הימים חולפים והזמן עומד. הדרך לבארי עמוסה בכלי רכב צבאיים; ליד הכניסה לקיבוץ, שטח כינוס עמוס, חיילות וחיילים בתור ל"גזלן"; ובשער שמירה קפדנית. שאלה שלא מרפה: איפה היו כול הכוחות האלו לפני שלושה חודשים?

כבר בדרך לשם, בסיור העיתונאים שהוביל מטה משפחות החטופים אתמול (שני), מגיעה בשורה רעה, כאילו שחסרות כאלה: אילן וייס, חבר הקיבוץ, שהוגדר כנעדר, מת. נרצח. עוד נרצח ברשימה הארוכה של 87 נרצחי הקיבוץ.

"אילן היה סגן צח"י, צוות חירום יישובי", סופדת לו מירי גד מסיקה, חברת הקיבוץ. "הוא נתן תמיכה לוגיסטית לכיתת הכוננות. אנחנו מבקשים להכיר בו כחלל צה"ל שנהרג במילוי תפקידו, הוא נהרג כשיצא להחליף את הרבש"צ בחלוקת הנשקים".

זיכרון של פלחי תפוז

רעיה רותם שושני (54) וביתה הילה רותם שושני (14) לא ביקרו בבארי מאז שנחטפו מביתן, וגם אחרי ששבו משבי החמאס כעבור 50 ו-54 ימים. היום הן כאן, בגלל החשיבות של הפנייה לפוליטיקאים ולציבור שכבר עוסקים, כדבריהן, ביום שאחרי. "הילה ואני חושבות המון על מי שהיו איתנו", אומרת האם, "אסור לשכוח לרגע את הגברים, הנשים, החיילים, החיילות וגם החללים, צריך להחזיר את כולם עכשיו".

רעיה רותם שושני: "בהפגזות (של צה"ל) חשנו בסכנה המיידית, הסבלנות של המחבלים כלפינו, הכול נהיה קשה עם הזמן" (צילום: כדיה לוי)

הן יושבות על רחבת הדשא מחוץ לביתן השרוף. "בשבעה באוקטובר הייתי בבית הזה עם הבת שלי הילה ועם אמילי (הנד) שבאה לישון אצלנו", מספרת רותם שושני. "בשעות הראשונות לא היה לנו מושג מה קורה בחוץ. לקח שש שעות עד שהגיעו אלינו, ואז, בזמן שהיינו בבית, שמעתי דיבורים בערבית. הם פתחו את דלת הממ"ד, תפסו אותי בחולצה ואמרו: 'אינתא, רוחי עזה'".

היא חיכתה לצבא, היה לה מוזר שלא זיהתה נוכחות של כוחות הביטחון באזור: "הבנתי שכל הרעש והיריות היו רק של המחבלים. הדרך לעזה הייתה פתוחה לגמרי, בלי מטוס, בלי טנק, בלי חיילים. הבנתי שאין מה לעשות".

הן נחטפו ביחד ובמהלך השבי הועברו מבית לבית: "בהפגזות (של צה"ל) חשנו בסכנה המיידית, הסבלנות של המחבלים כלפינו, הכול נהיה קשה עם הזמן. לפני כמה ימים אכלתי תפוז ונזכרתי בתפוז הקטן שחלקנו בשבי, איך חילקנו אותו כדי שלכול אחד יהיה פלח או שניים, כמה זה היה מתסכל. לפעמים היה עדיף לא לטעום את האוכל המועט שיש".

הילה רותם שושני במטבח ביתה ההרוס: "חלמתי המון על האוכל ועל המים בבית" (צילום: כדיה לוי)

גם לבתה, שהופרדה ממנה כמה ימים לפני השחרור, חשוב לספר: "קוראים לי הילה רותם, אני בת 13, נחטפתי עם אמא ועם אמילי, חברה שלי. בשבי לא היה לנו מספיק אוכל ומים, היינו בחושך והיה אסור לנו לדבר, רק ללחוש. היה מפחיד. חלמתי המון על האוכל ועל המים בבית. אחרי 50 יום לקחו אותי ואת אמילי כדי לשחרר אותנו, דאגתי נורא לאמא, אבל הרגשתי שאני צריכה להיות חזקה. אני לא מפסיקה לחשוב על הילדים האחרים ומה קורה איתם", היא מוסיפה, "חייבים לשחרר אותם, כי כול יום בעזה מרגיש כמו נצח".

