לא כל החיילים שחזרו בחודש האחרון משירות מילואים ארוך וקשה, זכו להניח את ראשיהם על הכרית בבתיהם. מהשירות הקשה והממושך ברצועת עזה ובגזרות האחרות, חלקם שבו אל חיק המשפחה שנאלצת לשהות במגורים זמניים.

"חסרה לי הפינה השקטה שלי"

גברי קזיאב, שחזר מעזה אחרי חודשיים של לחימה, היה צריך לנדוד בין שלוש ערים, כי ביתו בשלומי פונה. "הרשו לנו להדליק את הטלפון וגיליתי שאני מפונה כבר שבועיים", מספר קזיאב (27), יליד שלומי, שנמצא בנהריה עם אחיו, אחרי שעבר בין קרוביו בחולון ובירושלים. "אתה לא מוצא את עצמך. נודד ממקום למקום. אני מת לחזור הביתה אחרי הלחימה, אבל חסרה לי הפינה השקטה שלי".

קזיאב עזב לאחרונה את הלימודים, וחזר לעבוד בחברת אבטחה באזור הצפון. לדבריו, הרבה חיילים מפונים שהשתחררו משירות המילואים לא הספיקו להבין את הזכויות שלהם, שהתפרסמו בהדרגה, כי היו מנותקים מהעולם בחוץ. "לאחרונה הבנתי שאני זכאי למענק של 3,000 שקלים על זה שפוניתי וחזרתי לעבוד, אבל אני לא בטוח איך מממשים אותו, ויש הרבה מאוד במה להתעסק. גם תוך כדי העבודה אני כל הזמן בטלפונים עם הביטוח הלאומי, עם מס הכנסה ועם קופת החולים, כי אני צריך פיזיותרפיה אחרי הלחימה. המון התעסקויות ביורוקרטיות ובלבול".

למרות הסחבת וחוסר הבהירות, קזיאב מרגיש שהמדינה וצה"ל דואגים לזכויות שלו, וזה עניין של זמן עד שהדברים יסתדרו. מה שכן מטריד אותו וטרם קיבל מענה, קשור לבית שלו בשלומי. "אני רוצה לחזור, וביקרתי בבית פעם אחת. הרבה ממוצרי החשמל, המקרר, מכונת הכביסה, מתחילים להתקלקל מחוסר שימוש. אני לא יודע אם יהיה לזה מענה. זה לא מעט כסף".

"אומרים שהכי חשוב לחזור לשגרה, אבל הפינוי פוגע בזה"

גם יובל הוד (36), תושב שדרות שלחם ברצועה בחודשיים האחרונים, מספר שהחטיבה שלו קיבלה הדרכה מיוחדת על התנאים והזכויות של חיילי המילואים, אבל לא נאמר להם דבר על הזכויות שלהם בתור מפונים. "ביום היציאה ארגנו מהצבא נציגות מביטוח לאומי, מס הכנסה, קרנות סיוע – פניתי לנציגת ביטוח לאומי בשביל להבין מה אני עושה כי אין לי בית. היא לא ידעה לענות לי".

הוד גר בינתיים באשקלון עם זוגתו ובנם בן השנה. לדבריו, הוא התחיל לקבל את מענק האכלוס שלו לאחרונה, 200 שקלים עבור כל יום ו-100 שקלים עבור הילד, וחזר לעבוד בעמותה שפועלת בתל אביב. "לא קיבלתי את מענק החזרה לעבודה כי לא היה לי זמן לזה. בעזה היינו בלי טלפונים. לא ברור עד הסוף אילו טפסים צריך למלא. גם חייל וגם אזרח מפונה צריכים להרים הרבה טלפונים ולמלא הרבה טפסים. אלה הרבה כתובות, ולא תמיד מצליחים להגיע להכול".

יובל הוד. "המדינה צריכה להגיד באופן ברור מתי חוזרים ומה התנאים שחוזרים בהם" (צילום: אלבום פרטי)

בדירתו בשדרות עדיין ניכרים סימני הלחימה של 7 באוקטובר. אף שהדירה עומדת ריקה, כמו רוב המפונים, הוא משלם עליה שכר דירה. "התחושה היא על הפרצוף. השתחררתי, וישר הלכתי להביא סווטשירטים ודברים לחורף, כי כשהתגייסתי היה עוד קיץ. אומרים שהכי חשוב לחזור לשגרה, אבל הפינוי פוגע בחזרה לשגרה. זורקים תאריכים שונים לחזרה, וזה מצב בלתי נסבל. הכעס רב, כי אני עושה מה שצריך, ואני מצפה שיגידו לי מה החזרה הביתה אומרת.

