תור קטן מתקבץ לפנות ערב בכניסה לחנות הירקות החדשה בקצה רחוב אלנבי בתל אביב. על המדרכה שלט מאולתר כתוב ביד: "בס"ד משדרות באהבה! בוטיק העוטף תוצרת חקלאית איכותית!!!". את החנות פתחו בשבוע שעבר אילן (52) ויעקב (20) איטח, אב ובנו, בעליה של חנות ירקות משפחתית ותיקה בשוק שדרות, שנאלצו להשאיר אותה מאחור לאחר 7 באוקטובר.

"יש פלפלים אדומים חריפים?" שואלת מישהי בקול. "בטח, יש הכול", עונים לה. יש מלפפונים, עגבניות, כרוביות, תפוחים, ענבים, תותים, אננס ואפילו רימונים, שבשיטת קירור מיוחדת וסודית, נמכרים אצלם, הם מספרים, עד פסח.

משדרות באהבה. השלט בכניסה לחנות החדשה. אילן איטח: "אני שדרותי, אבל היום אני לומד להיות גם תל אביבי" (צילום: הדס יום טוב)

קונים נכנסים ויוצאים, חלקם מפונים משדרות או מהעוטף, שמגיעים ממלונות סמוכים וכבר מכירים את המשפחה; חלקם תל אביבים ששמעו – משכנים, מחברים, או מפייסבוק – על חנות של שדרותים מפונים, ובאים לפרגן.

איטח הבן שוקל וגובה תשלום בקופה, איטח האב יושב בחוץ על כיסא פלסטיק עם סיגריה ומברך את הנכנסים: "ערב טוב, הבאתי לך בטטה קסביה שביקשת אתמול", הוא אומר לאחת הלקוחות. את חלקם כבר הספיק להכיר גם בשמות.

מחירי התוצרת סבירים יחסית לתל אביב. תפוחי עץ ב-15 עד 20 שקלים לקילו; בננות ב-8; אבוקדו ב-12. כל הפירות מישראל, רבים מאזור העוטף. יש הכול, בשפע, גם פירות טרופיים מיוחדים. ומה שאין, איטח מבטיח להביא.

יעקב (מימין) ואילן איטח עם לקוח. "אנחנו מאוד משתדלים על המחירים" (צילום: הדס יום טוב)

על הקיר מעל הקופה תמונה גדולה של הרב עובדיה יוסף. מעל מדפי הירקות ציורים של שלטי רחובות בתל אביב. "הרב תמיד מעלינו, אבל את הציורים של תל אביב הוספתי לפני כמה ימים. יפה, לא?", צוחק איטח. "אין מה לעשות, אני שדרותי. אבל היום אני לומד להיות גם תל אביבי".

"הארנונה הכניסה אותי לשוק טוטאלי"

וללמוד להיות תל אביבי זה ללמוד גם על יוקר המחיה. "מאוד הופתעתי מהמחירים פה", מודה איטח. "הארנונה הכניסה אותי לשוק טוטאלי. בשדרות – 200 שקל בחודש, פה 2,000! לשים שלט – 7 אלף. אין לי את הכסף הזה. השכירות הרבה הרבה יותר יקרה. חניה למשאית זה 1,500 בחודש, לרכב של יעקב עוד 1,200. בשדרות אין הוצאה על חניה בכלל. בסך הכול, ההוצאות כאן כמעט פי 10 מאשר בשדרות. בגלל זה גם מוכרים פה במחירים אחרים. אנחנו מאוד משתדלים על המחירים, אבל בשדרות, בחיים אני לא מוכר כרובית ב-15 שקל, פה אין לי ברירה".

ולא רק המחירים שונים, גם הרגלי הקנייה. "בשדרות", הוא אומר, "ממלאים עגלות. פה בא מישהו, קונה אחד פלפל, אחד מלפפון, אחד עגבנייה, אחד פרי. מה הוא צריך? גר לבד", הוא צוחק. "בשדרות, אם מישהי מארחת בשבת, יש כמובן דג ומטבוחה, היא קונה קרטון עגבניות". אבל לדעתו, זה דווקא נחמד. "כמו בפריז, שאנשים קונים את הבגט והגבינה שלהם לאותו בוקר. הם באים, קונים ירקות לארוחת ערב, למחרת באים לקנות שוב. זה נראה לי יותר בריא מלפוצץ את המקרר ולזרוק".

