על אחת הספות הרכות בסלון שבמשרדי מטה משפחות החטופים בתל אביב, ישבו באחד מימי השבוע שתי צעירות, אחת מהן לבושה בחולצה שחורה עם תמונת בן משפחתה החטוף. אחת מהמתנדבות באגף הרפואה ובצוות חוסן של המטה ישבה איתן. "את בקשר קבוע עם מישהי מצוות חוסן?" שאלה המתנדבת, והציעה לקשר את הצעירה למי שיעניק לה סיוע.

מטה המשפחות הוקם לצורך המאבק לשחרור החטופים. אך הזמן חולף ובני משפחותיהם של 136 חטופי 7 באוקטובר שעדיין לא שוחררו, חיים כבר שלושה חודשים בייסורים. המאבק שלהם הפך למאבק רב-זירתי מתיש – אסטרטגי, פוליטי, הסברתי ותקשורתי; הם נתונים ללוחמה פסיכולוגית, וחווים דאגה וגעגוע בלתי נסבלים ליקיריהם. כ-50 מתנדבות ומתנדבים לקחו על עצמם לדאוג לשלומם הנפשי והרפואי.

"אנחנו שומעים מהמשפחות שהם לא יודעים מה היו עושים בלי הבית הזה", אומרת דנה וייסברוט, אחת מהמתנדבות בצוות החוסן, "עבור כ-20 חברי משפחה, שלקחו על עצמם לישון בכיכר עד החזרת החטופים, המטה הוא הבית ברמה הכי בסיסית של שירותים ומקלחות".

"הדרמה הופכת לשגרה, וצורכי הגוף והנפש צפים"

וייסברוט היא מטפלת זוגית ומשפחתית מהיישוב הררית בגליל, עובדת סוציאלית ומרצה במכללות תל חי ואורנים. "כל משפחה פגשה את האירוע הנורא במצב אחר בחיים", היא מספרת. "חלק מהמשפחות היו במצב מאוד חזק ומאוחד וחלק היו במצבים מורכבים. כל משפחה וסיפורה. הרבה מהאנשים גם אבלים. יש להם בני משפחה הרוגים נוסף על בני המשפחה החטופים, והם צריכים מקום גם בשביל האבל שלהם, והאבל לא נגמר גם אם החטוף חזר".

איך הייתה ההיענות לאפשרות של טיפול?
"בהתחלה, המשפחות לא רצו בכלל לשמוע על טיפול פסיכולוגי, כי הן הרגישו שכל דקה היא קריטית, ולא רצו להרפות מהעשייה במאבק אפילו לרגע. באירוע מאוד דרמטי האדרנלין סחף את הגוף, ובהתחלה הם היו מאוד במצב הישרדות. ובהישרדות אנחנו לא פנויים אפילו להרגיש את הצרכים שלנו.

"עם הזמן יש התרגלות, עם כמה שהזוי לדבר על התרגלות למצב של בן משפחה חטוף בעזה, אבל מקיימים שגרה כלשהי. הדרמה הופכת לשגרה. זה הופך להיות מרתון ולא ספרינט. התשישות גוברת, וצורכי הגוף והנפש צפים, גם בקרב הילדים. עם הזמן, המשפחות יותר ויותר ניגשות לטיפול".

מתנדבות בצוות חוסן. דנה וייסברוט (מימין) מטפלת זוגית ועובדת סוציאלית, עם נועה אלה, פסיכותרפיסטית. וייסברוט: "זה לא טיפול קלאסי. כאן צריך יותר גמישות" (צילום: דפנה איזברוך)

נוסף על הסיוע במטה, כל איש בצוות החוסן קיבל כמה משפחות ונמצא בקשר שבועי עם מי מהן שמעוניין בליווי. "אותם אנחנו מלווים רגשית", אומרת וייסברוט, "תומכים בהם ומפנים אותם כשצריך, אחרי אבחון רפואי, לגורמים הרלוונטיים, אם זה פסיכולוג או פסיכיאטר".