"המדינה צריכה להגיד באופן ברור מתי חוזרים ומה התנאים שחוזרים בהם. יש הרבה בלגן סביב שדרות – וכל זה משנה מאוד את החשיבה על השגרה. חוזרים עוד חודש? חצי שנה? עד סוף השנה? אומרים לנו שנחזור לעוד חודש של מילואים בקרוב. מעניין מה יקרה קודם – אעלה על ב' או אישן במיטה שלי".

"בביטוח הלאומי נתנו לי הרגשה כאילו באתי לעקוץ אותם"

דוד אוחיון (27), גר בשדרות בשלוש השנים האחרונות, לומד במכללת ספיר ומתגורר במעונות. לפני שבועיים השתחרר אחרי שירות של חודשיים ברצועה. מכיוון שבמשך כל תקופת הלימודים לא שינה את כתובת מגוריו לעיר, מהרגע שהשתחרר הוא נאבק עם המדינה על זכויותיו.

"גויסתי ב-7 באוקטובר ולא היה לי זמן להתעסק בשום דבר אחר עד לפני שבועיים, כשיצאנו", אומר אוחיון.  "הגעתי לסניף הביטוח הלאומי, והם נתנו לי הרגשה כאילו באתי לעקוץ אותם. הראיתי אישור לימודים, חשבונות, כל דבר שמוכיח שגרת חיים, והם אמרו לי לשלוח בקשה למייל".

דוד אוחיון. "כמעט חודש עבר, ולא קיבלתי עדיין כלום. אין לי עבודה. אין לי בית לחזור אליו" (צילום: אלבום פרטי)

אוחיון חזר לגור עם אחיו בנהריה, שגדל בה, מכיוון שלא היה יכול להישאר בדרום. לאחרונה פנה לעורכת דין מטעם הקליניקה באוניברסיטת חיפה, שמנסה לעזור לו ולצעירים במצב דומה. "כמעט חודש עבר, ולא קיבלתי עדיין כלום. אין לי עבודה. אין לי בית לחזור אליו.

"דבר אחד טוב הוא שהקלו על הסטודנטים של ספיר, והם לא צריכים לשלם שכר דירה על המעונות, כי גם ככה הם לא גרים בהם. אבל חוץ מזה, המצב קשה. יש הרבה בלגן וקשיים, וצריך לחשב מסלול מחדש בעבודה, במגורים ואולי גם בלימודים".

"כל מה שיש לי זה מה שלקחתי ב-7 לאוקטובר"

מקס בצינסקי (23) עדיין בשירות מילואים בבקעה, וחוזר לביתו הזמני בכפר בלום או לחברים בתל אביב פעם בשבוע-שבועיים. ביתו במטולה, שגדל בה כל חייו, ממוקם מול הגדר שמשקיפה ללבנון. לפי הדיווח האחרון מחבריו, יותר מ-130 ממבני היישוב נפגעו. "זה שהבית שלנו לא נפגע", הוא אומר, "זה נס". בכפר בלום הוא גר בבית אחד עם אימו, שני אחיו וגיסתו. "אם זה ימשיך ככה, אני לא רוצה לדעת מה יהיה. הרגשתי שמטולה היא המקום הכי בטוח בעולם. אנשים באו להתארח ולהירגע כשירו על המרכז והדרום".

מקס בצינסקי. "אני אומר למשפחה ולחברים שאנחנו צריכים להיות מציאותיים, שעד סוף 2024 לא נחזור הביתה" (צילום: אלבום פרטי)

שירות המילואים, המשפחה והחברים מאפשרים לו להתרכז בהווה. הבית שקיבלו בכפר בלום, שהפכה גם היא למטרה לטילים וכטב"מים בחודש האחרון, גדול מספיק לטעמו. הוא נאלץ לישון בחדר עם אחיו, אבל זה לא מפריע לו. "דאגתי לקבל כסף על זה שאני מפונה, וגם מענק המילואים שלי טוב. אני לא מודאג כלכלית. הבעיה היא שכל מה שיש לי עליי זה מה שלקחתי ביום שיצאתי למילואים ב-7 לאוקטובר.

"אי אפשר להגיע למטולה כי מאוד מסוכן שם. אח שלי הביא לי עוד קצת דברים, אבל אמר שאין מקום לכל הדברים בבית הזמני, כך שהרוב היה צריך להישאר שם. אני אומר למשפחה ולחברים שאנחנו צריכים להיות מציאותיים, שעד סוף 2024 לא נחזור הביתה. חשבתי לטוס להודו, אבל אם ישחררו אותי מהמילואים בפברואר, אני חושב שאעבור זמנית לתל אביב, כדי שאם יקפיצו אותנו אהיה זמין".