התל אביבים גם מעדיפים דברים קצת אחרים: "פה הם אוהבים אריזות – פסיפלורה, פומלה מקולפת, שרי באריזה. הדברים האלה בשדרות בקושי הולכים. כאן חשובה להם מאוד גם האיכות, שיהיה נקי, טרי. כל הזמן גם שואלים אם ישראלי. הם מוכנים לשלם עבור זה קצת יותר. גם את זה אני מאוד מעריך".

"אני בירקות מגיל 12"

משפחת איטח מוכרת ירקות כבר שבעה עשורים. הוריו של אילן עלו ממרוקו בתחילת שנות ה-50, והיו ממייסדי שדרות. אביו, יעקב איטח ז"ל (שעל שמו נקרא הבן), פתח אז דוכן ירקות בשוק שדרות, ומאז פעלה החנות ברצף עד 7 באוקטובר.

אילן נולד וגדל בשדרות, וחי בעיר עם אישתו אלינור וחמשת ילדיהם: הבכורה אורון (21), הבנים יעקב (20) ויאיר (17), והצעירות און (14) ואילור (8.5). "אני בירקות מגיל 12", הוא מספר, "יעקב איתי בחנות מילדות, כך גם אישתי וכל הילדים שלי".

החנות של משפחת איטח בשדרות. "בתל אביב חשובה להם מאוד גם האיכות, שיהיה נקי, טרי. כל הזמן גם שואלים אם ישראלי. הם מוכנים לשלם עבור זה קצת יותר. אני מעריך את זה" (צילום: אלבום פרטי)

העסק המשפחתי הפך לשם דבר בעיר. איטח יצר רשת קשרים משמעותית עם חקלאים בעוטף וברחבי הארץ, וב-25 השנים האחרונות היה גם מתווך בין חקלאים ישראלים לסוחרים בעזה. "כל פרי שיוצא מחקלאי בישראל לעזה עובר דרכי", הוא מספר, "יש לי שם המון חברים וקולגות, ועד לפני שלושה חודשים, המשאיות שלי היו אלה שעוברות את הגבול ומספקות להם את הסחורה שלנו. הייתי גאה בזה מאוד, ראיתי בזה סמל לאיזושהי שותפות בינינו, האזרחים הקטנים מפה ומשם. כאילו שבשני הצדדים יש אזרחים שרוצים שלום וחיים טובים. מה נשאר מזה היום?"

"זו פעם ראשונה שאנחנו מתפנים משדרות"

עכשיו משפחת איטח מפוזרת. אילן עדיין מתגורר בבית בשדרות, ונוסע מדי יום לחנות בתל אביב; הבן יעקב מתגורר במלון בתל אביב ומתכנן לשכור דירה בעיר; אלינור ושאר הילדים שוהים במלון בים המלח. "זו פעם ראשונה שאנחנו מתפנים משדרות, אף פעם לא הסכמנו", הוא אומר. "יעקב ואון נולדו לקסאמים, ובכל זאת לא הסכמנו לוותר. תמיד התפרנסנו יפה ומעבר לכך, אהבנו את העיר, החנות הייתה הכול עבורנו. הפעם לא הייתה ברירה".

העסק בשדרות עבד טוב, והם הצליחו לשים בצד ליום שחור. "במיוחד למדנו מאז הקורונה", הוא אומר. והיום השחור הגיע. ומאז, זה שלושה חודשים, הקדישה המשפחה את מה ששמרה ליום סגריר, למחיה ולפתיחת החנות בתל אביב. "הוצאנו הכול, אבל העיקר לעבוד", אומר איטח. "זו עבודה קשה, אבל לדעתי היא מדהימה. אני אוהב את זה. פרנסה זה חשוב, אבל העיקר זה שאתה קם בבוקר, שאתה עושה משהו, שאתה חי. לבכות, לצחוק, להתעצבן, להירגע. לעשות דברים. לא ביקשנו – לא פיצויים ולא נדבות. אני רוצה לקום בבוקר לעבוד, להתפרנס. אני לא מכיר שום דבר אחר".