"ברגע המתאים פתאום השאלות צפות"

הקשר הטיפולי במטה מתחיל באופן ספונטני, בשיחות חולין בסלון או בחדר האוכל. "תוך כדי השהייה כאן בסלון", מתארת וייסברוט, "בת משפחה של חטופים תפנה אליי פתאום ותגיד לי שלבן שלה יש סיוטים בלילה, או תשאל אותי: האם לדבר עם הילדים על האסון עם החטופים שנורו על ידי צה"ל? שאלות שאם לא היה נוצר הרגע המתאים תוך כדי שהייה, הן כנראה לא היו נשאלות. ברגע המתאים פתאום השאלות צפות. תמיד יש עבודה – מישהו ראה סרטון מזעזע ובגלל זה לא ישן בלילה מסיוטים, או שמישהו בא להיכנס למיטה ופתאום חווה התקף חרדה ולא מצליח לעבור מעבר לדלת".

חדר האוכל במטה החטופים. וייסברוט: "רוח ההתנדבות שיש פה מאוד מבטאת את נדיבות הלב ואת השליחות שאנשים מחפשים" (צילום: דפנה איזברוך)

כאימא לנער מתבגר, היא מוצאת דמיון בין אופי העבודה במטה לבין אימהוּת לגיל הזה: "המתבגר חסר מנוחה והאמא פוגשת אותו רק לרגעים קטנים, מציעה לו שתייה, עושה לו כביסה, נותנת לו כסף כשצריך, או מקפיצה אותו לבילויים. זה שאני עונה לו על הצרכים החומריים מאפשר לי גם לשאול בעדינות מה שלומו".

בשונה מטיפול קונבנציונלי, שבו מטפלת קובעת שעה עם מטופל או מטופלת, ויש רווח בין פגישות, "כאן צריך יותר גמישות", אומרת וייסברוט, "יותר חיבור אנושי. זה לא טיפול קלאסי. אנחנו לא מטפלות במשפחות טיפול משפחתי, אנחנו מלוות אותן. נותנות הכוונה, עוזרות להם לחשוב איך אפשר לעזור להם להיות במיטבם, כדי להשיג את המטרות שלהם. אנחנו נותנות אוורור, מחשבה, כתף חמה".

במשך הזמן צורכי המשפחות השתנו, לדבריה, גם בחלוקה בין אלה שעדיין מחכים לאלה שיקיריהם חזרו. "וגם אצל אלה זה לא אומר שהסיפור הסתיים. יש בני משפחה שממשיכים לשהות ואפילו ללון בכיכר, למרות שיקיריהם חזרו. מישהו אמר לי: 'המשפחה שלי חזרה, אבל אני עדיין בשבי'.

"קצב הדברים מאוד מהיר", היא מוסיפה, "צרכים של אותה משפחה ביום אחד הם לא הצרכים שלה כבר למחרת. יש משמעות להיות במקום הנכון ברגע הנכון. את עוברת במסדרון ופוגשת מישהי שאת מכירה ונותנת מילה טובה ותומכת. זה דורש להיות מאוד בכאן ובעכשיו".

"יש משהו באירוע הזה שמחבר אותנו למשמעות בחיים"

מה חשיבות המטה בעינייך?
"הקמת המטה נתנה למשפחות בית, ובית יוצר סולידריות. כשיש סולידריות, אז גם כשהחטוף שלי חזר, אני עדיין נאמן למאבק. גם החטופים שחוזרים חוזרים עם שליחות, אבל הם לא תמיד יכולים לעשות את זה בעצמם, אז המשפחות לוקחות על עצמן את השליחות הזאת".

