ד"ר שמואל ברנר (81) מתנדב כמה ימים בשבוע במשק של הרצי אורנשטיין במושב אמץ בעמק חפר. ההתנדבות היא התרופה לייאוש ששקע בו לאחר טבח 7 באוקטובר. "אני בשבר נוראי", הוא מספר, "מתקפת חמאס תפסה אותי במצב של אכזבה קשה מכל מה שמתרחש בארץ, והפילה אותי לקרשים. לא יודע מה לומר. האמנתי בשלום עם הפלסטינים בכל ליבי".

לברנר, המתגורר בהרצליה, קריירה מפוארת בהגנת הסביבה בישראל וברשות הפלסטינית. הוא ממייסדי המשרד להגנת הסביבה; שימש משנה למנכ"ל המשרד במשך עשור; והוביל את הצוות שניסח את סעיף 12 בהסכמי אוסלו וניהל את המגעים עם הפלסטינים לגביו.

"יש מי שיגיד שאני מפושעי אוסלו", הוא אומר בחיוך נבוך, "ניהלתי עשרות דיונים על עניינים קטנים כגדולים עם בכירי הרשות הפלסטינית, הובלתי אינספור פרויקטים סביבתיים עם הפלסטינים, במגוון גדול של תחומים: ביו-גז, טיפול בפסולות, זיהום מים, זיהום אוויר, חומרים רעילים. רק לאחרונה עזרתי ליזם מטול כרם להקים מפעל לטיפול בפסולת בעלי חיים.

"הכול נשבר ב-7 באוקטובר. זה הביא אותי לייאוש שלא ידעתי שיכול בכלל להתקיים בי. ייאוש שטורף את הדעת. לראשונה בחיי הרגשתי את מה שדוד שלי, יוסף חיים ברנר, כתב עליו. מה שקוראים לו 'הייאוש הברנרי'. ואיך ברנר אמר? אף-על-פי-כן. זו הסיבה שאני מתנדב בחקלאות".

"בכיתה ג' הקפיצו אותי כיתה"

ד"ר ברנר נולד בירושלים בימי מלחמת העולם השנייה. הוריו, בנימין ברנר ואסתר גולדברג, היו נצר למשפחות ידועות ביישוב העברי. אביו הוא אחיו הצעיר של הסופר יוסף חיים ברנר. הוא היה מראשוני ארגון ההגנה, ולאחר לימודים אקדמיים שימש מרצה בכיר לפסיכולוגיה וחינוך בסמינר בבית הכרם. כמו אחיו הסופר, גם בנימין כתב רומן אוטוביוגרפי וכמה סיפורים קצרים. הוא העניק לשמואל את שם אחיו שנרצח באוקראינה בעת שפורעים שרפו בית כנסת.

ברנר הבן גדל בקריית משה בירושלים בשנות ה-40 של המאה הקודמת. אחד מהזיכרונות הראשונים שלו הוא מהיום שאנשי האצ"ל ניסו להתנקש בנציב העליון של המנדט הבריטי: "שוטרים בריטים נכנסו אלינו לבית באמצע הלילה. העירו אותי, הוציאו אותי ממיטתי וחיפשו נשק בתוך המיטה ומתחתיה. אני זוכר שבאותה התקופה ניסיתי לגרש שוטרים בריטים באמצעות ענפי עצים. הייתי בן חמש".

ברנר הצעיר עם הוריו: "הייתי בן יחיד, והם תמיד נתנו לי את התחושה שאני הדבר היקר ביותר בעולם" (צילום: אלבום פרטי)

הוא זוכר גם את כ"ט בנובמבר: "העירו אותי באמצע הלילה. סיפרו לי שהוחלט באו"ם שתהיה לנו מדינה. לא הבנתי מה זה אומר, ובטח שלא ידעתי מה זה האו"ם. יצאנו מהבית והלכנו למסיבת ריקודים גדולה במרכז העיר. כולם היו מאושרים".

ברנר אוהב לדבר על ימי ילדותו: "הייתה ילדות מאושרת. ההורים דאגו לי בלי סוף. הייתי בן יחיד, והם תמיד נתנו לי את התחושה שאני הדבר היקר ביותר בעולם. בכיתה ג' הקפיצו אותי כיתה, ובגלל שסיימתי תיכון בגיל 17, שלחו אותי ללמוד לפני הגיוס לצה"ל".

את שירותו הצבאי הוא החל כעתודאי, ובהמשך היה בחיל המודיעין, עסק בנושאים מסווגים והגיע לדרגת סגן. אחרי השחרור עשה דוקטורט בכימיה אורגנית באוניברסיטה העברית. באותה התקופה נישא לשרה בן יהודה מזיכרון יעקב.

ברנר עם אישתו לעתיד, שרה, במלחמת ששת הימים ליד גשר הירדן. "החיים שלנו באמריקה היו טובים מאוד, אבל חשתי שאני נוטש את הוריי" (צילום: אלבום פרטי)

ברנר עבר בין כמה אוניברסיטאות (אריזונה, העברית, תל אביב ו-ucla בקליפורניה) כמרצה וכחוקר בן הדור הראשון לחוקרי הנזק לסביבה: זיהום אוויר, זיהום מים, פסולת כימית, פסולת גרעינית ועוד.