אילן והבת בצעירה אילור, שהגיעה מהמלון בים המלח לביקור פתע: "איכס, אבא, אתה ממלא אותי ברימון" (צילום: הדס יום טוב)

שלושה שבועות הוא לא ראה את אישתו ואת הילדים. "אלינור מאוד רוצה לבוא, אבל הבנות לא כל כך רוצות לצאת, והיא לא רוצה לעזוב אותן", הוא מספר. "אני מאוד מתגעגע. בדרך כלל אני לא זז בלי אישתי", הוא צוחק, ומזיל דמעה. והנה הפתעה: אלינור ואילור הגיעו לביקור. הוא רץ אליהן, ועוד לפני שהספיקו לצאת מהמכונית מכסה את שתיהן בנשיקות. "איכס אבא, אתה ממלא אותי ברימון", צועקת אילור, צוחקת, ומרוב געגוע נכנעת לחיבוק של אבא.

"התכופפתי מתחת לחומה, עם מצ'טה גדולה שיש לי"

7 באוקטובר היכה בהם קשה כמו ברבים מתושבי שדרות. המשפחה מתגוררת בשכונה החדשה בקצה העיר, שממנה פלשו המחבלים. "בגלל הירקות, אני רגיל לקום מאוד מוקדם מאז שאני קטן", מספר איטח. "בדרך כלל אני הולך לישון ממש עם החושך, וכבר בשלוש-ארבע בבוקר אני על הרגליים. בגלל שזה ככה כל חיי, גם בשבתות אני בדרך כלל קם הרבה לפני השמש. אני הולך ובודק שהמכונית והמשאית במקום, שכל הילדים חזרו הביתה, ואז הולך להכין לי קפה והולך לפינה שלי בחצר האחורית, לספוג קצת שקט לפני שכולם קמים. ככה שנים, וככה היה גם באותו בוקר".

יעקב, הבן, יצא כמה ימים לפני כן לחופשת שחרור משירותו הצבאי במטבח במחנה רעים (מחנה שנפגע קשות במתקפת החמאס), וחזר הביתה מבילוי לילי עם חברים דקות ספורות לפני חדירת המחבלים.

"הבית שלנו קצת גבוה מהכביש", מספר איטח, "ככה שכל הנוף של עזה פרוש לפני, והפינה הזו שלי היא ליד החומה של הבית. ב-06:25 ראיתי את הקסאם הראשון עולה. זו לא פעם ראשונה שזה קורה, ולא מאוד התרגשתי. נכנסתי הביתה, הערתי את אלינור והילדים שיכנסו לממ"ד, וחזרתי לקחת את הקפה שלי מבחוץ. כשחזרתי לקפה ראיתי בכביש שמגיע טנדר. הוא עצר, וחנה ממש מאחורי המשאית שלי. ירדו ממנו מלא רעולי פנים, והתחילו לפרוק. נשקים, אפודים, רימונים, מטענים".

בשלב הזה, אלינור והילדים התחילו לצאת מהממ"ד. "צעקתי אליהם 'חמאסניקים בחוץ!'. בהתחלה הם לא האמינו לי. חשבו שאני מסתלבט עליהם. בסוף הם השתכנעו ונכנסו לממ"ד". הוא לא נכנס. "נשארתי בחוץ והתכופפתי מתחת לחומה, עם מצ'טה גדולה שיש לי, שמשמשת אותי בירקות. הם התחילו להישען על הקיר שלי ולהעמיס עליהם את הציוד. מאוד פחדתי, הייתי בטוח שזהו, שהם עוד רגע נכנסים לבית.

הוא התחיל ללכת עם המצ'טה לכיוון השער הקדמי של הבית, לראות שאין שם אף אחד. המחבלים זיהו, לדבריו, את התנועה והתחילו לירות על הבית. "באינסטינקט, ברחתי חזרה לחצר האחורית ולא לתוך הבית, שלא יכנסו אחריי וימצאו את אלינור והילדים בפנים"

"שמעתי אותם מדברים בערבית. למרות שאני מדבר ערבית, הבנתי רק חלק ממה שהם אמרו. הם היו לוחמים ממש. הם פרקו במקצועיות, העמיסו במקצועיות, נעו במקצועיות בחוליות. הם לא הסתתרו. הם התחילו לירות ולהתקדם. זה היה ממש כמו לראות סרט. התחלתי להתפלל, ואני בכלל לא דתי.

"פתאום הגיע אחד עם אופניים חשמליים. הוא לבש גופייה, טרנינג אפור ונעל נעלי בית. על זה היו לו אפוד וקלצ'ניקוב. לא שמעתי מה הוא אמר להם, אבל הוא לקח אותם לבית של השכן שלי. הוא מספר 19, אני מספר 17. במזל, אף אחד לא היה בבית. ידעתי את זה ובגלל זה גם לא יצאתי. הם הפכו את הבית לגמרי ולא מצאו כלום, והתחילו להתבצר שם".