מדוע החלטת להתנדב?
"רציתי מאוד להגיש את המקצוע שלי למי שהכי צריך עכשיו. לפני המלחמה הייתי מאוד עסוקה, וממש לא עבר לי בראש הרעיון להתנדב, אבל המצב הנורא שקרה במדינה העלה את רמת החרדה של כולנו, וכשאנחנו בחוסר עשייה אנחנו הכי חרדים. יש לי מניע הישרדותי עמוק בעשייה. באתי מהמניע הזה, לא מאידיאל של התנדבות. המטופלים שלנו בקליניקות הפרטיות צריכים אותנו עכשיו יותר מתמיד, אבל הם גם מעריכים את העשייה שלנו ושואלים אותנו עליה".

לעבודה במטה יש, לדבריה, אנרגיה מאוד חזקה: "קשה לצאת מפה בסוף היום. יש משהו באירוע הזה שמחבר אותנו למשמעות בחיים. רוח ההתנדבות שיש פה – המקום מבוסס כולו על מתנדבים – מאוד מבטאת את נדיבות הלב ואת השליחות שאנשים מחפשים. אנשים מתחברים לאנרגיות האלה וקשה להרפות".

חדר כושר, שיאצו, דיקור, רפלקסולוגיה

לצד הליווי נפשי, צוות הרפואה דואג לקידום הבריאות של המשפחות. הצוות גייס תרומות לפתיחת חדר כושר במטה, ויצר קשר עם עיריית תל אביב ועם חברת הולמס פלייס, שמאפשרת למשפחות להיכנס לחדרי הכושר בעיר בחינם.

חדר הכושר שהוקם במטה המשפחות. "חשוב שידאגו לעצמם בכל דרך שתעשה להם טוב" (צילום: דפנה איזברוך)

לסידור הכניסה החופשית לחדרי הכושר בעיר אחראית שקד שכטר (22) מרמת ישי, מתנדבת באגף הרפואה של המטה, שהגיעה להתנדב אחרי שאחותה, רומי גונן, לא חזרה מהשבי בסבב השחרורים בנובמבר.

"בתחילת השחרורים לא פיתחנו ציפיות שרומי תחזור", היא מספרת, "כי דיברו יותר על ילדים וקשישות. אבל אז ראינו שהשתחררו גם צעירות והתחלנו לפתח ציפיות, חשבנו שעוד כמה ימים רומי כבר תהיה בבית. כשהפסקת האש התפוצצה זה הרגיש כמו בוקס לבטן, וכבר לא יכולתי לשבת בבית". מאז, היא עוסקת בשעות היום בפרויקטים של אגף הרפואה, ובלילות ישנה בכיכר החטופים.

שקד שכטר עם השלט לשחרור אחותה החטופה. "כשהפסקת האש התפוצצה זה הרגיש כמו בוקס לבטן" (צילום: דפנה איזברוך)

בתיאום עם הצוות הרפואי, פועל במטה מאז נובמבר, מרחב טיפולי שהקים קמפוס ברושים ללימודי רפואה משלימה, ומציע למשפחות טיפולי שיאצו, דיקור, רפלקסולוגיה, טווינה ושיטת אילן לב.

השבוע הגיעו בפעם הראשונה גם כלבים טיפוליים. הצוותים גם נותנים כיום מענה למתנדבים במטות המאבק השונים, שחווים חוויות לא פשוטות.

"יש פה מסר מורכב כי החיים לא נמשכים כרגיל"

"אנשים לא תמיד יודעים מה הם צריכים, אז אנחנו גם פה כדי לעזור במה שאפשר", מסביר פרופ' חגי לוין, ראש אגף הרפואה במטה. "מובן שזה חשוב וטוב לעשות פעילות גופנית, זה מוריד לחץ, אבל הדאגה שלנו לכך שיהיה לבני המשפחות מקום לעשות כושר, גם מעבירה מסר יותר בסיסי: שחשוב שידאגו לעצמם בכל דרך שתעשה להם טוב".