חיי המשפחה בקליפורניה היו מצוינים לדבריו: "עבדתי בחברה שמטפלת בגאו-כימיה, הרווחתי יפה, וחיינו טוב. אישתי לימדה בקמפוס של UNC. החיים שלנו היו טובים מאוד, אבל חשתי שאני נוטש את הוריי. בסופו של דבר החלטנו לחזור לארץ. הרגשתי שאני, דור הראשון של מדינה עצמאית, לא יכול להשאיר את ההורים שלי ככה בארץ וליהנות מהחיים הטובים באמריקה. אולי, במקום מסוים, הרגשתי כאילו אני בוגד בהם. אז חזרנו".

"ראשית הדרך של תחום הגנת הסביבה"

עם הקמת המכון לבריאות תעסוקתית וסביבתית במשרד הבריאות – הגוף הממשלתי הראשון שעסק באיכות הסביבה – מונה ברנר להיות סגן מנהל המכון (1979) וכעבור כמה שנים התמנה להיות המנהל.

"זו הייתה ראשית הדרך של תחום הגנת הסביבה, שכיום הוא עצום בהיקפים שלו. משרד הבריאות היה שקוע אז מאוד בטיפול רפואי, וכל הנושא של רפואה מונעת וטיפול בבריאות סביבתית היה שולי. עם זאת, הופקד בידי מכון ממשלתי – אחריות גדולה. תפקיד מספק. אמנם לא יכולתי לשנות את כל מה שרציתי בארץ, אבל ניהלתי פרויקטים בתחומים רבים".

בהמשך, במשך יותר מעשור,  מילא שורת תפקידים בכירים, כולל משנה למנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה. הוא עבד תחת עשרה שרים, וב-2000 פרש. הוא התמנה למנהל 'המכון לבריאות העובד והסביבה' של משרד העבודה והרווחה, קופת חולים כללית ובית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב. בתקופה זו ואחריה שימש גם יועץ בענייני סביבה לשלטון מקומי, למפעלים, למשרדים ממשלתיים ולרשות הפלסטינית.

אחד התפקידים המרכזים שמילא, מתוקף תפקידיו הציבוריים, היה הממונה על נושא האסבסט בישראל, בתקופה שהתגלה שהנשימה של סיביו מסרטנת. כדי "למגר את האסבסט" נדרשה המדינה להילחם ביזמים. "המאבק הגדול ביותר שניהלתי היה נגד מקימי התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. עמדתי על כך שכל האסבסט המסוכן יסולק מהתחנה לפני שהיא תיפתח לציבור".

"מים במזרח התיכון זה תמיד נושא רגיש"

כשהחלו המגעים עם הפלסטינים להסכם אוסלו ברנר נקרא אל הדגל: "השר יוסי שריד קרא לי לפגישה בארבע עיניים, ביקש ממני להוביל את הצוות שינהל את המגעים על הסעיף שעוסק בהגנה על הסביבה. הוחלט להפריד את הנושאים הסביבתיים מבעיות הליבה של הסכסוך, כדי להצליח להתקדם מהר יותר. בגלל שהסתבר שנושא המים רגיש, הפרידו גם אותו מיתר הנושאים הסביבתיים – פסולת, זיהומים, וכיוצא באלה. השתתפתי בדיונים על המים ועל יתר הנושאים הסביבתיים וניצחתי על התהליך של ניסוח והסכמה על סעיף 12 בהסכם אוסלו, שמגדיר את המחויבויות של ישראל ושל הרשות הפלסטינית בענייני הסביבה".

הסביבה עניינה את הפלסטינים?
"הפלסטינים לא הבינו בזה הרבה. זה עניין את החוקרים אבל לא את ההנהגה. המים כן עניינו את ההנהגה. מים במזרח התיכון זה תמיד נושא רגיש. אני רוצה להזכיר גם שבזמנו הייתה לישראל בעיית מים קשה. משק המים של ישראל השתנה לגמרי בשלושת העשורים שעברו מאז, וכבר שוכחים שפעם גם בישראל הייתה רגישות עצומה לנושא הזה".

ברנר (שני מימין) בבדיקה מדעית של איכות האוויר עם פלסטינים במזרח ירושלים. "השיחות עם הפלסטינים היו בגובה העיניים. מאוד התגאיתי בזה" (צילום: אלבום פרטי)

הגעתם להסכמות עם הפלסטינים?
"בסכסוך הישראלי-פלסטיני יש בעיות ליבה: הפליטים, הגבולות, ירושלים. אלה נושאים שתמיד אמרו שאם רוצים להתקדם, צריך לשים בצד, ולבנות את האמון דרך הסכמות על דברים אחרים. החיים עצמם. איכות הסביבה היא דבר כזה. אפשר להגיע להסכמות, לקדם יחד פרויקטים, לשפר את החיים של הפלסטינים ושל הישראלים תוך שיתוף פעולה. מאז אותה שיחה עם יוסי שריד ז"ל ועד 7 באוקטובר, במשך שלושה עשורים, אני פועל ביוזמות כאלה. בהתחלה בתור נציג המדינה, בהמשך דרך 'מכון ערבה', ויוזמות שונות של מגזר שלישי".