מי ששם מפחד כול הזמן

מכאן מוביל את הסיור לעבר הבית ממנו נחטף, עמית שני (16), ששוחרר מהשבי כעבור 54 ימים. "באותה שבת הייתי עם אמא שלי ואחיות שלי בממ"ד. זה התחיל בצבע אדום שגרתי, ואז הייתה הודעה על חדירה. האירוע נמשך הרבה זמן, כול הזמן חשבנו שהוא עומד להסתיים, ואז שמענו אר.פי.ג׳י ורימונים".

עמית שני במרפסת ביתו. "אתה לא יודע אם תקום למחרת" (צילום: כדיה לוי)

עמית שני בממ"ד שממנו נחטף לעזה. "אני כבר חזרתי ואני מודה על כך, אבל החטופים שעוד שם הופקרו" (צילום: כדיה לוי)

המחבלים פרצו לבית המשפחה, הוציאו את כולם החוצה והושיבו אותם על המדרכה. "הם הביאו את משפחת שרעבי ולקחו אותנו לעזה. מי ששם, מפחד כול הזמן מההפצצות ומהמחבלים עצמם. אתה לא יודע אם תקום למחרת. אני כבר חזרתי ואני מודה על כך, אבל החטופים שעוד שם הופקרו".

המתנה לאימון כדורגל עם אבא

שבילי הקיבוץ מרוצפים בשברי רעפים וסימני שרשראות טנקים; בדרך לבית משפחת שרעבי עמודי תאורה מכופפים, חלקם שכובים מעוכים. ״מפחיד אותי להיות בבארי", אומרת אופיר שרעבי (14). אביה יוסי, ואחיו, אלי, הדוד שלה, עדיין בשבי. "אני רוצה לספר לכם על דוד שלי, אלי. הוא הדוד המצחיק במשפחה, מלא בנתינה, תמיד אפשר לסמוך עליו שיגיע לעזרה".

שרון שרעבי, ששני אחיו חטופים, ואחייניתו אורן שרעבי: "כשהמחבלים הגיעו לבית שלנו, אבא החזיק את דלת הממ"ד, הייתי מתחת לשמיכות, שמעתי ירייה וחשבתי שירו באבא" (צילום: כדיה לוי)

סימני שרשראות הטנק על הדשא בבארי (צילום: אורן דגן)

שלד אופני ילדים שרוף (צילום: אורן דגן)

בפעם האחרונה נפגשו כול בני המשפחה בסוכות. "עשינו סבב בין כולם ואיחלנו דברים לשנה החדשה", מספרת הנערה הצעירה כול כך, "אני לא יודעת אם אלי יודע שנויה, יהל וליאן (אשתו ובנותיו שנרצחו – א.ד) לא מחכות לו. אני רוצה שכול אחד יעצור ויחשוב מה הוא היה עושה אם מישהו מהמשפחה שלו היה בשבי. כולנו מחכות לו, הפקירו אותנו פעם אחת, לא ניתן שיפקירו אותנו פעם שנייה. חייבים להחזיר אותם עכשיו".

גם לאורן שרעבי (13), אחותה של אופיר, זו הפעם הראשונה בבארי מאז אותה שבת: "הפחיד אותי להגיע לכאן, נולדתי וגדלתי כאן, אבל אחרי מה שעברנו חששתי לבוא. בשישה באוקטובר, אבא הבטיח לי שבמוצאי שבת נשחק כדורגל. שיחקנו ביחד המון כדורגל, הוא אימן אותי והגיע לכול המשחקים של הקבוצה שלי. כשהמחבלים הגיעו לבית שלנו, אבא החזיק את הדלת של הממ"ד, הייתי מתחת לשמיכות, שמעתי ירייה וחשבתי שירו באבא. הבנתי שירו בשוקו, הכלב שלנו. המחבלים צחקו, הובילו אותנו לדשא מחוץ לבית, קשרו את אבא ולקחו אותו ואת השכן שלנו עם אופיר (אנגל) שהיה אצלנו. אבא שלי הוא הכול בשבילי, הוא האבא המושלם. הוא תמיד כאן בשבילנו. אני עדיין מחכה לאימון הכדורגל שלנו".

ברוכים הבאים להיסטוריה של עם ישראל

באוויר קולות ירי ונפץ. פיצוצים. הימים חולפים והזמן עומד. שומעים סיפורי אימה, פרטי פרטים אכזריים, בסיפור שעדיין לא הסתיים. עזה נראית מכאן בעין. ממש בכניסה לבית משפחת שרעבי עומד שרון (48), אחיהם של יוסי ואלי: "בימים כתיקונם הייתי אומר: 'ברוכים הבאים לבית של אלי וליאן שרעבי'. היום אני אומר: 'ברוכים הבאים להיסטוריה של עם ישראל'. זו זירת מלחמה. ברדיוס המצומצם הזה נרצחו ליאן, נויה ויהל, המשפחה שלנו. נשחטו.