פרופ' חגי לוין, ראש אגף הרפואה במטה המשפחות, עם שחר ליבנה, רכזת צוות האגף: "גם המשתחררים יצטרכו ליווי, לפחות מבחינה רפואית ונפשית, במשך שנים רבות קדימה" (צילום: דפנה איזברוך)

פרופ' לוין נמצא בעצמו במטה וזמין לפניות בנושאים רפואיים. הוא יוצר קשר עם מומחים, כמו למשל רופאת שיניים שמרפאתה בבניין סמוך למטה, או רופא עיניים שבא לראות מטופלים במטה. "אפילו הצעתי, חצי בצחוק", מספר לוין, "שנביא שירות וטרינרי עבור חיות המחמד של המשפחות. הרי גם הן סובלות מהמצב. בעליהן לא פנויים אליהן בגלל המאבק, חלקם גם מפונים. אז חשבנו להציע שמי שרוצה יכול להתקשר ולקבל בחינם, אולי אפילו עד הבית, טיפול בחיות".

עם אילו דילמות מתמודד אגף הרפואה?
"מצד אחד החיים לא נמשכים. לחטופים ולמשפחות החיים נעצרו בשבעה באוקטובר, ושם הם נמצאים. אבל מצד שני, עובדתית, החיים כן נמשכים. אנשים צריכים לטפל בעצמם, לאכול ולדאוג לבריאות שלהם, כדי שיהיה להם כוח להמשיך במאבק להחזרת בני המשפחה.

"יש כאן מסר מורכב. עברנו הרצאה עם הפסיכואנליטיקאית, פרופ' מירב רוט, שאמרה משהו חשוב: מותר לחייך, מותר לצחוק. מותר, לא אסור. יש פה מסר מורכב כי החיים לא נמשכים כרגיל".

מטה הרפואה מחויב, לדבריו, להמשיך לתווך לעולם גם את צורכיהם הרפואיים הדחופים של החטופים. "אנחנו חושבים שכל החטופים נמצאים בסכנת חיים מיידית, לחלקם יש מחלות, או פציעות שמסכנות אותם עוד יותר. כולם בסכנת חיים מעצם זה שהם מוחזקים על ידי חמאס, שאנחנו יודעים מה הם מסוגלים לעשות; והתנאים שבהם הם מוחזקים – מחלות מדבקות, סביבה מסוכנת, אוכל לא מתאים, מים לא ראויים לשתייה, אוויר באיכות ירודה – כל אלה סכנות שידועות לנו בוודאות".

"הצעדה יצרה חיבור מדהים לעם ישראל"

את סדר היום של מטה הרפואה קובעות, הוא אומר, בסופו של דבר המשפחות: "הצעדה הראשונה לירושלים, למשל, הייתה ביוזמה של יובל הרן, בן משפחה של חטופים מבארי. אני חשבתי שזה רעיון מאוד טוב ונכון גם מבחינת הצרכים הבריאותיים. אבל מעבר לפעילות הגופנית, הצעדה יצרה חיבור מדהים לעם ישראל וגם בין המשפחות לבין עצמן. "מעבר לכך, ראינו שאחרי הצעדה היו שחרורים. קשה לדעת מה הייתה תרומת הצעדה לשחרורים, אבל כנראה היה קשר בין הפעילות לבין התוצאות הפוליטיות".

צעדת המשפחות הראשונה לירושלים. פרופ' לוין: "זה היה רעיון מאוד טוב ונכון. לא טוב להיות פסיביים. אין תחושה גרועה יותר מאשר עמידה במקום" (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

קיפאון, מסביר לוין, הוא הדבר הכי גרוע, "ועצם הקהילה שהקימו במטה המשפחות נותנת להן מקום ומסגרת. יש פעילות, יש בית, יש את הכיכר, יש להם אחד את השני, ויש מי שמחבק אותן. הזמן עובד לרעתנו וכל יום שעובר הוא סכנה לחטופים, אבל גם לבריאות הנפש של המשפחות. לא טוב להיות פסיביים. אין תחושה גרועה יותר מאשר עמידה במקום".

