם לא הדבר הכי חשוב כרגע לקבינט".

"מאוד קשה כשאתה יודע שככל שהזמן עובר כך יורדים הסיכויים שהוא יחזור בחיים" (צילום: אלבום פרטי)

ובכל יום שעובר זה נעשה יותר קשה: "אני מפחד מאוד שהוא לא יחזיק מעמד מבחינה בריאותית. כל הטרגדיה שהייתה עם שלושת החטופים שנהרגו מאש צה"ל, כל ההודעות על גופות של חטופים, כל פעם זה כמו חץ בלב. אני לא לגמרי בטוח שיודעים איפה הוא, והוא יכול למות גם בהפגזות של צה"ל. מאוד קשה כשאתה יודע שככל שהזמן עובר כך יורדים הסיכויים שהוא יחזור בחיים.

"אני רוצה את אבא שלי בחיים. לא מעניין אותי עכשיו מה צריך לעשות בשביל זה. לא אמרתי את זה עד עכשיו, כי בהתחלה חשבתי שהלחץ הצבאי ישפיע, אבל הוא לא משפיע. המדינה צריכה לעשות הכול כדי להחזיר אותם בחיים, זו החובה הראשונה".

מתי ואחיו בן כתבו והלחינו את השיר "אבא". "אבא יקר, הזמן עובר ואתה לא כאן. אין לנו יום ולילה. אבא יקר תחזיק מעמד, בוא בשלום הביתה. אם רק יכולתי לעזור לך לעבור את הימים, ללחוש לך בחושך: כולנו בחיים. אבא יקר, תחזיק מעמד, בוא בשלום הביתה".

"הפקירו אותנו. אני הייתי בניר עוז ואני יודע על מה אני מדבר. שמונה שעות הייתי באימת מוות והפקירו אותי. 20 שנה מפקירים אותנו. אני יודע מה החשבון שצריך לעשות איתם. אבל אבא שלי חטוף בעזה, וגם דוד שלי, ועוד 127 אנשים שהפקירו אותם. קודם כל להוציא אותם משם. קודם כל צריך להחזיר את החטופים. גם אם זה אומר להפסיק את הלחימה כרגע, לצאת מעזה ולשחרר את כל האסירים. למוטט את החמאס ולהרוג את כל המפלצות אפשר להשאיר לאחר כך. יש לזה זמן. לחטופים אין זמן. אני יודע שיהיה לצה"ל מאוד מאוד קשה להתקפל ולצאת בלי לסיים את המשימה, אבל בעיני זה מה שצריך לעשות".

תחזרו לניר עוז?
"אנחנו גרים פה ונישאר פה. איכשהו, בנפילה חתולית מוזרה, נפלנו בסדר. אין סיכוי לצערי שנחזור. אני מורה לאזרחות בתיכון, ואני כל הזמן מדבר עם התלמידים שלי על החוזה בין האזרחים למדינה. זהו, זה נגמר, החוזה הופר".