שרון שרעבי. "חווינו שואה בדור הזה. תתעדו את הרגעים האלה" (צילום: כדיה לוי)

"הממצאים שתראו בפנים הם אפילו לא אחוז ממה שקרה באמת. כול עם ישראל צריך לעלות לרגל כדי לראות את התמונות. ניסו להכחיד את עם ישראל. הוציאו את אלי מהממ"ד, מהמקום המוגן, ולקחו אותו לעזה. כמו שלקחו את יוסי. הם עדיין לא פגשו אחד את השני, אבל הגורל שלהם הוא לא רק להיות אחים. אני מקווה שהראיות האלה יהדהדו בכול לב. הסבים שלנו ניצלו מהשואה, ואנחנו חווינו שואה בדור הזה. תתעדו את הרגעים האלה".

מפנים ציוד הרוס בבארי. פחי האשפה מלאים ברהיטים שמוציאים מהבתים ונערמים זה על זה (צילום: כדיה לוי)

מפנים ציוד הרוס בבארי. כמעט בכול פינה, צעירים עובדים (צילום: אורן דגן)

ליד הבית טרקטור ועל העגלה שרתומה אליו ציוד רב שזורקים למכולת האשפה הקרובה. פחי האשפה בבארי מלאים ברהיטים שמוצאים מהבתים ונערמים זה על זה. עצב גדול. ובצד זה, כמעט בכול פינה, צעירים עובדים: גינון, חקלאות, שמירות. הצעירים הם הסיפור של בארי. הם מלאי חיים למרות הסיפורים הקשים מנשוא.

תמיד להסתכל על האור

אחד מהצעירים המרגשים האלה הוא דניאל וייס, זמר ויוצר, שבחר להופיע על המרפסת החרבה בבית שבו נולד: "אתם נמצאים בחורבות הבית של ההורים שלי, שמואל וייס ויהודית וייס. כאן אבא שלי נרצח, מכאן אמא שלי נחטפה. בשלושים על אבא קיבלנו את ההודעה שאמא נרצחה בשבי. אנחנו כאן כי אנחנו בחרנו לחיות. קיבלתי מההורים שלי את האמירה 'תמיד להסתכל על האור, גם בעזרת המוזיקה'. אני מודה לכם שבאתם, זה רגע מרגש מאוד עבורי וסגירת מעגל עבורי".

מירי אלוני על דניאל וייס: "הוא איש מאוד מיוחד והוא תוצר של המקום הזה, שעבר את הגיהינום הזה" (צילום: כדיה לוי)

תמונה משפחתית שרופה בבית משפחת וייס. דניאל וייס: "בשלושים על אבא קיבלנו את ההודעה שאמא נרצחה בשבי" (צילום: כדיה לוי)

יחד עם וייס מופיעה מירי אלוני. הם נפגשו לפני שבוע בהופעה בתל אביב ומאז קשה לה להיפרד ממנו. "חוץ מזה שיש לו קול של מלאך", אומרת הזמרת המיתולוגית של שיר לשלום, "הוא איש מאוד מיוחד והוא תוצר של המקום הזה, שעבר את הגהינום הזה שאנחנו רואים כאן לפנינו. הוא כול הזמן נראה לי קוּל, ועם מה שהוא עבר לא הבנתי את זה. שאלתי אותו: 'מתי אתה בוכה?' והוא אמר לי: 'כול בוקר כשאני קם אני בוכה מהמציאות הזאת שהתעוררתי אליה'. בווטסאפ שלו כתובה מילה אחת: לאהוב".

לא לבכות, לא להספיד

הסיור בבתים ההרוסים בקיבוץ שמחכה לשובם של בניו השבויים, מלווה באזהרות: "לא לגעת בחפצים, לא לסטות מהשביל, להסתכל, לצלם ולהתקדם".

כלי מטבח כמו שנשארו מאז 7 באוקטובר, בבית משפחת רותם שושני (צילום: כדיה לוי)

והחפצים – נעליים שנשארו מאחור; כלי מטבח שמונחים במקומם שלושה חודשים אחרי; מברשות שיניים; שמפו; מיטות נוער. הזמן קפא. מימין הכול נראה "רגיל", ומשמאל – ממ"ד פרוץ, מיטה הפוכה, טלוויזיה מנופצת.

רק האנשים חסרים. הם חיים אבל לא כאן. הם מעבר לגבול, קילומטרים ספורים מהבית. ומי שכאן מבקש לזכור ולהזכיר שהם לא היסטוריה, שגורלם לא נחרץ. לא לבכות ולא להספיד, אומרים לנו, לשחרר. לעשות הכול כדי להחזיר אותם הביתה. עכשיו.