עמית שני בביקור התקשורת בבארי השבוע. פרופ' לוין: "זה היה אירוע מאוד מורכב לחברי המשפחות שהשתתפו" (צילום: כדיה לוי)

הצוות נדרש לרגישות רבה. כדוגמה מביא לוין את סיור התקשורת השבוע בקיבוץ בארי. "זה היה אירוע מאוד מורכב עבור חברי המשפחות שהשתתפו", אומר לוין, "זה עורר ממש דילמה. השתתפו שם ילדים בני 13, בני 16, שדיברו על החוויות שעברו ועל המשפחה שלהם. זה קשה להם, אבל גם חשוב להם להגיד את הדברים. איפה עובר הגבול? למערך הרפואה והחוסן יש תפקיד חשוב במציאת הגבול הזה. יש רעיון לעשות שרשרת אנושית מהכיכר לעזה, או צעדה לגבול עזה. גם זה יכול להיות טראומטי עבור המשפחות, שחוו שם את אירועי שבעה באוקטובר. משפחות החטופים הם אנשים, וקשה להם".

התשובה הלא מקצועית של נציגת הצלב האדום

צוות הרפואה מאזן, לדבריו, את המתח בין מה שמשרת את שחרור החטופים, לבין צורכי המשפחות.

תן דוגמה.
"למשל, נושא הפגיעות המיניות על ידי חמאס, מה עושים איתו? מצד אחד, זה כלי מאוד חשוב לעזור לקהילה הבינלאומית להבין שהחטופים נמצאים בסכנה איומה, מה שאולי יעזור לשחרורם; מצד שני, זה טריגר לחשש ולפחד של המשפחות. איך מנווטים בין שני הצרכים האלה?

מפגש המשפחות עם נציגת הצלב האדום. פרופ' לוין: "המשפחות הביעו את החשש שלהן, כולל החשש מפגיעה מינית. היא אמרה שלא צריך לחשוב מחשבות כאלה" (צילום: יהל פרג')

"המשפחות נמצאות בכל הפגישות שלנו עם גורמים בינלאומיים. הבנו שצריכים להיות אנשי צוות חוסן בכל משלחת לחו"ל, כי אנחנו רוצים להמחיש לגורמים בחו"ל את הסיכונים, אבל השיח הזה משפיע על חברי המשפחות".

בתחילת הדרך, נפגשו פרופ' לוין ונציגי המשפחות עם ראשת משלחת הצלב האדום בישראל. "חברי משפחה הביעו את החשש שלהם מהסכנות הבריאותיות, כולל החשש מפגיעה מינית, בצורה מאוד מחוברת למציאות ולא פופוליסטית או מוחצנת, וראשת המשלחת אמרה: 'לא כדאי לחשוב מחשבות כאלה'. חשבתי שזה מאוד לא מקצועי מצידה, כי הסכנה אמיתית. זאת המציאות וזה מה שמטריד אותם. היא צריכה לתת תשובה מקצועית ולא לטאטא את זה מתחת לשטיח".

בין מי שחזר למי שנשאר

אילו עוד דילמות מעסיקות אתכם?
"למשל סודיות רפואית. מה אתה חושף ומה אתה לא חושף. אנחנו צריכים להקפיד מאוד בכבודם של האנשים. בשבעה באוקטובר ועדיין, חמאס עשו ועושים דה-הומניזציה לאנשים. הם משתמשים באנושיות ככלי למלחמה, חס וחלילה אם נשתף עם זה פעולה.

"אפילו התמונות של החטופים שמופיעות בכל מקום הן לא האנשים עצמם. כמו הציור הידוע של הצייר רנה מגריט 'זוהי לא מקטרת'. התמונה שתלויה כאן היא לא תמיר אדר, היא רק תמונה שלו. אנחנו חושבים על תמיר אדר כל יום, פוגשים את המשפחה שלו, פועלים לשחרורו, אבל זה לא תמיר אדר. אני לא מכיר אותו באופן אישי (מאז הפגישה נודע כי תמיר אדר מקיבוץ ניר עוז נרצח – ד"א).