כשחשב שהמחבלים הלכו, הוא התחיל ללכת עם המצ'טה לכיוון השער הקדמי של הבית, לראות שאין שם אף אחד. הם זיהו, לדבריו, את התנועה והתחילו לירות על הבית. "באינסטינקט, ברחתי חזרה לחצר האחורית ולא לתוך הבית, שלא ייכנסו אחריי וימצאו את אלינור והילדים בפנים. חזרתי להתחבא מאחורי החומה. אני חושב שהם חשבו שהם הרגו אותי. לא ראיתי אותם יותר".

בארבע וחצי השעות הבאות הוא התחבא עם המצ'טה ביד מחוץ לבית. אלינור והילדים הסתתרו בממ"ד. "פחדתי מאוד. ניסיתי לזוז מדי פעם בין החצר האחורית לקדמית, כדי לוודא שאף אחד לא נכנס. הקסאמים והאזעקות בכלל לא עניינו אותי. העיקר שלא ייכנסו לי לתוך הבית וימצאו את אלינור והילדים. כל הזמן שמעתי בומים, יריות, צעקות. הרגשתי שאין לי ברירה".

אלינור והילדים הגדולים, בממ"ד, ניסו להתקשר למשטרה, לצבא, ולא קיבלו שום מענה. "רק אמרו להם שהם בדרך, ולא הגיעו". סביב 11:30 התחילו להגיע כוחות.

"במשך חודש היה בשדרות ריח של מוות"

ביום ראשון בבוקר הצבא חילץ את המשפחה מהבית. בהתחלה, פונו לזכרון יעקב, ולאחר מכן עברו למלון בים המלח, שם אלינור והילדים שוהים, כאמור, עד היום. אילן סירב לעזוב: "ליוויתי אותם וחזרתי, הרגשתי שאני חייב לעשות משהו".

הוא סייע באיסוף גופות של תושבים במשאית שלו, ובהמשך התנדב באיסוף ובזיהוי גופות בעיר. "זה היה נורא ואיום", הוא אומר, "קשה לי מאוד לדבר על זה. במשך חודש היה בשדרות ריח של מוות. היה לי קשה לזהות גופות של חברים שגדלו איתי בשכונה מגיל אפס. ראיתי גופות של ילדים של חברים, ילדים בגיל של הילדים שלי, שאני מכיר מאז שהיו בבטן של אמא שלהם, שהיו במצבים מזעזעים, שאני אפילו לא יכול לפרט. היו שם דברים בלתי אפשריים. אבל לא יכולתי להפסיק. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו. לי קרה נס, כל הילדים שלי בחיים, המשפחה שלי שרדה, עכשיו אני לא יכול להשאיר את הבית שלי במצב הזה". גם כיום הוא עונה מדי פעם לקריאה להתנדב במשימות שונות בעיר.

"אלינור, אישתי, היא האדם הכי חזק שאני מכיר. תמיד עבדתי משעות מוקדמות ועד שעות מאוחרות, היא מחזיקה את כל החיים שלנו. היא מעולם לא נשברה, ועכשיו היא גמורה. היא מפוחדת"

אף שמעולם לא היה אדם מאמין, מאז אותה שבת הוא חש צורך לחבוש כיפה. "אני עדיין מעשן בשבת", הוא צוחק, "אפילו הרב הסכים לי. הוא אמר: 'לך מותר'. אבל מבחינתי, בורא עולם היה שם, למרות שהרגו אותנו. לא חושב שהרבה אנשים יחזרו לשדרות, אני לא יכול לעזוב".

אבל המשפחה במצב לא פשוט: "אלינור, אישתי, היא האדם הכי חזק שאני מכיר. תמיד עבדתי משעות מוקדמות ועד שעות מאוחרות, היא מחזיקה את כל החיים שלנו. היא מעולם לא נשברה, ועכשיו היא גמורה. היא מפוחדת. בחיים לא ראיתי אותה ככה. הבנות לא יוצאות מהחדר. אחת מהן לא מתפקדת בלי כדורים. אני מרגיש אשם על זה לא מעט. הפקרתי אותן. אני נולדתי וגדלתי בעיר שלא היו בה איומים כאלה, לא הייתה לי זכות להשאיר אותם שם".