והיה שיתוף פעולה?
"בהסכמי אוסלו הוסכם עם הפלסטינים על צוות לשיתוף פעולה בנושאי הגנת הסביבה. זה צוות משותף שפעל ברצף עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה. עמדתי בראשו. קצת לפני שפרצה האינתיפאדה השנייה, פרשתי מתפקידי במשרד הסביבה, ומאז אני פועל לשיתופי פעולה סביבתיים עם פלסטינים וירדנים בתור יועץ מקצועי, לא בתור פוליטיקאי".

מה למדת בתקופה הזו על הפלסטינים?
"השיחות עם הפלסטינים היו בגובה העיניים. מאוד התגאיתי בזה. ראיתי בעצמי מי שיוצר את השלום במעשים קטנים של יום-יום. תמיד היו בעיות, ותמיד היה גם חוסר אמון. הנושא של המים הפך גם הוא לנושא ליבתי. הפלסטינים אומרים שהמים לא מספיקים להם, ולא נותנים להם לפתוח קידוחים נוספים. בישראל שואלים: 'אוקיי, אתם רוצים לפתוח את ההסכמים בינינו? רוצים משא ומתן?' ואז הפלסטינים אומרים: 'כן, אבל רק בתנאי שנשנה בעיות ליבה נוספות כמו הגבולות, הפליטים, ירושלים', ושם זה היה נתקע כל פעם. בסופו של דבר, הבנתי שלא ניתן לנתק את הנושאים הסביבתיים מבעיות הליבה".

"תמיד חשתי שאצלם זה אחד בפה ואחד בלב"

טבח חמאס והתמיכה בו בקרב הפלסטינים הפתיעו אותך?
"צריך להבין מאיפה אני מגיע לזה. הייתי לוקח את השרים בממשלה לפגישות בעזה, היינו יושבים עם שר הבריאות הפלסטיני במסעדת דגים על הים. הייתי נכנס לקסבה, לאזור A, עבדתי עם ההנהגה הפלסטינית במשך שנים. בהסתכלות לאחור, תמיד חשתי שאצלם זה אחד בפה ואחד בלב. לא חשתי שהם באמת מקבלים את הנוכחות שלנו פה. הם לא באמת רצו את שיתופי הפעולה. הם תמיד נכנסו לזה בשביל הדולרים ולא בשביל הסביבה. זה תמיד היה מלווה באקורד צורם. אבל לא חשבתי שזה יגיע לאן שהגענו. עכשיו אני מסתכל אחרת על הדברים".

ד"ר ברנר. "ירדה ההבנה שהבעיות החמורות שלנו עם הממשלה, מה שדחף אותנו להפגין, הן רק קצה הקרחון" (צילום: אוריאל לוי)

מה עכשיו?
"אני מתלבט בהמון דברים, בעתיד שלי, של המשפחה שלי. לפני 7 באוקטובר הייתי שותף קבוע בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית. זה הגיע מתוך ייאוש גדול, אבל זאת הייתה גם יציאה לפעולה. 7 באוקטובר טרף את כל הקלפים. באיזשהו מקום ירדה ההבנה שהבעיות החמורות שלנו עם הממשלה, מה שדחף אותנו להפגין, הן רק קצה הקרחון. זה תפס אותי במצב של אכזבה נוראית".

ממה במיוחד?
"תמיד הייתה לי תחושה שהפלסטינים והירדנים לא מקבלים אותנו. הם לא באמת רצו את שיתופי הפעולה, את השמירה על הסביבה. עכשיו אני לא בטוח שהם רוצים בכלל שנהיה קיימים. אני לא יודע מה לומר לילדיי. ילדיי לא יודעים מה לומר לי".

איך הגעת להתנדב בחקלאות?
"כבר בתקופת סגרי הקורונה התחלתי לגדל ירקות בגינה וזה עשה לי טוב. אז אני יודע שחקלאות, וגידול ירקות, עוזרים לי במצבי משבר. אחרי 7 באוקטובר בתי, גילי ברנר, התחילה מיד לפעול עם 'אחים לנשק'. היא מזיזה הרים בשביל לנסות להקל על תושבי הנגב המערבי. הגעתי להתנדבות דרכה.

"תמיד הייתה לי תחושה שהפלסטינים והירדנים לא מקבלים אותנו. הם לא באמת רצו את שיתופי הפעולה, את השמירה על הסביבה. עכשיו אני לא בטוח שהם רוצים בכלל שנהיה קיימים. אני לא יודע מה לומר לילדיי. ילדיי לא יודעים מה לומר לי"

"לצערי לא מצאתי חבר בגילי שיבוא איתי להתנדב בעוטף באופן קבוע, אז הלכתי להתנדב במשק של הרצי אורנשטיין במושב אמץ. הוא מגדל עלים לזרי פרחים. אני גוזם אותם, ממיין, אורז. עושה לי טוב להתנדב".