"זה מתברר לנו כשהם משתחררים והכול מתהפך. פתאום אי אפשר 'להשתמש' בהם יותר. אבל השימוש בהם הוא שימוש חשוב למען צורך אמיתי, למען המאבק לשחרורם. גם בזמני שגרה, כשבן אדם נעדר, מותר לנו לפרסם פרטים אישיים עליו שיועילו לחיפוש אחריו. אבל ברגע שהוא נמצא, כבר אסור לנו לדבר בפומבי בשמו או עליו.

"גם למי שאין לו בני משפחה בשבי, מאוד חשוב להשתתף במאבק לשחרור מי שנשאר מאחור. והם עושים עבודה מעולה. חלקם נסעו במשלחת לארצות הברית זמן קצר אחרי שחזרו הביתה. מדהים שהם הצליחו לאסוף כוחות ולטוס"

"זה שינוי גדול גם עבור המשפחות. זה ממחיש את הרגישות המאוד גדולה שצריכה להיות לנו. ברגע שמישהו חוזר, הוא צריך לחזור להיות אדם ולא חטוף. אבל זה מסובך. לרבים מהחוזרים מהשבי יש גם בני משפחה שנשארו בשבי, אז הם הופכים מלהיות חטוף ללהיות בן משפחה של חטוף.

"גם למי שאין לו בני משפחה בשבי, מאוד חשוב להשתתף במאבק לשחרור מי שנשאר מאחור. והם עושים עבודה מעולה. חלקם נסעו במשלחת לארצות הברית זמן קצר אחרי שחזרו הביתה. מדהים שהם הצליחו לאסוף כוחות ולטוס".

"הם לא מקבלים מהמדינה את המענה שהם צריכים"

לאנשי המטה קשרים חזקים מאוד עם המשפחות. "איך אפשר לא להיות איתן מבחינת רפואה וחוסן, מבחינת עזרה סוציאלית?"

עד מתי יפעל המטה?
"אנחנו תמיד אומרים שהמטה כאן כדי להיסגר, אבל קשה לי לראות את זה קורה. לא רק כי אנחנו לא רואים את כל החטופים חוזרים בעתיד הנראה לעין, למרות שזאת הדרישה שלנו. אבל גם בשביל המשתחררים, שאנחנו קוראים להם גם ניצולים או שורדים. הם יצטרכו ליווי לפחות מבחינה רפואית ונפשית במשך שנים רבות קדימה. הם לא מקבלים מהמדינה את המענה שהם צריכים".

לדבריו, יש רצון טוב של מערכת הבריאות לטפל בהם, "אבל לא הוקמה מנהלת לאומית שמתעסקת בזה, לא הוקמו מרכזים שנותנים את המענה הרב-מקצועי שהם צריכים. "בקופות החולים וברווחה אנחנו רואים שהם ממשיכים ליפול בין הכיסאות. קשה להם להתארגן, הקהילות של חלקם מרוסקות, וגם אם הם היו מקבלים את המענה הכי טוב, אי אפשר לשקם הכול.

"כשהם פונים לגורמים הממשלתיים עם בקשה קונקרטית, הם מקבלים מענה. אבל הם לא תמיד יודעים מה לבקש או איך לבקש, לכן צריך בעלי תפקיד שיחשבו על הצרכים שלהם באופן יזום. יש גם שאלה לגבי הקיימות לטווח ארוך של פעילות המטה, המבוססת מתנדבים. אבל אנחנו כבר יודעים לומר שהפגיעה תישאר לטווח ארוך, וכל עוד המדינה לא ממלאת את התפקיד, אני מקווה שעוד נהיה כאן".