יעקב לא מוכן לחזור לשדרות. "זה כואב לי, אבל אני מבין אותו", אומר איטח. "הוא ינהל פה את החנות בתל אביב, עם עזרה שלי כמובן, ויתחיל פה חיים חדשים. מי יודע, אולי גם יפגוש מישהי נחמדה. וכשיתאפשר אני אחזור לחנות בשדרות. האמת, אני לא חוזר לשום מקום. מעולם לא עזבתי".

"ביבי שיסה אותנו אחד בשני, זרע שנאה וכאוס"

הוא מצית עוד סיגריה, ואומר בכעס: "ביבי הפקיר אותנו. היום אני לא מתבייש להגיד את זה. הוא גרם לזה, הוא יצר את הפער החברתי, הוא הרקיב את החברה שלנו עד כדי כך. הוא שיסה אותנו אחד בשני, זרע שנאה וכאוס, וזה הרג אותנו.

"כל החיים הצבענו ליכוד במשפחה, קשה לפרק אמונה, אבל זהו, נגמר. לא אתן שהוא יוציא משדרות אפילו 20 קולות. אם צריך אבוא לחסום את הקלפי. אסתובב באוטו עם רמקול ואזכיר לכולם את שבעה באוקטובר. אני יודע שהוא ימשיך לנסות להשחית אותנו, אבל זה לא יתפוס".

הכי כואב לו, הוא אומר, "זה שהוא הצליח לשחד אותי – עם כסף, עם הטבות, עם ממ"ד לבית, רק שאסבול את הטילים. וסבלנו 20 שנה. הימרתי על החיים של הילדים שלי. היה אסור לי להסכים.

"אנשים מהאזור הזה מתים מהתקפי לב, מצער. אנחנו מאוד מבוהלים, טרודים, מבולבלים, מודאגים. גם בשדרות וגם בקרב המפונים שמגיעים הנה, אין אדם שאני לא רואה בעיניים שלו שהראש שלו לא פה. למה זה מגיע לנו? אם ביבי יישאר, אנחנו נמות. אני לא מוכן לזה יותר".

"היום אני רוצה להגיד לתל אביבים סליחה. אתם אחים שלי"

דעתו השתנתה גם ביחס לתל אביבים: "כל החיים חשבתי דברים על תל אביבים. טעיתי, אני מודה. יותר נכון, הטעו אותי, הסיתו אותי. חשבתי שתל אביב זו בועה שמאלנית, שזו הייתה בעיניי קללה נוראית. שלא אכפת להם מכלום, לא אכפת להם ממני, שכולם שם מוזרים, שהם שונאי ישראל, יפי נפש. טעיתי בגדול. למרות שיש הרבה שוני משדרות.

"כן, יש פה לא מעט דברים מוזרים", הוא מודה. הקהילה הגאה (מושג שלמד רק לאחרונה), אנשים שלבושים חשוף, או אנשים שנכנסים בבגדי ים לחנות הקרובה לחוף. "אני לא רגיל לזה, אבל אני משתדל לחייך, ואני רואה שמחייכים חזרה. מזל שביבי לא הצליח להחדיר בכולם את השנאה הזו.

יעקב איטח בחנות, לא מוכן לחזור לשדרות. "זה כואב לי, אבל אני מבין אותו", אומר אביו. "הוא יתחיל פה חיים חדשים. מי יודע, אולי גם יפגוש מישהי נחמדה" (צילום: הדס יום טוב)

"לפעמים אני נבהל קצת, או מתבלבל. יעקב צוחק עליי כל הזמן. הוא אומר לי: 'אבא, ככה זה היום, זה לא שדרות'. ואני, לאט לאט, לומד להכיר – את המראות, את הצבעים, את המילים. קצת קשה ללמד פוני זקן טריקים חדשים", הוא צוחק, "זה מאוד שונה ממני. אבל אני לומד. בסוף כולם אנשים, והם כולם טובים, ויש בהם הרבה מאוד יופי שעוד לא הכרתי, וחבל.

"היום אני רוצה להגיד לתל אביבים סליחה. אתם אחים שלי וביחד נעשה פה טוב יותר. ואני רוצה להגיד גם לביבי, שזה לא יעזור לו. הוא ניסה, אבל אנחנו ראינו אחד את השני, אנחנו לא מאמינים לו יותר. אנחנו נתאחד ונתגבש על אפו ועל חמתו. יש לנו עם מדהים, ומגיע לנו פה הרבה יותר".